להלהלה כמה כיף לעדכןןן! [כה אני עדיין בהיי מזה. XPPP] חחח
אז הנה לכן הפרק שציפתן לו! כה..כה...עם הבובה והכל..
ככה לא תשאלו שאלות שאני לא עונה עלייהן. חיחיחיחיחי XP
אני לא חופרת. אין לי על מה..
מחר יש לי לימודים..אז אני מקווה שאני יצליח להתסדר עם הכל.
ג'ניה. הגיע תורך מתוקה שלי XP.
פרק הבא את עושה! אושר גדול!! חחחחחחחחח [כה..מה חבל. XD]
יאלה בננות. אינג'וי = ]]
מחויב.
פרק 6.
No excellent soul is exempt from a mixture of madness-.-
-Aristotle
לטום הייתה שיגרה חדשה. הוא הגיע לעבודה, נרשם, מדבר קצת עם קרן ואז הוא הלך ישר למצוא את ביל. עם לוח הזמנים החדש שלו זה היה קשה כי לביל לא היה מקום קבוע להיות בו בלילה. הוא הסתובב בכל מני מקומות לבדו ולעיתים הוא היה מפתיע את טום.
הלילה לא היה שום דבר יוצא מן הכלל; טום בדק את כל המקומות שבהם ביל נמצא בדרך כלל. הוא לא היה באולם הראשי, הוא לא היה באולם האוכל. הוא לא ישב על החלון הענקי בסוף המסדרון. טום קימט את מצחו והחליט לבדוק בחדר שלו, למרות שביל אף פעם לא היה שם בשעה הזאת של היום.
הוא שמע קולות באים מחדרו של ביל והאט את צעדיו כשהוא שמע את זה. זה, היה קול עמוק של גבר ואז ביל מדבר חזרה.
הם לא נשמעו שמחים. טום שילב את זרועותיו ובזהירות הלך משם, באופן לא מורגש עדיין מסתכל לבפנים.
ביל ישב ישיבה מזרחית על המיטה והאיש ישב על הכיסא שילד המיטה, נראה שהוא מרגיש לא בנוח ורציני. טום המשיך ללכת, מרגיש נבוך. הוא אף פעם לא ראה את ביל עם מבקר, והוא תהה מי היה האיש.
הוא הלך לסוף המסדרון ותפס את הסחבה שלו וטבל אותה בדלי. הוא נשאר שם, מסתכל על הדלת של חדרו של ביל בעודו שוטף את אותו אזור שוב ושוב.
לבסוף, האיש יצא מן החדר. הוא עצר במסדרון, לוקח נשימה עמוקה ומעשה את מצחו. טום צפה, סקרן. האיש אז הסתכל לצד השני של המסדרון וסימן לקרן לבוא. קרן הגיעה אליו והם חלקו שיחה קצרה לפני שקרן ליוותה אותו מחוץ לאזור עם זרועה.
טום נתן לזה כמה דקות לפני שהוא התגנב חזרה לחדרו של ביל. היה חושך עכשיו בחוץ, ממש אחרי 8 בערב. הזמן של המטופלים ללכת לישון. ביל לא ציית לחוק הזה כבר כמה שבועות, וטום ידע את זה כי הם היו ביחד.
"היי," אמר טום ברכות.
ביל הסתכל למעלה, מחבק את הבובה שלו בזרועותיו. "היי, אתה."
"מה קורה?"
"כלום," ביל הסתכל מטה חזרה לבובה שלו, מלטף את פניה. "באת מאוחר היום."
"לא, אני הייתי פה," אמר טום. "אתה היית...אמ....עסוק."
"או."
טום חיכה. ביל נראה שהוא בתוך העולם המשונה הזה שלו שוב, נופל אליו מהר יותר משטום יכל להציל אותו ממנו.
"ביל?"
"מה?" עיניו של ביל היו חצי סגורות, הוא היה בקושי נוכח.
"מי זה היה?"
"אבא שלי." ביל איטה את ראשו לצד. "זה היה אבא שלי."
"אה... זה נחמד," אמר טום, לא בטוח מה עוד להגיד.
"לא יודע."
טום צפה כשביל ליטף את פניה של הבובה, ממשש את הבגדים העדינים. ביל נראה כל כך אבוד ומותש. טום תהה איך זה מרגיש להיות כל כך מנותק. הוא התקדם וישב בקצה המיטה. המזרן זז וביל התכווץ, הרים את ראשו.
"כדור הארץ לביל," אמר טום ברכות, מחייך.
"הלוואי שהוא לא היה בא בכלל... אני יודע שהוא אף פעם לא רוצה," אמר ביל בפשטות.
"הוא כנראה אוהב אותך."
"אני לא יודע," אמר ביל שוב. הוא נשען קדימה, לוחץ את פניו בתוך המזרן והתאנח. "אלוהים, אני צריך לעוף מפה."
טום קימט את מצחו, מושיט את ידו קדימה ובהיסח דעת נוגע בשמלתה של הבובה. "לאן אתה רוצה ללכת?"
"כשאתה מחזיק תינוק," מלמל ביל. "אתה חייב ל-לתמוך בראש ובצוואר. ואף פעם, לשחרר ע-עם יד אחת. תמיד להחזיק עם שתיים."
טום התאנח.
"יש אנשים שאומרים שאסור ל-לישון באותה מיטה עם התינוק, כי אתה יכול בטעות להסתובב ולמחוץ את ה-התינוק," המשיך ביל. "אבל אני חושב ש-שזה בסדר. איכשו אתה יודע שיש תינוק במיטה שלך ואתה פשוט...תתרגל ל-לזה."
"ביל," אמר טום ברכות.
"אלה הם אותם אנשים ש-שאומרים שאסור לנדנד את התינוק עד שיירדם." ביל לא שמע כלום, זה נראה. "אבל תינוק צ-צריך שינדנדו אותו. התנועה ט-טובה בשבילם."
"ביל."
א-א-אימא שלי...א-אימא הייתה שרה לי שהייתי קטן. הלוואי ויכולתי לעשות את אותו הדבר לך," אמר ביל לבובה. "אבל, אני לא מכיר שום ש-שירים. אני לא זו-זוכר אותם. אני גם לא י-יכול לשאול אותה."
טום צפה בעצבות איך שביל נפרם מולו. לא היה שום דבר שהוא יכל לעשות, הוא לא רצה לעזוב. כמה שזה היה קשה לצפייה, וכמה חסר תועלת הוא הרגיש, לא היה מקום שטום העדיף להיות בו.
"אני בטוח שאתה מכיר לפחות שיר אחד," אמר טום בשקט.
ביל הביט למעלה ועיניהם נפגשו. "היי, טום," הוא אמר, מחייך.
טום פשוט חייך חזרה. "היי, ביל. מה עשית היום?"
"ישנתי ואכלתי."
"גם, אני," השיב טום. "אנחנו פאקינג עצלנים."
ביל צחק. "אולי אתה כן."
בעוד שביל מדבר, טום פשוט הסתכל עליו, תוהה למה ,מתי ואיך הוא החל להתאהב בילד המודאג, ושחור השיער. זה היה נגד כל מה שהוא ידע, אבל זה הכה בו כמו טון של לבנים והוא קיבל את המכה.
**
"כה, מצטער," אמר טום, מתכווץ. "אבל צדקת, הלילות כאן באמת אכזריים."
גיאורג גלגל את עיניו, נושם אל תוך הבאנג שלו ומסכל על הפייה. "אין בעיה, זה התוספת שלי גם ככה."
הוא חייך. "זה עשה את העבודה קלה יותר, לפחות?"
"בערך," אמר טום. הוא הלך ישר לחדר הכביסה ברגע שהוא נרשם, מקווה לתפוס את גיאורג ככה שהוא יוכל להסביר למה הבאנג שלו על הרצפה. טום קיווה כל היום שאף אחד לא נכנס לשם לפניו.
"אמרתי לך," השיב גיאורג. "אבל אה, אל תשאיר את זה בחוץ שזה ככה. בעצם, אל תשאיר את זה בחוץ בכלל. ראשי התיבות שלי נמצאים על כל הדבר הזה."
"מצטער," אמר טום שוב, צוחק.
"גם, אמ," אמר גיאורג. "הייתה פה שמיכה והיה לה מספר חדר מסוים..."
טום קפא. "אז? זה חדר הכביסה."
גיאורג נתן לטום מבט. "תראה, לא אכפת לי אם לקחת את כל הקומה החמישית לכאן וסיממת אותם."
"רק את ביל," אמר טום במהירות.
גיאורג חייך. "באמת? או, שיט. הבובה עישנה גם?"
טום קימט את מצחו. "לא, זה לא היה ביג דיל. לא קרה כלום."
"אני יודע שאתה לא כזה אידיוט." גיאורג הניח את התיק שלו על כתפו והתנשף. "טוב, אני חייב ללכת לחמישית לעשות משו, ואז אני סיימתי להיום."
"נראה אותך," אמר טום, נשען על אחת ממכונות הכביסה וצופה בילד האחר עוזב. הוא השתוקק לעלות למעלה לראות את ביל, אבל הוא רצה לחכות עד שגיאורג ילך.
הוא חשב על ביל בלי הפסקה אחרי שהוא ראה אותו. טום לא יכל להפסיק. הוא פשוט רצה לראות את ביל כל הזמן. הוא בקושי מסיים את העבודה שלו במוסד בכל לילה כי בכל לילה, ביל יחפש אותו והם פשוט ישבו וידברו שעות.
טום לא הרגיש כזה רגוע כבר הרבה זמן. טום רצה לברר שביל היה בסדר, הוא רצה להיות זה שיגרום לו לדבר שהוא נמצא באחד מהמצבים שלו, להוציא אותו החוצה מהעולם המוזר הזה שהוא נכנס לתוכו לפעמים. כשטום לא היה במוסד, הוא דאג לביל.
אחרי שהוא נשאר בחדר הכביסה לעוד עשרים דקות, טום חזר חזרה לקומה החמישית. הבטן שלו הסתובבה בנעימות, הוא לא יכל לחכות לראות את ביל.
הוא אמר היי לקרן ולעוד כמה אנשים בצוות, ואז תפס את הסחבה שלו והלך לחדרו של ביל. הוא הניח את הסחה על הקיר מחוץ לחדרו של ביל ולקח נשימה עמוקה.
כשהוא נכנס לחדר, הוא ראה את ביל יושב על הרצפה, מכורבל לכדור, זז קדימה ואחורה. טום קימט את מצחו והלך אליו מיד.
"ביל?" הוא אמר ברכות. "ביל, אתה בסדר?"
ביל הניד בכתפיו באיטיות, והוא רעד. "אני... ב-בדיוק היה לי אותה, אני ל-לא יודע לאן היא הלכה, אני אבדתי אותה, אני..."
טום קימט את גבותיו ונשען קדימה, מנסה להבין. "איבדת אותה?"
"ב-בבקשה אל תיתן לי ללכת," אמר ביל בטירוף. "אני ממש מ-מנסה להישאר כאן אבל אני ל-לא יודע לאן היא ה-הלכה."
טום אז הבין שביל לא מחזיק את בובת התינוק שלו. הוא נעמד זקוף והסתכל סביב בחדר. "תישאר כאן,"
אמר טום ביציבות. "אני הולך למצוא אותה."
"מ-מהר, בבקשה."
טום הלך בחדר, מסתכל במדפים, בארון, בשירותים, מתחת למיטה. הוא לא ראה את הבובה בשום מקום.
הוא הסתכל חזרה על ביל. ביל משך בשיערו, זז קדימה ואחורה, מלמל לעצמו.
טום סגר את עיניו; הוא נזכר במשהו שגיאורג אמר.
"טוב, אני חייב ללכת לחמישית ולעשות משו, ואז אני סיימתי להיום."
"אני יהרוג אותו," מלמל טום.
"ט-טום?" ביל הסתכל למעלה עם עניים פקוחות גדולות ונוצצות. "איפה היא? מצאת אותה?"
"ביל," אמר טום, יורד על ברכיו וזוחל את הילד האחר. "או, ביל, אני לא יודע איפה היא."
יבבה חנוקה התפרצה מביל והוא החל לרעוד אפילו יותר. "ב-אמת? אתה ל-לא יכול לתקן את זה?"
"אני רוצה," אמר טום בנואשות. הוא כל כך כעס על גיאורג, הוא אפילו לא ידע מה לעשות. "למרות זאת, יש לי הרגשה שהתינוקת שלך בסדר."
"איך אתה י-יודע? אתה ל-לקחת אותה?" שאל ביל, נראה שהוא תוהה אם זה נכון.
"לא! לא, אלוהים, לא," השיב טום במהירות. "או, אלוהים, אני בחיים לא ייקח אותה ממך."
"אני חושב ש-שאולי היא עזבה אותי."
טום הזיז את ראשו לשלילה. "כמובן שלא. היא צריכה אותך."
עיניו של ביל יצאו מפוקוס והוא החל לבכות, דמעות יורדות בזרם במורד פניו. טום הרגיש חסר אונים; הוא לא יכל לייצר את הבובה, ועכשיו ביל נופל לתוך עולמו שוב, כנראה רחוק יותר משהוא אי פעם היה. כל מה שטום יכל לעשות זה לעמוד ולקחת כמה צעדים אחורה.
"היא כל כך לבד, כל כך לבד, כל כך לבד," יבב ביל, שורט את עורו. "כל כך לבד, כל כך לבד, כל כך לבד...."
"זאת לא אשמתך," אמר טום ברכות. אבל מילותיו לא נשמעו. ביל הסתובב ולחץ את מצחו על הקיר, ידיו קורעות בציפורנים על הרצפה, על הקיר ועל עצמו. הוא רעד ללא שליטה וטום ידע שאין שום דבר שהוא יכול לעשות. לא עד שהוא ילך לדבר עם גיאורג.
הוא עזב את החדר, כעס זורם בתוכו. היו הרבה אנשים במורד המסדרון אבל טום בקושי שם לב אליהם כשהוא עבר לידם.
קבוצה של אחיות רצו במסדרון. ללא ספק לטפל בביל.
יללה רועשת יצאה מחדרו של ביל וטום כיווץ את ראשו, חורק בשיניו.
"קרה משו?"
קרן הופיעה מול טום, זרועותיה משולבות. טום הסתכל עלייה, לא מסוגל לדבר, לא מסוגל להפסיק לרעוד מכעס.
"הוא יהיה בסדר," אמרה קרן ברכות. "זה רק מקרה."
"איך?" שאל טום. " זה לא קרה.... זה לא קורה לו."
"זה כן," קימטה קרן את מצחה. "שלוש, או ארבע פעמים בשבוע, עכשיו. זה היה פעם יותר גרוע."
"לא," השיב טום. "אני שם כמעט כל היום. כל יום."
"לא כל היום," קרן רק הביאה לטום מבט אזהרה ואז הלכה משם, לחדרו של ביל.
טום עישה את מצחו, מתכווץ כשהוא שומע את הבכי של ביל. הוא כל כך היה רוצה שהמשמרת של גיאורג לא הייתה נגמרת מוקדם היום כי הוא היה חייב לדבר איתו. לא היה לו את המספר של גיאורג, הוא לא ידע איפה הוא גר. הוא היה צריך לחכות.
הוא ראה את גוסטאב במורד המסדרון, מתקרב אליו, דוחף עגלה מלאה בכביסה. הם חלקו מבטים וגוסטאב חייך, מגלגל את עיניו ומהנהן לכיוון חדרו של ביל. טום פשוט הסתכל לכיוון אחר, אגרופיו מתעגלים ומתהדקים חזק. הוא הרגיש חסר אונים, לגמרי ובאופן בלתי יאומן חסר אונים. לא היה שום דבר שהוא יכל לעשות, לא לביל או לעצמו.
הוא הלך לחדר האספקה ופשוט ישב, ראשו בתוך ידיו, עד סוף המשמרת שלו.
**
טום הלך לעבודה מוקדם יום למחרת.
הוא שכב ער כל הלילה חושב על מה שהולך לקרות. הוא כיוון שני שעונים מעוררים שונים, רק ליתר ביטחון שהוא נרדם, והוא ביקש מאביו החורג להסיע אותו. גורדון הסכים.
בעודם נוסעים בדרך המוכרת למוסד, טום לא יכל להפסיק לחשוב על הכל; מה הוא הולך להגיד לגיאורג, מה שלומו של ביל, האם ביל אפילו חשב על טום או שהוא היה עמוק בתוך המצב שלו בלי הבובה האהובה שלו?
"אאוצ'," הגיב גורדון.
"אה?"
"אתה לא מפסיק לעשות קליקים באצבעות שלך," השיב גורדון. "ממש חזק."
"או, סליחה," אמר טום. הוא כופף והרגיע את אצבעותיו, מבין שכל גופו היה מתוח.
"לילה קשה?"
"לא," אמר טום. "אני לא יודע."
"בעיות עם החברה?" גורדון הציץ על בנו החורג.
טום קימט את מצחו; הוא אפילו לא חשב על בריג'ט, כבר כמה ימים. "לא..."
"מה שזה לא יהיה, זה ייפתר מעצמו," אמר גורדון, עוצר בחניית המוסד. "זה תמיד ככה. באיזה שעה אתה תצטרך הסעה הביתה?"
"חצות?"
גורדון הנהן. "אני יהיה שם."
"תודה, ביי," מלמל טום, יוצא מהמכונית ומהנהן לאביו החורג. גורדון נסע משם וטום נשאר לעמוד בחנייה, בוהה בבניין.
הוא לקח נשימה עמוקה ונכנס פנימה. הוא לא הלך ישר לקומה החמישית הפעם הזאת כדי להירשם. הפעם הזאת הוא הלך למטבחים.
הוא דחף את דלת המטבח וראה את גיאורג יושב על אחד מהדלפקים, אוכל סנדוויץ''. גיאורג חייך כשהוא ראה את טום אבל החיוך שלו מהר נעלם. הבעת פניו של טום הייתה קרה, רצינית, כועסת.
"היי," אמר גיאורג באיטיות, מניח את הסנדוויץ' שלו. "מה קורה?"
"אני יכול לדבר איתך?" טום הצביע על חדר הכביסה.
גיאורג זז במקומו. "אני בעבודה, בנאדם."
טום נתן לגיאורג מבט נבול. "אני צריך לדבר איתך."
"אוקיי, אוקיי." גיאורג קפץ מהדלפק והלך לעבר חדר הכביסה, מנגב את ידיו במכנסיו. טום הלך אחריו, זרועותיו משולבות, ראשו למטה. כשהם נכנסו לחדר הכביסה, טום פשוט בהה בגיאורג לכמה דקות.
"מה?" שאל גיאורג, עקבות של חיוך על פניו.
"אני יודע שלקחת את זה," אמר טום.
"באמת? מה אתה אומר. אני רק אמרתי שאני הולך לקחת את זה כבר כמה חודשים," השיב גיאורג, מחייך.
"הוא התחרפן? לא הייתי שם היום."
טום לקח נשימה עמוקה, כי הוא ראה אדום בעניים וכל מה שהוא רצה לעשות היה לדפוק לגיאורג אגרוף בפנים.
"איפה שמת את זה?"
"אין מצב."
"מה?"
"תראה, טום," אמר גיאורג, החיוך נעלם מפניו ומתחלף בהבעה קרה. "אם אתה לא יכל להסתדר עם בדיחה מהסוג הזה כדי שתעוף מכאן."
"זאת בדיחה חולנית," פרץ טום.
"כל המקום הזה זאת בדיחה חולנית. אתה צריך... פאק, אני לא יודע. אתה צריך להיות מסוגל לצחוק על דברים. האנשים האלה? אלה שגרים כאן? הם לא יודעים יותר טוב מזה. הם לא יודעים כלום," אמר גיאורג. "הם למעשה מתים. למה לא לצחוק עליהם קצת?"
האגרוף של טום החל לרעוד אבל הוא ניסה לשמור על עצמו רגוע. "זה לא נכון, זה פאקינג לא נכון."
"כה, זה כן. אתה פה כבר יותר מחודש. אני פה יותר משנה. אני חושב שאני יודע," אמר גיאורג ברוגע. "אתה לא יכול לבוא לכאן ולשחק אותה גיבור רק בגלל שדפקת את החיים שלך."
"סתום תפה."
"אז, זהו? אתה יודע, אין לי מושג למה אתה עושה תשירות הקהילתי הזה בכלל. אין מצב שזה כזה רע, כי הם לא זרקו אותך מיד לכלא – אבל שם בטח תגמור," אמר גיאורג.
"סתום תפה!"
גיאורג הניד בכתפיו. "אתה לא הראשון ואתה לא תהיה האחרון. ראיתי הרבה בחורים כמוך בדיוק בשנה שעברה."
טום התנשף בכבדות. "רק... תגיד לי איפה שמת את הבובה."
גיאורג הזיז את ראשו. "ואם אתה תגיד להם שאני עשיתי את זה, אני ידאג השירות הקהילתי שלך ייגמר ואתה תסיים את העונש שלך בכלא. להיות מסומם בעבודה? לסמם מטופל? זה... חולני, טום."
"פאק," מלמל טום. הוא היה לכוד, וגיאורג ניצח. הכעס שלו הפך לתסכול. הוא התסכל על גיאורג והתאנח ברעד. "אני לא יודע מה להגיד."
גיאורג הניד בכתפיו שוב. "פשוט לך."
"אתה אידיוט," אמר טום.
"תלמד לקבל פאקינג בדיחה." היה כל מה שגיאורג אמר. "זה אפילו לא נוגע לך. שיט, ואני חשבתי שאתה בילית יותר מידי זמן פה."
טום פשוט הלך משם. לא היה לו מה להגיד יותר לגיאורג והוא לא היה בטוח שהוא יכול להסתכל עליו בלי להרביץ לו. אגרופיו של טום הרגישו מתוחים בעודו עולה במדרגות לקומה החמישית. כל צעד שהוא לקח, הוא חשב לרדת חזרה לחדר הכביסה ולדפוק לגיאורג אגרוף ישר לתוך הלסת.
למרות זאת, הוא היה חייב לשמור על עצמו, כי הוא ידע שגיאורג לא שיקר שהוא אמר שהוא ילשין עליו.
כשטום עבר את מנעולי הביטחון, הוא הלך ישר לחדר האספקה וסגר את עצמו שם. הוא עדיין נורא הקדים; המשמרת שלו לא התחילה לפחות בעוד שעה. זה הולך להיות ערב ארוך.
הוא ישב על דלי ונשען אחורה על הקיר,סוגר את עיניו. הוא יכל לשמוע את הקולות מבחוץ במסדרונות, הדיבורים, התנועות והצרחות. היה חושך בחדר האספקה והוא ידע שאף אחד לא יבוא לשם לחפש אותו.
אלו היו כמה דקות לפני שהוא נפל לשינה קלה ומקוטעת.
**
טום התעורר בבהלה מצליל של שבירה. הוא נשען קדימה, מוציא את ידיו החוצה ומסתכל בחדר מסביב, עיניו פקוחות לרווחה.
היה לגמרי חשוך בחוץ ועם הצצה לשעון שלו, הוא ראה שהוא ישן כמעט שלוש שעות.
"שיט," מלמל טום, עומד ומתמתח במהירות. למרות שהוא הגיע לשם מוקדם, זה הולך להיחשב לו לאיחור. הוא לא נרשם לפני שהוא הלך להתחבאות בחדר האספקה. "שיט,שיט,"
הוא תפס סחבה והלך לכיוון הדלת, משפשף את עיניו העייפות. הוא יכל לראות את אורות הפלורסנט מתחת לדלת וזאת הייתה כמעט שנת השינה למטופלים. כשהוא דחף את הדלת הוא התכווץ, מסתנוור מהאור החזק על עיניו, והמסדרונות היו ריקים.
הוא הסתכל על המסדרון וראה את השולחן הראשי. קרן בדיוק באה ללכת, וטום בלע בקשיחות, מנסה לשמור על קור רוח בעודו הולך לעברה.
"טום," היא אמרה, מרימה את גבותיה. "רק עכשיו נכנסת? לא ראיתי אותך..."
"לא, הייתי כאן," השיב טום, מחייך. "הייתי בחדר הכביסה קצת ואז הייתי, את יודעת, בחדר האספקה וניקיתי אותו."
"או, טוב מאוד," אמרה קרן. "החדר הזה צריך ניקוי."
"כה, נכון?" אמר טום, משלב את זרועותיו סביב הסחבה. "או, למרות זאת, אני חושב ששכחתי להירשם."
"נכון."
"זה רע?" שאל טום, נושך את שפתו.
"לא סוף העולם. פשוט תיגש ותירשם עכשיו, תרשום את השעה שהגעת הנה," אמר קרן, מנידה בכתפייה.
"אני לא יספר לאף אחד."
הוא נשם האנחה של הקלה. "סבבה. אז, אמ, חדר האספקה הוא כמו חור שחור... מה הלך שם?"
קרן הניח את התיק שלה על כתפה. " אה, לא הרבה. שעת שינה הייתה קצת קשה, אתה יודע."
"אה?"
"שום דבר שצריך להדאיג אותך. נשפך מיץ באולם הראשי, אני לא יודעת אם כבר ראית את זה," אמרה קרן. "אה, והייתה תקרית של זריקת פודינג על החלון."
"או, כה, ראיתי," שיקר טום. "זה למה הלכתי לחדר האספקה קודם, ואז משהו הסיח את דעתי...."
"זה בסדר," אמרה קרן, מחייכת. "אל תעבוד כל כך קשה. אני חייבת ללכת."
"ביי," אמר טום, מרגיש לגמרי אשם והוא צפה במנהלת שלו הולכת משם. היה לו מזל שהיא האמינה לו.
הוא במהירות חיפש את דפי ההרשמה ורשם את עצמו שהגיע בזמן. הוא ראה את השם של גוסטאב וחשב להתעסק עם שעת ההגעה שלו, אבל אז חשב על זה שוב. טום לא היה בחור מרושע.
הוא במהירות ניקה את שני המקרים שקרן דיווחה לו עליהם ואז חזר לחדר האספקה שוב לכמה זמן.
הוא רצה ללכת לראות מה שלום ביל, אבל הוא הרגיש מבויש לגבי זה. הוא לא רצה להפריע או להציק לו, ובגלל שכבר עברה שעת השינה, היה סיכויי טוב שביל כבר ישן.
טום חיכה עוד עשרים דקות לפני שהוא התגנב למסדרון הריק והלך במהירות לעבר חדרו של ביל. הכל היה שקט ואחד מהאורות בסוף המסדרות הבהב, כמעט כבה. ביטנו של טום דגדגה ככל שהוא התקרב לחדרו של ביל וכשהוא הגיע אליו, הוא נעמד מחוץ לדלת לכמה רגעים, רק מקשיב.
הוא לא יכל לשמוע כלום והוא ידע שביל בטח ישן. עדיין, טום פשוט רצה לקבל מבט עליו. הוא רצה לראות אותו.
הוא פתח את הדלת, מנסה לעמעם את הקליק כשהוא לוחץ מאוד לאט ומחזיק את הידית חזק. החדר היה כמעט חשוך לגמרי חוץ מאור לילה קטן מחלון.
טום נכנס פנימה ונתן לעיניו לאט לאט להתרגל לחושך. כל מה שהוא יכל לראות היו צורות וצללים, פלאשים של צבעים שכמעט עיוורו אותו לעומת החושך הגמור. הוא שפשף את עיניו וראה את ביל על המיטה, יושב, מכופף קדימה, ראשו מורכן מטה.
ידיו היו מהודקת וזרועותיו היו ריקות. טום לא יכל לראות את פניו; שיערו היה תלוי כמו וילון סביב פניו, וכתפיו היו מתוחות.
"ביל," אמר טום ברכות. "ביל?"
ביל לא הגיב. טום קימט את מצחו והתקרב, בזהירות. "ביל, אתה יכול לשמוע אותי?"
ראשו של ביל נפל אפילו יותר והוא הניח את ידיו על עורפו, מרים את ברכיו. הוא נראה כל כך קטן ועדין, כולו זוויות חדות וקימורים דקים. שיערו היה מבולגן, מתוח לכל מיני כיוונים שונים, ואצבעותיו רעדו. בגדיו היו פרועים.
טום עמד בדיוק ליד המיטה, כל כך קרוב שהוא יכל להריח את ביל. הוא נשם פנימה, הריח המרגיע והמוכר עף דרכו. הוא רצה להושיט יד וללטף את שיערו של ביל, אבל הוא לא רצה להבהיל את הילד. טום ידע שביל פגיע במיוחד בלי הבובה שלי.
"ביל," ניסה טום שוב, קולו הוא רק לחישה. הוא בעדינות ישב על המיטה, לא מוריד את עיניו מביל.
"ביל, זה אני."
"אני יודע."
טום הרים את גבותיו. "אתה בסדר?"
ביל הנהן בראשו באיטיות. "כה, אני.... אני בסדר."
"זה בסדר אם אתה לא," השיב טום. "אני יודע שזה קשה."
"או," אמר ביל, מרים את מבטו. "כנראה."
טום הסתכל על ביל. הוא זיהה את המייק אפ המלוכלך מלפני כמה ימים. "מה עשית היום?"
פניו של ביל התכווצו והוא גירד בצווארו. "לא היית פ-פה כבר הרבה ז-זמן."
"אני יודע. אני מצטער," אמר טום, מקמט את מצחו.
"איפה היית?"
טום כיווץ את אפו. "לא חשבתי שאתה תרצה לראות מישו."
"אני לא רציתי. אני רק רציתי לראות אותך," אמר ביל ברכות. "אבל ל-לא חזרת."
"או." טום הזיז את מבטו, משחק עם התפר בצד הג'ינס שלו. "אבל אתה בסדר."
ביל הניד בכתפיו. "אני בסדר."
"אתה עצבני עליי?"
"לא," השיב ביל. "לא, לא. אני פשוט..."
הוא משך את שערו, גורר, מלמל לעצמו. טום צפה, מרגיש מרחק גדול בניהם. ביל היה צלול, הוא היה נוכח, אבל טום לא יכל להתחבר אליו. כאב לו בפנים, צופה בביל ולא מסוגל לגעת בו.
ביל התאנח, נשען קידמה וקובר את מצחו במזרן. "אני מרגיש כל כך..."
טום העז להושיט את ידו לשיערו של ביל, ברכות, בקושי נוגע. אני יודע."
"ומאז ש...היא נעלמה," מלמל ביל. "אני לא יודע איפה היא. אני לא הצלחתי לטפל בה."
"ביל..."
"ואז אתה עזבת..." ביל התאנח על המזרן. "ואז אני פשוט... איבדתי את זה."
"אני מצטער," מלמל טום.
"למה עזבת?" ביל התיישב, נותן מבט קשה לטום. "אני הייתי צ-צריך אותך ואתה ע-עזבת ואז אני לא ח-חזרתי יותר."
"אני חשבתי שאתה לא ידעת שאני בכלל שם," אמר טום.
"אני ידעתי," התפרץ ביל. הוא שפשף את עיניו והתנשף, זז קדימה ואחורה בעדינות. הוא הסתכל על ידיו והזיז את ראשו, סוגר את עיניו. "או, אלוהים. או, אלוהים."
"ביל?"
ביל כיווץ את פניו והרים את ברכיו למעלה יותר, רועד. "אני לא יודע איפה היא. איפה היא? אני לא יכולתי להציל אותה, לא יכולתי להציל אותה, לא יכולתי להציל אותה..."
טום הניח את ידו על זרועו של ביל, ליטף ברכות וביל התכווץ, עיניו מביטות אל של טום. טום קפא, כמעט מסית את מבטו, אבל הוא המשיך ללטף, המשיך להסתכל על ביל, המשיך להיות שם בשבילו.
"איך היא נעלמה?" שאל טום בזהירות.
"אני הייתי...זאת הייתה התנגשות, אני-... אימא אמרה ל-ל, אז עשיתי, ואני ח-חשבתי שעשיתי את זה נ-נכון אבל אני י-ישבתי מאחור איתה, היא נראתה כל כך מ-מתוקה. אני-... כשהייתה ההתנגשות," מלמל ביל, עיניו מבולבלות. "א-אף פעם לא ראיתי אותה שו-שוב...אני...אני הרגשתי שזאת... שזאת א-אשמתי, ואימא, ג-גם."
טום לא ידע על מה ביל דיבר, אבל הוא התקרב יותר.
"ואז הן נעלמו," אמר ביל, מתסכל מטה. "אין יותר."
"הן עזבו?"
ביל הזיז את ראשו. "או, אלוהים." כמה דמעות ירדו במורד לחיו וטום תפס אותן עם אצבעו, מבריש אותן ממנו ומחזיק את הצד של פניו של ביל. עיניו של ביל איבדו פוקוס והוא רעד מעט, אבל טום החזיק בו חזק, מסרב לתת לו להעלם.
"ביל," אמר טום. ,ביל, סתכל עליי. תחזור אליי."
"לא י-יכול," לחש ביל. "אני רע."
"לא אתה לא," אמר טום ביציבות. הוא ליטף את לחיו של ביל עם האגודל שלו ברכות. "אתה... אתה מדהים."
"לא."
"כה," טום ראה עוד דמעות שנופלות במורד פניו של ביל. "אל תבכה."
ביל הנהן, אבל הדמעות נהיו כבדות יותר ויבבה חנוקה יצאה מתוך גרונו. הוא נשען קדימה והניח את מצחו על כתפו של טום וטום, מופתע בהתחלה, לא ידע מה לעשות.
לבסוף, הוא עטף את זרועותיו סביב ביל וחיבק אותו חזק, נותן לו לבכות להרטיב את החולצה שלו. ביל תפס את גבו של טום וכמעט החליק לברכיו. הוא רעד, מייבב בשקט. טום החזיק אותו חזק.
"ששש," לחש טום, מבריש את דמעותיו של ביל. ביל רעד, רעד בזרועותיו כשטום זז להסתכל עליו, משהו נתפס בגרונו של טום והוא תפס את פניו של ביל, למטף את הלסת שלו.
ביל לקח נשימה עמוקה והסתכל על טום, ממצמץ עוד דמעות מעיניו. "אל תחשוב שאני טיפש," הוא אמר ברכות.
טום הזיז את ראשו לשלילה והביא את ראשו קרוב יותר לשל ביל. שפתיהם התחברו ברכות, לפני שטום אפילו יכל לחשוב, והם החזיקו כך יחד רגעים ארוכים. טום הרגיש ששפתיו של ביל רועדות על שלו אבל ביל לא משך לאחור והוא לא הפסיק את הנשיקה.
זה הרגיש לא נכון, ורך, ורע אבל כל כך טוב. טום ליטף בדיוק מאחורי אוזנו של ביל ומשך לאחור, מביט עליו עמוק.
ביל פשוט משך באפו, בוכה, מושך את טום קרוב אליו שוב וקובר את פניו בצווארו. טום גרר את אצבעותיו במורד גבו של ביל וכיווץ חזק.
"אל תדאג," מלמל טום.
ביל הנהן, היבבות שלו עולות שוב, וטום ישב איתו שם למשך כל המשמרת שלו.
יפה ביותר = ]
לאב יו אול 33>>
שני = ]]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
