אחרי מיליון שנה שלא כתבתי חזר אלי החשק.. כנירא מתוך יאוש...
כמה היתי רוצה להתחיל היום שנת לימודים חדשה, נירא לי זאת התקופה הכי יפה שהיתה לי בחיים, כמה שהזוי זה לא נשמע..
מה רק לא היתי עושה כדי לצאת מהבסיס המסריח שלי, שכ"כ נמאס לי ממנו ומהאנשים שבו, אךךך כמה שאני שונאת שם את כולם, רק אלוהים יודע!
כל פעם שיוצא לי לקרוא פה קטעים שכתבתי מזמן, אני תמיד חושבת ואיייי כמה התבגרתי ואיך היתי מתנהגת כמו מטומטמת, מצד שני נהנתי מכל רגע וכ"כ בא לי לחזור לעבר...
חשבתי שחסר לי רק דבר אחד בחיים ושאם יהיה לי אותו אני לא אצתרך יותר שום דבר בחיים ואהיה הבן אדם הכי מאושר בעולם, וואללה זה באמת מה שהיה, אבל בכל מקרה לפעמים אתה מתחיל לחשוב הפוך... ואללה היה לי הכל והשגתי את הדבר שכ"כ רציתי ואולי בעצם הפסדתי את הכל, את הדברים הכי יקרים שהיו לי, כי הרי אי אפשר לקבל הכל... גם את זה וגם את זה... תמיד יהיה משהו או מישהו שימנע זאת ממך..
בדרך הביתה הרהרתי בכמה דברים..
איך זה שאנשים שהכי אכפת להם ממני והיו איתי בכל מצב לא משנה איך התנהגתי, עדיין ממשיכים להיות איתי ואני אפילו לא שמה לב אליהם ולוקחת את זה כמובן מאליו...
ולמה אני כועסת ופוגעת באנשים שאני הכי אוהבת...
ולמה כשאתה באמת מצטער אפחד לא מוכן להבין אותך...
ולמה כשאתה מחפש את הדבר היחיד שעושה לך טוב , זה פשוט לא מגיע?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
