The world is free..... but not too much

כמסתכלים אחורה ורואים אותך עולה ויורדת, מה חושבים האחרים... ובמילא אפעם לא אכפת לך .. אבל מה את חושבת?

אז זהו, שאת כבר לא חושבת!

נמאס כבר, להתלבט כל הזמן, ולשנות. ועם כל האמת הזאת, אני רק מתברברת יותר.

אני כבר לא יודעת למה לדאוג קודם ובמה לטפל..

והכי הכי הכי נמאס ובעיקר מעצבן, זה שמטיפים, בטוחים שאתם יודעים?!!!??!! אתם פשוט לא יודעים כלום, איך אפשר להגיד מה לעשות לבנאדם שאתם בכלל לא מכירים ולא יודעים מה הוא עובר מה מרגיש ומה באמת קורה לו.

לבוא ולשפוט, להגיד שזה נשמע דפוק, לוותר, ללחוץ, או להגיב בחוסר אונים, זה הכי קל.

אני בוחרת להתמודד, אני בוחרת להגיד מה שיש לי להגיד, וזאת הדרך הקשה. ולא ביקשתי מעבר, אז אל תנסו לתת, כי הרוב לא יודעים לעשות את זה בצורה שתעזור, לא לי לפחות, אולי לכם, אולי לכם ירגיש הסיפוק שהנה אמרתי הנה זרקתי אליה ת'כדור, חוכמה גדולה...

רק רציתי להרגיש חופשיה.

משהו פה רקוב ואני רואה את זה, ואינלי מושג איך לעקור אותו ואיזה מהלך לעשות, והדבר העצוב הוא, ששום עצה לא תעזור.

מה שאני לא אעשה ייראה עוד יותר רקוב.

אני הכי מתגעגעת, לזמנים הפשוטים,

שהרגשתי שאין מה להוכיח לאפחד,

שלא בודקים אותי בשום צורה,

שאני מי שאני בלי מחויבות,

אני נחנקתת.. אני נחנקת,

כי פשוט הכל נהיה רקוב,

רקוב מהשורש.

השקעתי קצת את הזמן הפנוי האחרון, בחברות הטובות והיחידות שלי,

איתם הצלחתי להיות אני,

לצחוק בלי להרגיש שזה מזויף, בלי להרגיש שזה רקוב מהשורש.

לדבר, בלי להרגיש מעצורים.

זה אולי הדבר הכי מנחם שי שלי כרגע.. וגם העובדה שאיפשהו אני מתחילה להרגיש חום.

לא רע לי, לא רע לי בכלל,

רק חבל לי שאני יודעת שפעם היה יותר טוב.

3>

עיה.

היו זמנים :-)

אני אחרי כל המתכונות, לפני כל הבגרות, לא נשמע מנחם במיוחד, במיוחד לא שהמתכונות שלי בציונים "מזהימים" שכאלה. אבל יום ראשון, יום אפטר אחרי מגן די מתיש בלשון, שלמרבה הפלא או לא הלך די טוב. אז היום אפשר הזה כולל חזרה ב2 מבצפר ולא ב3, כן אני בד"כ חוזרת בשלוש :), הרבה טלוויזיה וקולה ועכשיו, מה שהכי התגעגעתי, מחשב ומוסיקה, רק חבל שאיזה חכם החליט לפרוץ לי למסנג'ר חה מאוד מצחיק.

אמ, אז מה עוד? אני כבר כל היוםחושקת במקלחת ומתעצלת אפילו את זה לעשות.. זה חלק במסגרת היום בטלה שלי XD

יואו היום בהפסקה ישבתי במדרגות עם צור מינצי ירדן כרמל ורענן ואז הוצאתי מהתיק מאפינס והם פשוט עטו עליי כמו זבובים לחרא.. (יענו אני החרא והם הזבובים), קיצר הם התחילו לתקוע ביסים מגעילי במאפינס נראלי שזה היה בעיקר רענן וירדן, וואי רענן כשהוא רואה אוכל >< וזה היה נראה כמו ערמת מתגוששים שכזאת ופשוט תפסו אותי מכל כיוון אפשרי, זה היה מטריד אבל אני רגילה, התוצאה: נפתחה לי החזייה ורצתי בכל בצפר עד לירותים מחזיקה את הציצים שלי.

זה מה שקורה שאני פשוט תמיד בחברת בנים XD או בחברת בנים ומור שזה בערך אותו דבר :P

האמת שיש סיבה, כל הזמן שלא הייתי כאן, היה זמן מאוד מסוים ומוגדר.

 מין בלבול כזה שקשה להסביר במילים, המילים יצאו רק שרגעי שבירה נכנסו וגם אז היה קשה להבין, אני לא מתאמצת בלנסות להסביר, אני לא מוציאה את מה שמעיק כי פשוט אין לי את הדרך.

אני בסדר. אני הייתי בסדר ואני אהיה בסדר.

הלחץ לא עוזר, הוא אפילו מזיק מאוד. לא שיתפתי וחיפשתי עצות, כי אני יודעת איזה עצות אני הייתי נותנת למישהו אחר שהיה במצבי, וגיליתי שאת העצות האלה מאוד קל להגיד לאחרים, קשה לממש.

בסך הכל מנסה לא להתלונן.. ביקורת יש לי הרבה. על כל מיני דברים. את האמת אני אומרת בפנים גם כשהיא כואבת. אני די מודעת לעצמי ודי מודה.

החיים צריכים להמשיך, למרות שבא לי לשנות אותם,לחתוך לכיוון אחר ולהתחיל קצת משהו חדש שישבור את השגרה, אולי אני לא מספיק אמיצה בשביל לעשות את זה.

אני לא יודעת עד כמה עבדתי קשה בשביל הדברים שחשובים לי, למרות שאני כן מסוגלת.

חשבתי, אולי זה לא היה כ"כ חשוב לי, אז מה בעצם כן חשוב לי? גיליתי שכלום, זה אכזב אותי.

אין הזדמנויות שניות, וזאת המציאות.

אני מחכה שיבוא משהו יותר טוב, ובינתיים מסתפקת במה שיש.

קשה לי להגיד שהתקופה שלא הייתי כאן הייתה תקופה טובה, אפשר להגיד שהיא אפילו הייתה תקופה קשה, כן, קשה לי, זה ממש לא סוד.

אני משתדלת לא להראות כלפי חוץ ליקרים לי, אבל חלק קטן רואה, וזה בסדר מבחינתי.

ולעדכונים אחרונים, בתקופה שלא הייתי כאן,היה טיול שנתי כיפי במיוחד, הייתי בהופעת מטאל החמישית שלי, הללויה פסט. כןכן, החמישית.

היה בגרות במחשבים והיו מתכונות.. לימודים זה חרא. מתיש ושוחק.

אז עד לפעם הבאה..

כמה תמונות מהטיול השנתי: