מסתבר לפעמים דברים שאנחנו חולמים עליהם לא תמיד מתגלים כנפלאים באותה מידה במציאות. אני גיליתי את זה על בשרי, כאשר לפני שלושה חודשים הגשמתי את החלום הגדול שלי- לעבור לגור מחוץ לבית של ההורים כצעד ראשון ובת"א כצעד שני. אני זוכרת איך תמיש הייתי יושבת עם החברים ההזויים שלי לפני שנים ובמהלך כל הצבא והיינו מתכננים את הרגע שנשתחרר ונעבור לגור ביחד בת"א, באיזה דירת רווקים מטורפת כמובן וכמה כיף זה יהיה. בסופו של דבר הסתבר שאני היחידה מבינינו שלא רק מדברת אלא גם עושה :)

       לפני כשלושה חודשים (ויום אם להיות מדוייקים) השתחררתי לי מהצבא לאחר שירות ארוך ומייגע שהיה גם כיפי למדי רוב הזמן. ורק שבועיים לאחר השחרור כבר נכנסתי לי לדירה מגניבה למדי במרכז ת"א, כלומר מיקום שרק יכולתי לחלום עליו. חשבתי לעצמי איזה מגניב זה, אומנם הנסיבות היו קצת שונות ממה שתמיד הייתי מדברת עליו עם חברים, והדירה שלי היא לא מסיבת רווקים מטורפת אלא אני גרה עם בן זוג. אבל הרגשתי במידה מסויימת שהגשמתי את אחד היעדים שהצבתי לעצמי, אני גרה מחוץ לבית של ההורים בתל אביב עם עבודה מסודרת והכל. אבל לאט לאט גיליתי שמקומם של חלומות הם בדיוק שם בתור חלומות והמציאות היא קצת יותר קשה מזה. פתאום צריך לכבס לעצמך את הבגדים, לעשות כלים שלא לציין שצריך לבשל ולעשות קניות ולנקות את הבית וכל זה תך כדי שמחזיקים עבודה שנמצאים בה 12 שעות ביום. כל זה כמובן בלי לציין שגם מערכת יחסים זה משהו שצריך לתחזק, ולא רק עם בן הזוג אלא גם עם חברים.

         גיליתי פתאום שלהיות מבוגר זה לא כל כך קל, במיוחד כשלא באמת יודעים למה נכנסים. אז פתאום יש את הפרטיות הזאת שאף פעם לא ניתן לקבל בבית של הורים, אבל לפרטיות הזאת יש מחיר ממש יקר ולא רק כספית. פתאום מגלים את כל הדברים הקטנים האלה שהיו כל כך נפלאים בבית, והכי הזוי זה כמה שלומדים להעריך מחדש את ההורים. מסתבר שכאשר הם לא נמצאים לידך כל הזמן אתה מתחיל להתגעגע אליהם. זה אולי נשמע ילדותי אבל לפעמים דווקא כשחולים או לא מרגישים טוב כל כך צרך איזה מילה של אמא או שהיא תכין לך איזה כוס תה. ופתאום אתה מוצא ת עצמך מגלה שלא ראית את החברים הכי טובים שלך חודשים כי עכשיו הם לא גרים כל כך קרוב שלא ציין שאת לא נייד כי אין לך יותר את הרכב של ההורים. אומנם מכירים חברים חדשים, אל תמיד חסר את זה שאנשים שאתה נמצא איתם כבר מכירים אותך 7 שנים ויודעים אתכל השטויות הקטנות שלך, שהם יודעים בדיוק מה להגיד כדי לגרום לך לחייך. ואני מתגעגעת לזה, אני מתגעגעת לחברים הישנים ולאמא ולאח הקטן והמעצבן שפתאום הוא הכי חמוד בעולם כי הוא לא מציק כל היום. האמת שבחיים שלי לא ידעתי שזה יהיה לי כל כך קשה, הגעגועים האלה. אבל זה כן. אבל אל תבינו אותי לא נכון, כי זה כיף לגור לבד אבל זה הדברים הקטנים האלה שהופכים את הכל לכל כך קשה. עדיין לא הצלחתי להחליט מה עדיף ואני תוהה ם אי פעם אני אוכל באמת להגיד אם זה אכן שווה את המחיר?