3> Twincet is love

טום הלך הביתה באותו בוקר עם לב כבד. הוא ישב מחוץ לחדרו הריק של ביל כבר שעות, עובר שוב ושוב בראשו על איך הוא יכל לעצור את זה. בסופו של דבר, אחת הרופאות אמרה לו בעדינות שעוד מעט יהיה שמונה בבוקר, ולא היה דבר שהוא יכל לעשות מלבד לחזור הביתה ולישון.

באותו זמן זה היה נראה כמו רעיון נוראי, איך טום יכול לעזוב? איך הוא יכול אפילו יכול לחשוב על לחזור הביתה? הוא הרגיש נורא, וכל כך אחראי.

איך הוא יכול לעזוב, במיוחד עכשיו?

אבל הביתה הוא הלך, מרגיש הרוס, וברגע שהראש שלו צנח על הכרית, הוא נפל לשינה עמוקה וכבדה.

הדבר האחרון שהוא זכר בבירור היה הזינוק על החלון אחרי שביל השתחרר. הוא זכר תפיסה חזקה בו, אצבעות רק כמעט מתחככות בג'ינס של ביל.   

"מה?" טום אמר, פותח מעט את עיניו. הוא נרדם בבגדים שלו והפה שלו הרגיש כאילו יש בו חול, יבש ומלא.

אמא שלו העביר יד על מצחו, "טום, ישנת כל היום. למה חזרת הביתה כל כך מאוחר? איך בכלל הגעת הביתה? בריג'ט הסיעה אותך?"

טום נאנח, "לא. לקחתי מונית. קרו דברים במוסד, לא יכולתי לעזוב."

סימון קמטה את מצחה. "אתה נראה... לא בסדר."

"כה," טום מצמץ כמה פעמים, נותן לעצמו להתעורר לגמרי. "אני לא יודע."

"אתה בכית?"

טום משך בכתפיו.

"מה קרה?" סימון שאלה, מקמטת את מצחה.

"מה השעה?" טום התיישב, משפשף את הגב התחתון שלו. הוא הציץ לעבר השעון המעורר שלו. היה כמעט שש וחצי. הוא כבר מאחר בחצי שעה למשמרת שלו, "שיט."

"טום?"

"אני חייב ללכת," טום אמר, קם מהמיטה שלו וגורר את חולצתו מעליו. "את יכולה להסיע אותי?"

"לא, מתוק, אני חייבת ללכת לפגוש את גורדון לארוחת ערב ואחר כך אנחנו הולכים להעביר את הלילה במלון." סימון אמרה.

"אתה לא יכול להתקשר לבריג'ט?"

"לא.." טום נאנח.

"טוב, יש לי כסף למונית. אני יכולה להשאיר לך," סימון אמרה לו. "אבל אני חייבת ללכת עכשיו. אני רק נכנסתי כדי להגיד לילה טוב... אתה מרגיש טוב?"

טום הנהן. "כה, אני רק... אני לא יודע."

"אנחנו יכולים לדבר אחר כך, אם אתה רוצה.".

טום משך בכתפיו שוב, הפעם בכבדות. "תודה."

סימון שמה את ידה על פניו של טום ואז עזבה את החדר. טום תפס חולצה נקייה ולבש אותה. הוא לא טרח להסתכל במראה; הוא ידע שהוא נראה הרוס לגמרי. זה לא משנה;  הוא הרגיש עייף מידי בשביל לעשות משהו אחר.

הוא ירד במדרגות וראה שאמא שלו שמה כמה שטרות בקצה השיש בשביל מונית. טום נאנח. הוא לא רצה לקחת מונית, אבל הוא היה צריך להגיע למוסד והזמן ממשיך לרוץ.

עיניו נחתו על מפתחות המכונית שלו, תלויות על הדלת. האצבעות שלו מיהרו לתפוס בהן. זה יכול להיות כל כך קל פשוט להסיע את עצמו לשם. מה הסיכוי שהוא ייתפס? הוא ידאג לנהוג לאט, בזהירות, אף פעם לא לרדת מהמהירות המותרת.

טום הציץ אל השעון. הוא איחר כבר ב45 דקות.

"פאק איט," הוא מלמל, לוקח את מפתחות המכונית מבלי לחשוב פעמיים ויוצא דרך הדלת אל עבר החנייה. העיניים שלו נעצרות על המכונית שלו, מכונית ספורט יד שנייה שהוא קנה מידיד של אמא שלו. הוא לא ישב בה כבר חודשים שלמים. זה אפילו כבר לא הרגיש שלו יותר, הוא כמעט שכח מהחלק הזה של חייו.

עכשיו זה נראה כל כך פשוט. להיכנס למכונית, לנסוע למוסד, פארק, עבודה, להיכנס למכונית, לנסוע הביתה, לישון.

אף אחד אף פעם לא יגלה.

טום נכנס אל מכונית והכניס את המפתחות, המכונית התניעה וזמזמה באצבעותיו. הוא נאנח ונשען על המושב, יוצא בזהירות מהחנייה. הוא הרגיש כאב בלתי יאומן של אשמה ופחד; אם הוא ייתפס; הוא יעביר הרבה זמן בכלא.

"אני לא אתפס." טום מלמל, בזהירות נוסע במורד הרחוב. הוא היה רוצה לנסוע מהר יותר, הוא השתוקק להגיע כבר למוסד.

סופסוף, הוא נכנס לחניון של המוסד והחנה את המכונית שלו. כשהוא יצא, גופו רעד והוא היה חייב לעצור ולקחת כמה נשימות כדי להירגע. הוא הרגיש מרותק לקרקע, כל כך קטן בהשוואה למבנה הגדול והקר.

ברגליים רועדות, הוא נכנס למוסד ולקח את המעלית לקומה החמישית. הוא הכניס את קוד ההבטחה והריח המוכר של המקום קיבל את פניו.

"טום."

טום הרים את מבטו, קארן צעדה אליו, נראית עייפה.

"היי," טום אמר ברכות. "סליחה, איחרתי."

"טוב, אתה נשארת מספיק מאוחר אתמול בלילה" קארן אמרה, "או שעלי להגיד היום בבוקר."

טום רק הנהן.

"קח את זה באיזי היום, עשית מעל ומעבר אתמול בלילה", קארן שמה יד על זרועו של טום, "אני יודעת שאתה בטח עייף, כי אני כן."

הוא הנהן שוב. המילים הכו בו והרגליים שלו הרגישו כבדות.

"כל הניירת הזאת..." קארן נאנחה, "בסופו של דבר, אנחנו כולנו רק ניירות."

טום נע בצורה מגושמת, לא יכול לחשוב על דברים להגיד.

"אתה יכול לעזוב כשאתה מסיים, אתה לא צריך להישאר עד מאוחר הלילה." קארן אמרה לו. "רק.. תעשה מה שאתה יכול, יש הרבה עבודות בשבילך למטה, אם אתה רוצה."

"לא, אני בסדר." טום מלמל. "אני אדבר – אראה אותך - תודה. אני אדבר איתך יותר מאוחר."

קארן הסתכלה עליו כשהוא הלך משם, במורד המסדרון לארון ההספקה. טום גרר את עצמו פנימה והתיישב על אחת הקופסאות.

היה חשוך בארון והאוויר היה דחוס. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, מרגיש אומלל. הוא לא רצה לעזוב את הארון, אבל הוא ידע שקארן מחכה לראות אותו נכנס. היא יכולה לשים לב אם הוא לא יצא משם. הוא הלך אל הדלת ולחץ את המצח שלו כנגד המשטח הקריר.

היה באמת רק דבר אחד במחשבות שלו. הוא חייב ללכת לחדרו של ביל, למרות המחשבה שהוא יהיה ריק.

ההליכה אל חדרו של ביל הרגישה ארוכה מתמיד, וטום גרר את רגליו. המטופלים האחרים הסתובבו למטה היום. נחים במיטה ואוכלים את שארית הארוחה שלהם. טום תמיד נזהר לא להסתכל אל תוך החדרים; הוא מאוד השתדל לתת למטופלים את הפרטיות שלהם. הוא לא הכיר אף אחד אחר מהמטופלים. הוא אפילו לא ידע את השמות שלהם.

חוץ מביל.

טום רעד מעט כשהוא פנה אל חדרו של ביל. הדלת הייתה סגורה ואורות לא בקעו מבפנים, כמו שהם בקעו משאר החדרים. החדר של ביל היה ריק.

הוא פתח את הדלת בשקט והחליק פנימה. הכל היה בדיוק כמו שהיה בלילה הקודם. המיטה הייתה מעט מקומטת, החלון פתוח. הבובה עדיין מונחת בצורה מסודרת על המיטה. זה רק נהיה חשוך יותר, והייתה אווירת בין-ערביים מפחידה בחדר.

"פאק", טום לחש. רוכן קדימה ומשחרר נשימה ארוכה, "פאק, פאק, פאק."

החדר הריח כמו ביל. טום יכל להרגיש אותו, על המצעים, הוילון, הבגדים המעטים שהיו על הכיסא.

וכמובן, הבובה.

טום הלך לעבר המיטה והרים את הבובה בזהירות. הוא לחץ אותה לחזה שלו והוציא יבבה חנוקה, מפתיע את עצמו. הוא היה כל כך שקט כל כך הרבה שעות. הוא הצמיד את פניו אל שיערה הסבוך של הבובה ועצם את עיניו, נותן לכמה דמעות ליפול.

"אתה בוכה?"

טום התנשף והסתובב במהירות, הלב שלו דפק בקצב מסחרר. שם, מצטופף מתחת לשולחן, היה ביל. הוא היה עטוף בצללים, והברכיים שלו היו מכופפות. הוא עדיין לבש את הג'ינס והחולצה מהלילה הקודם, אבל הרגליים שלו היו יחפות. זוג של נעלי בית נחו לצידו, שרוכי הנעליים קרועים.

"ביל?" טום לחש.

"הם חושבים שאני ישן," ביל אמר ברכות. "אני לא ישן." הוא הושיט את ידו קדימה, חושף שני כדורים. "אני מזייף את זה לפעמים,

אני לא רוצה לישון." הכדורים התגלגלו מהיד שלו ונפלו על הרצפה.

"מה..." טום בהה בילד. "מה....מה אתה עושה? למה אתה- למה..."

ביל נעץ את מבטו בבובה שבידיו של טום והתכווץ. הוא קבר את ראשו בירכיו ונאנח, תופס בשיערו עם אצבעותיו בכוח.

"זאת רק בובה, רק בובה, רק בובה, אתה יודע. רק בובה, רק בובה, ביל, רק בובה, לא הפגם שלך. לא אמיתי. רק בובה. אני יודע, אבא. רק בובה."

טום הסתכל על הבובה שבידיו. "ביל?"

ביל הרים את ידו, העיניים שלו שחורות ומבריקות מתחת לשיערו. "אולי... גם אתה רק בובה, ביל, טומי?"

"לא," טום אמר. "לא אני לא. ו..." הוא הרים את הבובה, תומך בה בידיו בעדינות. "וגם היא לא."

עיניו של ביל זזו מפניו של טום אל נקודה אחרת מאחוריו. טום הרגיש רוח קרה מאחורי גבו. החלון הפתוח.

"ביל," טום אמר ברכות, מתכופף קדימה. "צא משם... אני רוצה לדבר איתך."

"אה, אה, אה." ביל חייך חיוך קטן, "אתה תרד לפה."

טום חייך חיוך קטן בחזרה, "אתה מכריח אותי לבוא לשם אחריך?"

"בבקשה?"

מבלי להסס, טום זחל אל מתחת לשולחן והושיב את עצמו ליד ביל. הוא הגיש את הבובה וביל לקח אותה בהכרת תודה, מחבק את הבובה לחזה שלו.

"מממ," ביל מלמל אל תוך גופה של הבובה, "א-אתה הבאת אותו חזרה אלי. ת-תודה לך."

"ביל?"

ביל הסתכל על טום, והעיניים שלהם נפגשו. אלוהים, טום חשב. לא חשבתי שאני אראה אותך שוב.

"אני מצטער," ביל אמר ברכות. "אני לא יודע מה קרה."

"תנסה להיזכר."

"הו," ביל נשך את שפתו, ממצמץ. "בלילה הקודם? אני רציתי ל.... או לא רציתי. כבר לא." הוא רכן קדימה, אוחז בשיערה של הבובה. "זה נהיה די קשה. רציתי לעוף מפה. לא רק מפה, בכל זאת... רציתי לעוף מהכל.

אז ניסיתי לקפוץ. זה לא עבד."

הקול של ביל היה כל כך שפוי. הקול שלו לא היה נשמע לטום כמו שהוא נשמע לו עד עכשיו. לא היו רעידות בקול שלו, הוא לא גמגם ולא התבייש.

הוא היה ילד רגיל, מבולבל, עייף ותקוע. טום יכל להעיד, וזה גרם ללב שלו לכאוב בשביל ביל.

"כשהלכתי לחלון והרגשתי את הרוח, זה הפחיד אותי. זה הרגיש כל כך פאקינג אמיתי, בכלל לא דומה למה שאני מרגיש כאן.

לא הייתי בחוץ למעלה משנה. אז הרגשתי את האוויר, ונבהלתי. רציתי לקפוץ, כל כך כל כך רציתי, רק רציתי משהו אמיתי", ביל אמר בשקט, "רציתי למות. אני לא יודע. אני קיים כבר... כל כך הרבה זמן. אני לא רציתי להתקיים, אני רציתי פאקינג לחיות. אני לא יכול לעשות את זה פה, אז למות נשמע אפילו יותר טוב."

"לא." טום השיב.

"אתה יודע למה אני מתכוון."

טום ניער את ראשו. "הבנתי את זה. אני הבנתי... שזאת הייתה מחשבה טיפשית."

"אני לא יודע מה עוד נשאר לי." ביל אמר באיטיות.

טום לקח את ידו של ביל ורכן קדימה, מדביק נשיקה על שפתיו של הילד. ביל נבהל ונרתע מעט, אבל אז הוא שם את ידו מאחורי צווארו של טום ונישק אותו בחזרה, בצורה מלאה.

פלאשבקים מהלילה הקודם התחילו לעלות במוחו של טום. הוא זכר זינוק קדימה, האצבעות שלו משתפשפות בג'ינס של ביל.

זה כמעט היה מאוחר מידי, וביל היה קרוב לנפילה מהחלון. במאמץ אחרון, טום דחף את עצמו קדימה ותפס בזרועו של ביל. הוא משך את הילד בחזרה וביל נאחז בחלון בציפורניו, מנסה להשתחרר מאחיזתו של טום. המקרה היה נראה בבירור במוחו של טום, והוא נישק את ביל חזק יותר, לא רוצה לעזוב.

"אתה משכת אותי חזרה פנימה," ביל לחש כששפתיהם נפרדו כדי לנשום. "אתה עשית... אני לא הייתי חוזר פנימה בשביל אף אחד אחר."

טום כיווץ את גבותיו. "אל פאקינג תפחיד אותי ככה יותר בחיים."

"אתה כועס עליי?" ביל שאל ברכות, עם עיניים רחבות.

"אני לא יודע," טום אמר בכנות, "אני לא יודע. אני רק לא רוצה לעזוב אותך שוב."

"אל." ביל אמר בקול קטן. "כי כשאתה הולך, אני הולך."

טום נאנח. הוא זכר עוד. אחרי שהוא החזיר את ביל פנימה, ביל התחיל לצעוק, חובט בזרועו של טום. טום לא יכל יותר לאחוז בביל, הוא לא יכל להרגיע אותו. שמעו את הזעקות של ביל ושלוש אחיות נכנסו פנימה, מזריקות משהו אל תוך זרועו של ביל ולוקחות אותו משם.

"לאן הן לקחו אותך? בלילה הקודם, האחיות." טום שאל.

ביל התכווץ לצורת כדור ונאנח, משפשף את זרועו, "לחדר... הייתי שם פעם, כמה פעמים. זה רק חדר לבן, יש שם מראה, דו צדדית, אתה יודע? כי הם רוצים להשגיח עלייך. ישבתי שם במשך שעות, נרדמתי."

"זה הכל?"

"לא," ביל הסתכל למטה. "היה שם מישהו שדיבר איתי במשך עוד כמה שעות. רופא. שאל אותי שאלות... ואז אבא שלי נכנס והרופא דיבר אל שנינו ביחד. הייתי צריך לעשות בדיקת דם אחר כך. זה היה פאקינג מטומטם. כאילו שהם צריכים עובדה מדעית ללמה ילד כמוני רוצה להרוג את עצמו."

"הו," היה כל מה שטום יכל להגיד. הוא שם לב שביל סובב את הבובה סביב ידו, מסובב את שיערה סביב אצבעותיו וגורר את שמלתה. הוא הרגיש כועס; הקשר בין ביל לבובה נהרס, טום יכל לספר. "רק בובה,ביל, רק בובה", ביל אמר מקודם. טום ידע שהמילים האלה הן מילים של מישהו אחר, מישהו כמו אבא של ביל.

"ניסיתי לעשות את זה קודם", ביל אמר ברכות. "זה אף פעם לא עבד. אני פשוט יותר מידי פחדתי. הפעם הזאת, הפעם הזאת כמעט עמדה ל-להצליח." ביל הסתכל על טום וחייך מעט. "ואז נכנסת פנימה והרסת הכל."

טום הפיל את ביל לחיבוק, עוטף בחוזקה את ביל בזרועותיו וקובר את פניו בצווארו של ביל. "בוא נלך מפה." טום מלמל.

"בוא פאקינג נצא מהמקום הזה."

ביל נרתע אחורה והביט בטום, מבולבל. "מה?"

"יש לי את המכונית שלי. אנחנו יכול פשוט ללכת, לבית שלי, לא משנה לאן." טום אמר בהחלטיות. "אני רק רוצה להוציא אותך מכל הבולשיט הזה."

"מ-מכונית?"

"אני אקח אותך למקום בטוח."

"לא, ביל לחש. "אני לא ר-רוצה."

"אתה רוצה להישאר פה?" טום שאל, מקמט את מצחו. "המקום הזה הורג אותך, אם תישאר פה יותר מידי זמן, זה יהיה.... אתה תהיה... אתה לא יכול."

ביל נאנח, העיניים שלו לא מפוקסות. "א-אני לא יודע. זה בסדר. אני יכול להתמודד-"

"לא," טום אמר. "אני לא יכול לתת לזה לקרות לך, לא עוד".

"למה בכלל אכפת לך?" ביל נעץ בטום את מבטו עם עיניים ריקות ומבריקות. "אתה לא ת-תהיה פה עוד הרבה זמן, אתה י-יכול פשוט לעזוב. למה פאקינג אכפת לך? אני שונא שאכפת לך".

טום היה שקט לכמה רגעים. הוא ידע בדיוק למה אכפת לו. אבל כדאי לו לספר לביל?

"זה לא משנה למה", טום סופסוף אמר, "אני רק...רוצה לצאת להרפתקה".

עיניו של ביל נצצו. "הרפתקה?"

טום הנהן. "ברור. אתה איתי?"

ביל מצמץ כמה פעמים. "מממ... כן. כ-כה, בוא נ-נלך".

"הכדורים האלה. מה הם היו?" טום שאל, מקמט את מצחו.

"כדורי שינה... הם אמורים לנטרל אותי לפחות לשמונה שעות." ביל מלמל. "אתה יודע... כדי שהם לא יצטרכו להתעסק איתי".

הוא קימט את מצחו. "אבא המליץ עליהם."

"מתי הם הביאו לך אותם?"

"קארן ראתה אותי בולע אותם בשבע. טוב, העמדתי פנים שאני בולע, בכל מקרה, הם ב-בטח יבדקו אותי בשמונה."

טום הנהן שוב, מסתכל על השעון. זה היה רבע לשמונה. רבע שעה לסיום המשמרת של קארן. "אוקי... תקשיב, אני הולך לסיים כמה עבודות אבל אני אחזור בשבילך, אוקי?"

ביל הנהן, "מבטיח?"

"אל תלך לשום מקום," טום אמר ביציבות, לוקח את פניו של ביל בידיו. "אל תלך לשום מקום או שאני לא אוכל למצוא אותך."

"אני אשאר." ביל מלמל.

טום עזר לביל לשכב במיטה ונישק אותו ברכות לפני שיצא מהדלת. הוא חזר לארון ההספקה ותפס בדלי ובמטלית שלו. הוא חייב להעמיד פנים שהוא עובד, הוא חייב להעמיד פנים שהכל נורמאלי. כשהוא דחף באיטיות את המטלית במורד המסדרון, הוא אחז בפלאפון שלו כדי לבדוק מה השעה.

היה שם אסמס מבריג'ט. מותק, איפה אתה? ניסיתי להתקשר אלייך כל היום. תודיע לי, אוהבת.

'אני חולה', טום כתב בחזרה, 'אני אתקשר אלייך מאוחר יותר'.

"טום?"

טום הרים את מבטו, קארן הלכה לעברו, התיק שלה על כתפה.

"הי," טום מלמל, מכניס את הפלאפון שלו לכיסו במבט אשם.

"אני עוזבת," היא אמרה בזריזות. "רק צריכה לעשות סיבוב. איך העבודה שלך מתקדמת?"

"לאט," טום אמר. "זה הולך לקחת לי כמה זמן"

קארן הנהנה. "זה בסדר. אתה מסתדר?"

"אה הא."

"שמתי לב שהסעת את עצמך לפה. בית המשפט החזיר לך את הרישיון מוקדם יותר?" קארן שאלה.

"הו," טום הרגיש אפילו יותר אשם. לשקר לקארן איכשהו היה יותר גרוע מלשקר לאמא שלו. "כה, אני... זה על תנאי."

"אה," קארן השיבה. "טוב, כל הכבוד לך. אתה באמת מסתדר יפה, טום, אני גאה בך."

"תודה," טום הרגיש אומלל.

"אוקי טוב.. נראה אותך מאוחר יותר, " קארן חייכה, "מחר כן?"

"יאפ, ביי. " טום נופף בידו ואז השפיל את מבטו, מסתכל על הרצפה. הוא שמע את קארן הולכת, ואז הוא לא שמע כלום.

המקום היה שקט, נהייה חשוך יותר.

"שיט." הוא מלמל.

**

"או..."

ביל הסתכל על מכוניתו של טום, רועד. הם היו בחניון של המוסד. זה לא היה קשה להוציא את ביל משם – אף

אחד לא עבד, וטום וביל פשוט הלכו מהדרך האחורית.

"זה בסדר," אמר טום בעדינות. "זה בסדר, אני לא הולך לפגוע בך."

"אני יודע שאתה ל-לא," אמר ביל. "אבל..." עיניו היו דבוקות לרכב. הוא החל לרעוד עוד, וטום הניח את ידו על כתפו.

"אנחנו ניסע ממש, ממש, ממש לאט," אמר טום.

"ט-טוב שהשארתי את גבי בחדר... היא ל-לא אוהבת לנסוע."

זה היה קשה לגרום לביל לרדת, אפילו יותר קשה להוציא אותו החוצה. הכי קשה היה לגרום לו לעזוב את התינוקת שלו. הוא נאחז בה, כמעט נעלם לתוך העולם שלו כשעיניו איבדו פוקוס והוא החל למלמל לעצמו. טום בעדינות אמר לו שאין לו כיסא לתינוקת, וביל הזדעזע באילמות כשהוא הניח את הבובה ולקח צעד אחורה.

"היא תהיה בסדר," אמר טום לביל, מלווה אותו בעדינות למכונית. "בוא."

"לאט," מלמל ביל,הולך לצד של הנוסע. "לאט ובלי תאונות."

טום עזר לביל להגיע למושב של הנוסע וחגר אותו. ביל רעד לכל אורך הזמן, אפילו שטום ניסה לרכך אותו עם מילים עדינות.

"מוכן?" שאל טום. הוא בדיוק נכנס למכונית ושם את המפתחות במקום. "כי העצירה הראשונה שלנו היא..."

הוא הסתכל על ביל. ביל כבר הוריד את נעליו וגרביו, והיה מכורבל על המושב, מחבק את ברכיו לחזה שלו ומשפשף את בהונותיו על הכרית של המושב.

"איפה?" אמר ביל בקול קטן.

טום נשען קדימה והניח נשיקה על שפתיו של ביל, וביל חייך. "העצירה הראשונה שלנו היא הפתעה."

הוא סובב  את המפתחות והמכונית התניעה. גורמת לביל לצייץ. הוא חיבק את ברכיו אפילו חזק יותר ובהונותיו היו מפותלות כל כך חזק שהן כמעט היו לבנות כשלג. טום הושיט את ידו והניח אותה על רגלו של ביל.

"תירגע," הוא אמר ברכות. "אנחנו יוצאים להרפתקה."

ביל הנהן. "נכון."

הם יצאו מהחניון וכשהם היו על הכביש, ביל החל לנשום נשימות של פאניקה קצרות וקטנות.

"ביל." טום מחץ את רגלו מעט. "נשימות עמוקות, זה בסדר."

"זה בסדר," חזר ביל.

"כי אנחנו הולכים ל..." טום חייך והסתובב בפינה, ועצר בחניה. "חסר לך ואתה לא רעב."

ביל הציץ מאחורי ברכיו ומצמץ. הוא היה שקט לכמה רגעים כשחיוך התפרס לאט על פניו. "מ-מקדונלדס?"

טום הנהן בגאווה. "רוצה?"

"או, פאק, כן," מלמל ביל, עיניו פקוחות לרווחה. "אני כבר שכחתי...או, שיט, אין כסף."

"אני יביא את זה," אמר טום. "זה עליי."

הוא נסע למק דרייב ופתח את החלון. ביל התחבא מאחורי ברכיו שוב.

"מה אתה רוצה?" שאל טום.

"צ'יפס," אמר ביל. "כל כך, כל כך הרבה צ'יפס. וקולה ענקית. וכמה שניצלונים."

טום הזמין את האוכל בשבילם ועצר לאסוף את האוכל דרך החלון. ביל התחבא מאחורי ברכיו לכל אורך הזמן, והציץ רק שהריח של הצ'יפס נכנס לתוך המכונית.

"או, יאמ," התאנח ביל. "כל מה שאכלתי ב- במשך שנה זה...אתה יודע...החרא שהם מ-מכינים שם." הוא לקח את הביס הכי קטן מהצ'יפס. "או, אלוהים," הוא נשם בשמחה. "תודה, טום."

לטום היה מק גדול בדיו והוא יצא לכביש שוב. "בבקשה," הוא אמר, מסמיק.

"מה העצירה הבאה שלנו?" ביל לא התחבא יותר מאחורי ברכיו. הוא היה יותר רגוע, אוכל את אוכל שלו בסיפוק.

"הבית שלי," אמר טום.

"יש שם מישו?"

"לא."

"אתה גר לבד?"

"לא," אמר טום. "ההורים שלי יצאו."

ביל רק הנהן, שותה מהקולה שלו. טום החל לדאוג; אולי הוריו כבר הגיעו הביתה, למרות שהם אמרו שהם יהיו בחוץ כל הלילה.

אז הוא יהיה בצרות לא רק כי הוא הגניב מטופל נפשי החוצה, אלא כי הוא גם נסע בלי רישיון.

"שיט," מלמל טום כשהוא ראה את הרחוב שלו. הוא לקח פנייה ימינה ונסע לאט, מנסה לראות אם האורות היו דלוקים בביתו.

היה חשוך לגמרי, ולא היו מכוניות בחניה.

"מה קרה?"

"כלום," טום חייך והחנה את המכונית בביתו. "הגענו."

"זה זה?" ביל מתח את צווארו והסתכל על הבית, מציץ. "בוא ניכנס."

"טוב, לא, אנחנו חוזרים חזרה למוסד עכשיו," אמר טום. "אני רק רציתי להראות לך את הבית שלי."

פניו של ביל נפלו. "או."

"אני צוחק," אמר טום במהירות. הוא הוציא את המפתחות וחייך. "ביל, נו, זאת הייתה בדיחה."

"או," אמר ביל בביישנות, שוב. "סליחה."

"בוא," אמר טום ברכות. " בוא ניכנס פנימה."

ביל יצא מהמכונית, אוחז חזק בקרטון של צ'יפס שלו. טום צפה בו בזהירות; זה היה נראה כאילו הקרטון של הצ'יפס החליף את הבובה.

"ביל?"

"אני בא," אמר ביל.

"הסיור מתחיל כאן," אמר טום בעדינות, פותח את הדלת לביתו. "המטבח שלי."

ביל נראה אבוד. הוא הסתכל על הכול עם עניים פקוחות לרווחה, כאילו שהוא אף פעם לא ראה את אותם הדברים לפני. הוא נגע בשולחן, הווילונות, התנור, הקירות, כל כך ברכות. טום הניח שכל זה די זר לו; המטבח היה צבעוני, הוא היה חמים וביתי, נעים.

ביל ראה רק קירות משעממים, עכורים יותר משנה.

"זה נחמד," מלמל ביל. "מה עוד?"

טום לקח את זרועו של ביל והוביל אותו לחדר אחר. "סלון," הוא אמר. "טלוויזיה ענקית שטוחה. גורדון...האבא החורג שלי...הוא הביא את זה עם הבונוסים שלו לפני כמה שנים. הנה הפלייסטיישן וגיימקיוב ודברים."

ביל חייך לקח צעד קידמה, ממקם את עצמו על הספה הגדולה והרכה. הוא כמעט נעלם בין הכריות העבות. "אני אוהב את זה,"

הוא אמר.

טום עמד ליד הספה, מתוח. לא היה לו מושג מה הוא עושה. למה הוא הביא את ביל לבית שלו?

"עוד משו?" שאל ביל.

טום הניד בכתפיו. "החדר שלי..."

"אני יכול לראות?"

"אומ." טום הרגיש איך העורף שלו מתחמם. "בטח, כה. למרות זאת, זה סתם."

"אני רוצה ל-לראות," אמר ביל ביציבות.

"אוקיי," הסכים טום. הוא הרגיש נבוך, אפילו יותר מתוח מהפעם שהוא הביא את בריג'ט פעם ראשונה לחדרו. אבל זה לא היה אותו הדבר, בכלל לא.

זה היה יותר משמעותי לטום.

הוא ליווה אותו במעלה המדרגות לקומה למעלה, מדליק את האורות בעודם הולכים. ביל הלך בקלילות מאחורי טום; מסובב את אצבעותיו ומקפל את זרועותיו חזק, מתכווץ בכל פעם שאור חדש נדלק. כשהוא הדליק את המנורה בחדרו, הוא הניד בכתפיו.

"אני ישן פה," הוא אמר בפשטות.

ביל נכנס באיטיות, מסתכל סביבו. הוא הלך לעבר שולחנו של טום ובחן כמה מהתמונות שהיו עליו. "אני מכיר אותו."

"מי?"

"אנדי. אנדרס." ביל הצביע על אחת מהתמונות. "טוב. הכרתי."

טום חייך חיוך גדול. "הוא בחור טוב, איך אתה מכיר אותו?"

"למדנו באותו בית ספר יחד, לפני הרבה שנים..." ביל נגע בתמונה ואז הרים מטוס הרכבה. "היו לי כאלה."

"כה, אני ואבא שלי....האבא האמיתי שלי...היינו מרכיבים אותם," אמר טום. "לפני שהוא עזב."

"היה לי כזה, גם," אמר ביל, מרים כדורגל שהיה על כיסא השולחן של טום. "הייתי משחק...לא משו." הוא הוציא צחוק רך.

"גם אני, לא."

"או," מלמל ביל. הוא הניח את הכדורגל והמטוס על השולחן והלך לעבר מערכת הסראונד של טום. "מוזיקה. אלוהים, אני מתגעגע למוזיקה."

"לא מרשים לך לשמוע מוזיקה?" שאל טום עם עניים פקוחות לרווחה. איך הוא אף פעם לא שם לב לכך?

"לא," אמר ביל. "ביקשתי מאבא שיביא לי, אבל הוא אף פעם לא עשה את זה. מוזיקה היא....הייתה. הייתה החיים שלי."

"גם אני, אוהב מוזיקה מאוד. אני מנגן קצת," אמר טום, מצביע על הגיטרה שבקצה החדר. "אני סתם מנסה, באמת. אני עושה רעש, לא מוזיקה."

"אני בטוח שאתה טוב."

"נה," השיב טום, מסמיק.

ביל חייך ולקח צעד לעבר טום. הוא נעמד מולו והניח את מצחו על כתפו של טום. טום נהיה מתוח, אבל אז הניח את ידיו על זרועותיו של ביל והשעין את ראשו על של ביל. ביל עדיין רעד.

"אתה בסדר?" שאל טום ברכות.

"כה. כה, אני מ-מרגיש טוב," אמר ביל. "איתך."

"זה לא מפחיד לצאת החוצה?"

"פאק, כה, זה מפחיד." ביל משך לאחור, מקמט את מצחו. "אבל לא יכולתי להישאר שם לנצח."

"אני מצטער שאתה חייב לחזור לשם," אמר טום בשקט.

עיניו של ביל חשכו והוא הסתכל על הרצפה, מניד כתף אחת. "אני יודע,זה בסדר."

ביל נראה אבוד אז, עומד בחדרו של טום, מסתכל על כל הדברים שם. שיערו השחור היה חלק באופן תשוש והיה קצת מייק אפ מרוח מתחת לעיניו. טום היה כל כך רגיל לאות אותו בפיג'מה שלו שהעובדה שביל לבש ג'ינס וטישרט הייתה זרה לו. הוא נראה קטן יותר, לא במקום, נשאר מאחור. הוא נראה עייף.

"ביל?"

ביל התיישב על המיטה, זרועותיו משולבות. "אני חשבתי שאני לא יראה אותך יותר אחרי לילה שעבר."

"אני חשבתי את אותו הדבר," אמר טום ברכות.

"נכנסתי לפאניקה," אמר ביל. "כשהבנתי את זה...כשהבנתי מה המשמעות של למות. אבל אתה היית בדיוק שם."

"אני תמיד רוצה להיות," אמר לו טום, מיישב על המיטה ליד ביל. "מתי שלא יהיה שאתה מרגיש שאתה רוצה לקפוץ, רק תזכור,

אני שם. אני לא ייתן לך."

ביל חייך מעט. "אתה יודע שאתה היחיד."

הוא נשען קדימה ונישק את לסתו של טום בקלילות. טום הרגיש רעידות עפות דרכו והוא נגע בזרועו של ביל, מחזיק בו ומנשק את שפתיו נשיקה עמוקה. בחדרו של טום הם לא היו צריכים להיזהר מאחיות, או מטופלים אחרים, או קרן. זה היה רק שניהם וטום נישק את ביל כאילו שהוא מתכוון לזה, כמו שהוא התכוון לזה במשך כל הזמן.

ביל התאנח מעט ושקע אחורה, נותן לטום לדחוף אותו על גבו למיטה. שפתיהם התנתקו לרגעים קצרים כך שטום יוכל למקם את עצמו על ביל. הוא חלם על זה אינספור פעמים; על להיות מעל ביל, בעדינות לוחץ את משקלו מטה על הילד בעל השיער השחור. ביל זז מתחתיו בחוסר יציבות, בדיוק כמו שהוא דמיין את זה.

טום הבריש את אצבעותיו מתחת לחולצתו של ביל, מלטף את ביטנו, מרגיש את העור החם שם. ביל הריח כל כך נעים וטוב. טום המשיך לנשום אותו פנימה, רוצה עוד. ביל היה טעים, גם, וטום המשיך ללקק את שפתיו של ביל, מנשק בלהט.

הקימורים הרזים של ביל הרגישו ממש נכון מתחת טום. הוא קבר את פניו בצווארו של ביל והרגיש את צדדיו, מעשה ומלטף כשהוא רוצה ללכת רחוק יותר. ביל עשה קולות של נשימות קטנות מתוך הערכה ולחץ את אצבעותיו בגבו של טום, מושך את עורו על גופו.

הם הורידו את החולצות שלהם וישבו קרוב, מסתכלים. ביל החליק את ידו במורד החזה השזוף קלות של טום. עורו החיוור לעומת עורו הכהה יותר של טום.

"אנחנו יכולים להפסיק," אמר טום בעצבנות. "אנחנו יכולים...אם זה יותר מידי."

"אל," אמר ביל. "תספיק להיות כל כך זהיר איתי, אל."

"אני אף פעם...עם בחור לפני."

"גם אני, לא."

הם חייכו בביישנות אחד לשני, אצבעותיהם מושחלות יחד. הרגע היה שקט, ביישן, אבל טום לא יכל להתעלם מהזין הקשה שלו מתחת לג'ינס. זה כמעט כאב, והוא זז מעט, עושה פרצוף. ביל החל לשכב שוב על גבו.

טום טיפס מעליו, מפשק את רגליו. הוא הסתכל מטה על החזה, בטן וזרועותיו המצולקים של ביל. איפה שפעם היו חתכים פתוחים ועכשיו הם חתכים רכים ורודים, מקשטים את גופו של ביל. טום נשען מטה ונישק אחד מהם, צלקת עמוקה ממש ליד פיטמתיו של ביל. הם נתן ללשונו ללקק את העור הורוד והקשה, וביל התפתל, מניח את ידיו על שיערו של טום.

"עוד," דחק ביל.

טום נתן חצי חיוך וליקק את הפטמה חזק יותר, טועם אותה בדיוק בין שיניו. ביל גנח בקול כתוצאה מכך, גורר את אצבעותיו בראסטות של טום ומרים את ברכיו מעלה.

"עוד?" שאל טום.

ביל הנהן. טום זז מטה במורד גופו של ביל, עוצר על ביטנו. הוא הניח את פניו עליה, נושם את ריחו של ביל. העור הרך התמתח כשטום נשם פנימה. "עוד?" שאל טום שוב.

"אני רוצה עוד," לחש ביל.

טום התיישב והניח את אצבעו על אבזם החגורה של ביל. ביל צפה בו, עניים חשוכות וריסים כבדים. טום אף פעם לא חשב שהוא יהיה כאן; בחדר שלו, עם ביל, מכל האשים בעולם. ועכשיו הוא הולך להפשיט אותו. אצבעותיו של טום רעדו מהצורך, מהרצון, אבל הוא קפא ופשוט הסתכל על ביל.

ביל החליק את ידיו לחגורתו ובאיטיות פתח אותה, עיניו לא עזבו את של טום לרגע. טום החזיק את פרקי ידיו של ביל בעודו פותח את הג'ינס שלו ופתח את הרוכסן.

"או," מלמל טום. ביל הנהן, וטום הניח את אצבעותיו מתחת למותניו של ביל. הוא משך את הג'ינס כלפי מטה לירכיו של ביל וביל קימט את גבו פנימה, מייבב ברכות כשהג'ינס החליקו מטה ומחוץ לגופו. הוא נשכב מול טום עם זוג בוקסר, רזה ושברירי. הייתה בליטה בבוקסר של ביל. טום הרגיש שפיו הולך ומתייבש. הוא היה בטוח שהוא רצה את זה, אבל האם הוא יכל לעשות את זה?

"אתה," אמר ביל. "עכשיו אתה."

טום הסתכל עליו בטיפשות, אבל אז הוא הבין מה ביל רצה. "או," הוא אמר שוב. הוא נשען אחורה ופתח את החגורה שלו, והחליק את הג'ינס במורד גופו. ביל הוציא צחקוק קטן כשטום מיקם את עצמו על המיטה בבוקסר בלבד. טום הסמיק חזק, הזין שלו היה כל כך קשה שהבוקסר שלו בקושי יכלו להכיל אותו.

ביל החליק את אצבעותיו מתחת למותניו ודחף מעט, נותן לטום מבט מבוייש. טום רק צפה בהתחלה, אבל אז הוא לקח נשימה עמוקה וסילק את ידיו של ביל משם. ביל נתן חיוך קטן כשטום הוריד את הבוקסר שלו. מותניו החיוורות והזוויתיות נראו ואז טום התנשף כשראה את הזין של ביל. הוא היה קשה, חלק, וטום גרר את הבוקסר של ביל כל הדרך למטה וזרק אותם לרצפה.

טום בצורה מגושמת עטף את הזין של ביל באצבעותיו ובל נשף פנימה דרך שיניו. "לא?" אמר טום.

"כן," נשם ביל החוצה. "או, כן, כן."

טום הבין שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא הניח שמכיוון שיש לו זין משלו, זה צריך להיות קל לגרום לביל להרגיש טוב.

הוא ידע איך לגעת בזין שלו, איך לגעת בו בקצב הנכון, לגרום לעצמו לרעוד. אבל הוא לא ידע אם משהו מזה יעבוד על מישהו אחר.

הוא מחץ וביל צייץ, סוגר את עיניו, שפתיו נפתחות לגניחה נמוכה. לא היה שום ספק במחשבותיו של טום, אז, שהוא לא יכל לעשות את זה. הוא נגע בזין של ביל מעלה ומטה, מרים את הזין שלו ומושך קדימה. ביל הרגיש כל כך קשה בידיו, לגמרי שונה מהגוף הרך שהוא מתחרמן איתו בשבועות האחרונים. טום רצה לרצות אותו בדרכים חדשות עכשיו.

למרות זאת, הוא לא יכל להתעלם מהצרכים שלו יותר. הוא הוריד את ידיו מהזין של ביל והוריד את הבוקסר שלו מטה ומחוץ לגופו. ביל התנשף; שניהם היו ערומים עכשיו, רועדים וערומים.

"טום," אמר ביל. "בבקשה – אני רוצה..."

טום כרע ברך וביל לקח את הזין של טום לידיו, מסתכל עליו בזהירות. טום גנח, מחליק את ידיו במורד גבו ומקמט אותו פנימה למגע של ביל. "כל כך טוב," הוא מלמל. "כן."

ביל חייך וליקק את החום של הזין של טום. טום גנח שוב, חזק יותר הפעם הזאת, וכמעט קרס. זה הפתיע אותו, הלשון של ביל.

ביל ליקק את הזין של טום שוב, מלקק כמו חתולה. הוא אז מצץ את טום לתוך פיו וטום צעק, נופל קדימה לביל.

הם שניהם רעדו אחד על השני, וטום זז מטה, מסדר את גופו עם של ביל. הזין של האחד התנגש בשני והם שניהם גנחו. זה הרגיש מדהים. טום התחיל לזוז מעל ביל, באיטיות בהתחלה.

"מממ," מלמל ביל, רועד מתחת לטום. "זה כל כך...כן."

"כה," השיב טום, מרים את ראשו, מזיז את מותניו, תופס מהירות. "או, אלוהים, כן."

הם זזו ביחד, תנועות מרושלות שהרגישו כל כך טוב. ביל נעל את רגליו סביב טום והחזיק חזק; מנשק נשיקות קטנות על כתפו של טום, גונח בדיוק לתוך אוזנו של טום. הזין של טום החליק בין ירכיו של ביל ושניהם גנחו. הייתה רטיבות שהתאספה שם, שניהם היו חמים ומזיעים עם ההתעוררות.

טום מצא את פיו של ביל ונישק אותו חזק, לוחץ אותו על המיטה. הוא לא הרגיש טעון סקסואלית ככה כבר שנים. הוא רצה לטרוף את ביל, לבלוע את כולו ואז לחזור לעוד.

"אה,"הצליח ביל להוציא, מחליק קדימה ונושך את שפתו החתונה של טום. "פאק, פאק, פאק."

"חזק יותר," השיב טום, ושניהם הרימו את הקצב שלהם, מתייחמים אחד על השני מעט בכאב. היה חום וחיכוך

כל כך חזק בניהם. טום היה חייב לרכך את הכאב ולהחזיר את כולו חזרה שוב.

הוא הזיז את מותניו, גורר את הזין שלו בין ירכיו של ביל וביל כיווץ את רגליו חזק יותר, יוצר מתיחות בשביל טום. טום התנשף וגמר חזק על ירכיו של ביל, על הביצים שלו ובניהם. ביל משך בנשימה חדה ונישק את טום, משפשף את גופם ביחד, מורח את הנוזל החם ומחליק במורד גופו של טום.

טום התכופף אל ביל, ומיקם את שפתיו קדימה, לוכד את הזין של ביל בין גופם. ביל הוציא גניחה קולנית ואז הוא, גם, גמר בשלוש התפרצויות, נוגע בזין שלו מתחת לטום ונאחז בכתפיו.

טום נישק את ביל חזק, לא יורד ממנו, אפילו לא זז. הוא איבד את נשימתו שם מעל ביל.

ראשו של ביל התגלגל לצד והוא שיחרר נשימה ארוכה ועמוקה. "או, שיט," הוא מלמל, סוגר את עיניו.

"לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן."

"גם אני, לא," אמר טום בכנות. הוא באמת לא; רק להשתפשף על ביל היה הסקס הכי מרגש ולוהט שאי פעם היה לו, וזה אפילו לא היה סקס. הוא שיחרר האנחה מסופקת ועטף את זרועותיו סביב הילד האחר.

"כל כך טוב."

ביל מצמץ כמה פעמים, מסתכל על טום. "תודה שהוצאת אותי החוצה."

טום הזיז את ראשו. "הייתי חייב, אל תודה לי."

"סתום תפה," אמר ביל ברכות. "תודה לך."

"תודה לך." חזר טום.

ביל הנהן ונישק את לסתו של טום. "פאק, זה היה כל כך טוב."

"עכשיו מה?" שאל טום.

ביל התאנח. "אני עייף...כל כך עייף, ואני מרגיש כל כך טוב."

טום שם לב שביל לא גמגם או נפל לתוך העולם שלו כבר הרבה זמן. הוא נגע בצלקת הגדולה על מצחו של ביל וקימט את מצחו. "למה אתה צריך להישאר שם? אתה מושלם, אתה..."

"כי אני משוגע.”

"אתה לא," אמר טום. "תסתכל על עצמך, אתה בסדר."

ביל התאנח שוב. "אתה לא יודע את זה."

טום ליטף את זורעו של ביל והנהן. "אני חושב שאני רואה יותר מאשר אנשים אחרים כשזה בנוגע אלייך."

ביל רק השעין את ראשו על כתפו של טום ופיהק. "אז אתה משוגע מוזר, גם."

טום הרגיש את כל גופו של ביל נרגע, ונשימתו נהיה עמוקה יותר.הוא נרדם תחת טום, שינה עמוקה ורגועה. טום חייך מעט והתגלגל מביל, מסתכל במורד גופו הארוך והחיוור. בלי היה מושלם, טום לא יכל אפילו לחשוב אחרת.

"אתה ישן?" לחש טום. ביל רק התאנח מעט וזז, מתכרבל אל טום. "טוב מאוד."

טום סידר את עצמו במקומו ובהה בתקרה. היה בה סדק קטן, תמיד היה. קו בדיוק באמצע. זאת הייתה הדרך עם רוב הדברים, הם תמיד היו קצת שבורים.

הוא נישק את מצחו של ביל, למרות שהיה בו סדק קטן. "אני פאקינג אוהב אותך," מלמל טום.

הוא נכנס לשינה קלה. הוא אפילו לא שם לב שפלאפון שלו רטט ועל הצג, הוא הבהב קרן.

גאד.....בטח זה יצא מה זה מכוער...חחח כל העידכון ארוךךךך כזה. בע.

יאלה. מקווה שאהבתן. תרוצו להגיב.

לאב יו אול 3>

שני = ]