האמת שיש סיבה, כל הזמן שלא הייתי כאן, היה זמן מאוד מסוים ומוגדר.
מין בלבול כזה שקשה להסביר במילים, המילים יצאו רק שרגעי שבירה נכנסו וגם אז היה קשה להבין, אני לא מתאמצת בלנסות להסביר, אני לא מוציאה את מה שמעיק כי פשוט אין לי את הדרך.
אני בסדר. אני הייתי בסדר ואני אהיה בסדר.
הלחץ לא עוזר, הוא אפילו מזיק מאוד. לא שיתפתי וחיפשתי עצות, כי אני יודעת איזה עצות אני הייתי נותנת למישהו אחר שהיה במצבי, וגיליתי שאת העצות האלה מאוד קל להגיד לאחרים, קשה לממש.
בסך הכל מנסה לא להתלונן.. ביקורת יש לי הרבה. על כל מיני דברים. את האמת אני אומרת בפנים גם כשהיא כואבת. אני די מודעת לעצמי ודי מודה.
החיים צריכים להמשיך, למרות שבא לי לשנות אותם,לחתוך לכיוון אחר ולהתחיל קצת משהו חדש שישבור את השגרה, אולי אני לא מספיק אמיצה בשביל לעשות את זה.
אני לא יודעת עד כמה עבדתי קשה בשביל הדברים שחשובים לי, למרות שאני כן מסוגלת.
חשבתי, אולי זה לא היה כ"כ חשוב לי, אז מה בעצם כן חשוב לי? גיליתי שכלום, זה אכזב אותי.
אין הזדמנויות שניות, וזאת המציאות.
אני מחכה שיבוא משהו יותר טוב, ובינתיים מסתפקת במה שיש.
קשה לי להגיד שהתקופה שלא הייתי כאן הייתה תקופה טובה, אפשר להגיד שהיא אפילו הייתה תקופה קשה, כן, קשה לי, זה ממש לא סוד.
אני משתדלת לא להראות כלפי חוץ ליקרים לי, אבל חלק קטן רואה, וזה בסדר מבחינתי.
ולעדכונים אחרונים, בתקופה שלא הייתי כאן,היה טיול שנתי כיפי במיוחד, הייתי בהופעת מטאל החמישית שלי, הללויה פסט. כןכן, החמישית.
היה בגרות במחשבים והיו מתכונות.. לימודים זה חרא. מתיש ושוחק.
אז עד לפעם הבאה..
כמה תמונות מהטיול השנתי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: