אייי יאיי..מה אני לא עושה בשבילכן...חחח
הלכו לי הידיים! זהו! פעם אחרונה שאני מפרשת פרק ברציפות! דאמ! דה פאיין! [חחחח תתעלמו. פשוט ישבתי עליו עם הפסקה אחת ופירשתי לפני שתירו בי...XP]
נכון..נכון.. זהו הפרק לפני האחרון....הסיפור היפה שלנו מגיע לסופו...עצוב. לא נורא. אחריו יש אחד לא פחות טוב. הפיי הפיי! חחחח
יאלה..אתן במתח תחת ולי אין מה לחפור או להתלונן על...סו..
אינג'וי ליידיסססססס = ]]
מחויב.
פרק 11
Sometimes the appropriate response to reality is to go insane.
-Philip K. Dick
אשמה הייתה רגש כבד, וטום התעורר באותו הבוקר והרגיש את המשקל שלה. זרועו נרדמה והייתה תחת הגוף היה ששכב לידו.
ביל היה מכורבל חזק סביב טום וטום קימט את מצחו מעט כשהוא ליטף את שיערו השחור של הילד ברכות.
טום הרגיש תסבוכת של רגשות. הוא ידע שהוא עשה משהו ממש רע, ועם אור חדש של בוקר ומבט לאחור, טום חשב שאולי הוא עשה טעות גדולה. הוא הרגיש אשם; הוא התבייש בעצמו.
"מה?" מלמל ביל, הריסים שלו מתרופפים ברכות על כתפו של טום. "אמ...."
טום הסתכל על ביל, נכנס לפאניקה בשקט. מה הוא עשה? הוא משך את ידו משיערו של ביל וניסה לזוז לאחור, אבל ביל החזיק כל כך חזק.
עיניו של ביל נפתחו באיטיות והוא נעץ את מבטו על טום דרך שיער שחור שעל פניו. "טום?"
"היי," אמר טום ברכות, המילה נתפסת בגרונות.
"זה לא היה חלום."
"לא," מלמל טום. "זה לא היה."
ביל בהה בקיר ללא כל הבעת פנים לכמה רגעים, ואז חיוך איטי, וחם החל להתפרס על שפתיו. "אני מקווה שזה לא היה, אני מקווה שזה היה אמיתי."
האשמה שטום הרגיש התפשטה על כל גופו עכשיו, הוא כמעט לא יכל לנשום. הוא התיישב ונשען קדימה, ידיים על עורפו.
"טום?"
"כה," אמר טום, סוגר את עיניו. "כה, אני כאן."
הוא הרגיש שביל התיישב, הרגיש את גופו הערום על צד גופו. "א-אתה בסדר?"
טום הנהן באיטיות. הפאניקה שלו נרגעה קצת. ביל נראה בסדר, הוא היה מרוצה ובטוח. טום הסתכל על השעון. השעה הייתה כמעט שש וחצי בבוקר.
"אנחנו צריכים ללכת," אמר טום לביל, סוף סוף מסתכל עליו. "אנחנו לא רוצים להיכנס לצרות."
ביל הזיז את ראשו, מוריד את עיניו מטה. "כה, אנחנו צריכים ללכת." הוא התאנח ברכות. "בחזרה למוסד."
"אני מצטער," היה כל מה שטום יכל לחשוב לומר. הוא הרגיש אומלל באותו הרגע. מה הוא חשב לעצמו, לקחת את ביל מהמקום הזה ללילה? לא רק שזה היה נגד כל חוק בספר, אבל טום לא חשב על העובדה שבסופו של דבר, הוא יהיה צריך להחזיר את ביל חזרה.
ללילה אחד, ביל היה שלו. עכשיו, הוא לא ידע מה יקרה לביל. הוא הבין שהוא לא ידע ממש הרבה.
ביל קם באיטיות מהמיטה ונעמד ליד החלון, בוהה מחוצו. הוא עדיין היה ערום, וטום הסתכל על גופו הארוך והרזה. היו בליטות, חבורות וצלקות על גבו של ביל וכתפיו. עורו החיוור כמעט זהר באור השמש. טום לא רצה לתת לו ללכת, לא משנה כמה אשם הא הרגיש.
"אנחנו יכולים לעשות את זה שוב," אמר טום ברכות. "אם, אתה יודע...אם לא ניתפס."
"אוקיי," השיב ביל, לא מסתובב.
"רק אם אתה רוצה." טום זינק לקצה של המיטה והניח את רגליו על הרצפה. הוא גם היה ערום, והוא בצניעות אסף קצת מהסדינים לברכיו. "אנחנו לא חייבים ל – "
"אתה לא חייב להציל אותי."
טום הסתכל על ביל, חסר מילים. "אני לא...מנסה."
ביל הסתכל מעבר לכתפו ושפשף את עיניו. "עשית הרבה בשבילי יותר משמישהו אחר עשה, זה בסדר."
"ביל, סתום תפה," אמר טום. הוא הרגיש נרגז. הוא שם את עצמו ואת ביל בסכנה. בלי היה חייב להבין שזה יותר משטום פשוט מנסה 'מציל אותו' "אתה לא יודע איך זה."
"כן?" ביל שילב את זרועותיו, מתקדם פנימה.
טום פשוט התאנח. "אתה רוצה להתקלח לפני שאנחנו הולכים?"
ביל הנהן. "אנחנו יכולים...ביחד?"
טום חשב על הרעיון, והוא הנהן, גם. "בוא הנה, אוקיי?"
הוא משך את ביל למיטה ועטף את זרועותיו סביב כתפיו, מנשק נשיקה רטובה שם. ביל התפתל באחיזתו וחייך מעט, מוצא את שפתיו של טום עם שלו ומנשק אותו.
שניהם הסמיקו, לחיים אדומות וחיוכים מבוישים. טום נעמד, נותן לסדינים שעל ברכיו ליפול, והוא משך את ביל מעלה איתו. "בוא," אמר טום.
כשביל ננס למקלחת עם טום, שניהם הסמיקו אפילו יותר. לשניהם עמד הזין.
"מצטער," מלמל ביל.
"אני לא," אמר טום, מושך את ביל מתחת לזרם המים החמים איתו. גופם היה אחד מול השני וטום הזיז את מותניו על של ביל, גורם לשניהם לגנוח. ביל נעל את זרועותיו סביב צווארו של טום ונתלה עליו, משיב לטום בכך שהוא מזיז את המותניים שלו. הזין של השני התאסף עם האחר יחד לאט, בעצלנות.
ביל התנשף והניח את שפתיו על צווארו של טום, מנשק ומוצץ חזק. "לא רוצה לעזוב אותך," הוא נשם החוצה. "זה כל כך טוב איתך."
טום הנהן, מחליק את גופם יחד תחת זרם המים. שפתיהם נפגשו בנשיקה כבדה ומתוקה. טום נשם את ביל פנימה ושמר אותו בפנים עד שהוא גמר חזק על ביל. ביל התקדם לטום בנשימה חדקה וכמעט נפל על טום, עדיין זז ומשתפשף.
טום החליק את ידו בין גופם ומצא את הזין של ביל, הוא מחץ אותו פעם אחת, מרגיש כמה חם וקשה הוא היה באצבעותיו.
המים החליקו ושרפו בניהם, הזרם מתגבר וגורם לאוויר להיות כבד כשביל נשען קדימה וגמר חזק גם הוא על ירכו של טום.
הם נשמו בכבדות. מחזיקים אחד בשני לתמיכה. טום משך לאחור והסתכל על ביל, נוגע באיפור השחור ומרח אותו במורד לחייו עם המים.
הוא ידע שהוא היה מאוהב.
"אוויר," התנשף ביל, מחייך מעט ונשען על כתפו של טום. "פאק, זה חם."
"מצטער," אמר טום, מסובב את המים החמים מטה. "יותר טוב?"
"אמ.." ביל סגר את עיניו, והניח את ראשו על כתפו של טום. "הרבה יותר טוב."
הם סיימו את המקלחת שלהם, שוטפים אחד את השני באיטיות, נתפסים עם נשיקות ונגיעות. טום אז עטף את ביל במגבת גדולה והם הלכו חזרה לחדר, אף אחד מהם לא אומר הרבה כי הם ידעו שהזמן שלהם יחד עומד להיגמר.
ביל התלבש באיטיות, בוהה ברצפה לכל אורך הזמן. טום מצא חולצה נקייה ומשך את הג'ינס שלו עליו. כשהם סיימו, הם הביטו אחד בשני בשקט.
"טוב," אמר טום. הוא הכניס את ידו לכיסו והוציא את הפלאפון שלו. כשהוא הסתכל עליו הוא כמעט התעלף.
חמש שיחות שלא נענו. כולן מקרן.
"שיט," הוא מלמל, ליבו מחסיר כמה פעימות. "שיט, שיט."
"מה?"
"אנחנו צריכים ללכת," אמר טום, נעמד. ביטנו הרגישה רע. למה היא התקשרה חמש פעמים?
ביל עקב אחרי טום מחוץ לחדר ובמורד המדרגות. כשטום לקח את המפתחות, ביל זז לאחור, נושך את שפתו וממלמל משהו.
"ביל, בוא," אמר טום.
"ל-לא," לחש ביל. עיניו היו מפוקסות לגמרי על מפתחות המכונית של טום. "לא מכונית, לא תאונה."
טום התאנח ברכות. לא היה להם זמן בשביל זה, הם היו חייבים לחזור חזרה למוסד. "ביל, זוכר את אתמול בלילה? נסענו, זה היה בסדר. היה לנו כיף לנסוע. הייתי מאוד זהיר איתך, אני אף פעם לא יפגע בך."
"לא מכונית," היה כל מה שביל אמר, ברכות. עיניו היו פקוחות לרווחה והוא החל לרעוד.
"ביל," אמר טום בעדינות, הולך לעבר הילד האחר ונוגע בזרועו. "אתה יכול לסמוך עליי?"
ביל הזיז את ראשו, ממצמץ. "אני ל-לא יודע." ידיו הסתובבו והוא תפס בשולי חולצתו, מסובב אותם באצבעותיו. "א-א-איפה הת-תינוקת שלי?"
"ישנה," אמר טום. "בחדר שלך."
"או, ל-לא,, השיב ביל ברעד. "לא, לא, ל-לא."
"ביל."
"רק בובה," אמר ביל, סוגר את עיניו. "תחגור אותה ממש חזק, זה כיסא תינוקות ח-חדש, קשה ל-לחגור. אבל היא בוכה, אני לא חושב שהיא א-אוהבת את זה, אימא."
ליבו של טום נפל, הוא החל להיכנס לפאניקה שוב. ביל נכנס לאחד מהמצבים שלו, ממש שם במטבח של המשפחה של טום. פרקי אצבעותיו של ביל נהפכו ללבנים והוא החל לזוז קדימה ואחורה על עקביו.
"פשוט תעשה את זה, ב-ביל, אנחנו מאחרים, אנחנו צריכים ל-ללכת. אתה יכול ל-לסמוך עליי?" ביל כיווץ את עיניו כשסגר אותן, מזיז את ראשו. "לא, לא, לא!"
טום נגע בכתפו של ביל, מלטף את זרועו ואת שיערו. "ביל, תחזור," הוא אמר ברכות. "תחזור חזרה, זה רק אני פה."
ביל רעד מעט. "ט-טומי, עזרה."
טום עטף את זרועותיו חזק סביב ביל וחיבק אותו אפילו חזק יותר. "אני ממש כאן," הוא לחש, בדיוק לאוזנו של ביל. "אני ממש כאן, אוקיי?"
"אני בטוחה שזה בסדר, ביל, תחגור חזק יותר כדי להיות בטוח," מלמל ביל. "תחגור חזק יותר כדי להיות בטוח." הוא מלמל עוד. "טום?"
"ביל."
ביל זז לאחור והסתכל על טום, עיניו נוצצות. "איפה אנחנו?"
"בבית שלי," אמר טום, מקמט את מצחו.
"או, כה," ביל קח כמה נשימות עמוקות. "מ-מצטער, אני יודע. אני יודע איפה אנחנו. והחדר שלך זה למעלה, ו.." ביל הסתכל על השולחן במטבח. "והנה הצ'יפס שלי מאתמול בליה."
"נכון," אמר טום." ועכשיו, אנחנו חייבים לחזור חזרה ל- "
"אני יודע," השיב ביל ברכות. "אני יודע. אוקיי, בוא נלך."
טום החליק את ידו במורד זרועו של ביל ושילב את אצבעותיהם יחד ביציבות. "אל תשחרר, אוקיי?"
ביל הנהן. "אוקיי."
הם עזבו את הבית סוף סוף. טום הרגיש הקלה שביל התאושש ממה שזה לא היה שהוא נכנס אליו מקודם, אבל והא היה עדיין בפאניקה מלהחזיר את ביל חזרה. הוא אפילו לא יכל להבין לכמה צרות הוא הולך להיכנס. שום דבר שהוא יגיד לא ישמש כתירוץ לעבודה שהוא שבר כל כך הרבה חוקים.
ביל נכנס לתוך המכונית באי נוחות ולא הסכים לשחר את ידו של טום כשהוא רצה גם הוא להיכנס למכונית. כשטום ישב במקומו, ביל החזיק את ידו שוב ממש חזק שהוורידים של טום בידיים כמעט התפוצצו. הם נסעו לאט בדרכים המוכרות למוסד. ליבו של טום פעם במהירות, העצבים שלו היו מכובים.
הוא לא רצה להתחרט על שלקח את ביל הביתה איתו. הוא לא רצה להרגיש רע לגבי אחד הלילות הכי טובים בחייו.
"פאק," מלמל ביל כשהם חנו בחניית המוסד. טום הרגיש בדיוק אותו הדבר.
פאק.
"זה יהיה בסדר," היה כל מה שטום אמר. הוא לא האמין בכך בכלל. הוא היה בטוח שהכול הולך להידפק, ובקרוב. ביל פשוט מחץ
את ידו ושיחרר נשימה חדה.
הם התגנבו לדרך האחורית וטום הציץ למסדרונות של הקומה החמישית לפני שהוא משחרר את ביל חזרה לחדרו. היה מוקדם מספיק כדי מישהו יהיה בסביבה. רק כמה אחיות שרק מסיימות את משמרת הלילה שלהן.
ביל מיהר לחדרו והוריד את נעליו מיד. טום עקב אחריו וסגר את הדלת מאחוריהם.
"הצלחנו," אמר ביל, מרים את הבובה ומחבק אותה קרוב לחזה שלו. "או, אלוהים, התגעגעתי אליך. או, אלוהים."
טום עמד ליד הדלת בעצבנות, לאצבעותיו יש תחושת גירוד אל הפלאפון שבכיסו. "אני יראה אותך יותר מאוחר, אוקיי?"
ביל הסתכל מעלה. "אתה פשוט עוזב?"
"אני חייב," אמר טום ברכות. "אני לא....אתה יודע...עובד עכשיו. זה יהיה מוזר אם מישהו ראה אותי."
"מוזר," חזר ביל. "כה."
"אני יחזור יותר מאוחר," אמר לו טום. "אני מבטיח."
ביל הנהן באיטיות. "כנראה."
"היי," טום הלך לעברו של ביל והתיישב לידו, מלטף את כתפו. "רק גלל שלקחתי אותך הביתה איתי זה לא אומר שאנחנו נשואים."
ביל צחק קצת. "אני יודע, אני יודע."
"זה פשוט אומר שאני מחבב אותך." חייך טום. "לא, פאק עם זה, זה אומר הרבה יותר מזה."
"מה זה אומר?"
טום בא להגיד משהו, אבל הפלאפון שלו החל לרטוט בכיסו. הוא הוציא אותו וראה שאימו מתקשרת אליו.
"אני צריך ללכת," אמר טום. "אבל... יותר מאוחר. אני יחזור יותר מאוחר, אוקיי? תלך לישון קצת."
"ל-לישון."
"תהיה טוב, אוקיי? טום נישק את שפתיו של ביל. " אני התגעגע אליך."
ביל חיבק את הבובה שלו. "א-את רעבה?"
טום קיט את מצחו. "ביל, נו, אל תהיה כזה, בבקשה."
"אני לא יודע איפה הבקבוק שלך," לחש ביל לבובה.
"ביל, אני עדיין פה," אמר טום בשקט.
ביל הסתכל מעלה, עיניו מבולבלות. "אני יודע."
"טוב מאוד," טום נישק את ביל שוב, וביל נפל מעט. "אני יראה אותך בקרוב."
"ביי," אמר ביל בחוסר הבעה, בוהה בבובה.
טום הלך אחורה כמה צעדים, צופה בביל. כאב לו פיזית לעזוב אותו. הוא כמעט לא יכל לעשות זאת, הוא רצה לרוץ חזרה לביל ומשוך אותו חזרה למציאות.
אבל במקום זאת הוא הסתובב ועזב, סוגר את הדלת מאחוריו עם קליק רך. גורר את רגליו, הוא הלך במורד המדרגות לדלת היציאה. הוא ראה את גיאורג דוחף עגלת אוכל בקרבת מקום, והוא נהיה מתוח.
"היי," אמר גיאורג, עוזב את העגלה והולך לעבר טום. "אתה פה דיי מוקדם."
"אני רק סיימתי פה משהו."
"אני בטוח." גיאורג שילב את זרועותיו, חיוך מוזר על פניו. "אז, אתה נוהג עכשיו."
"כה," אמר טום בפשטות. "אז?"
גיאורג הניד בכתפיו. "מסיע את גברת ביל?"
טום קפא. "מה?"
"כלום, בנאדם." גיאורג הסתובב והלך חזרה לעגלת האוכל, והחל לדחוף אותה לכיוון ההפוך.
רועד, טום עזב את הבניין.
**
"ובכן, אני רק רציתי לבדוק מה עם ביל," אמרה קרן בטלפון בעוד שטום נסע הביתה באותו הבוקר. "אתמול בלילה, מכיוון שידעתי שאתה נמצא שם. למרות זאת, תפסתי את גיאורג. אתה יודע, הוא עובד במטבחים. הוא היה שם אתמול בלילה מנקה קצת את הקומה השלישית."
"או?" שאל טום. "אבל את...את התקשרת חמש פעמים."
"הטלפון התפגר והמשיך לאבד קליטה," אמרה קרן. "מצטערת על זה."
"זאת לא בעיה," אמר טום באיטיות. "אז...גיאורג?"
"כן, אני הצלחתי לתפוס אותו ולבקש ממנו לבדוק מה עם ביל."
"ו..." טום לעס את שפתו. "וביל היה בסדר?"
"רדום, אמר גיאורג. לא הייתי מופתעת. הכדורים שאבא שלו אישר ירדימו סוס מרוצים."
טום בלע בקשיחות. "גיאורג אמר את זה?"
"כן, הוא אמר. למה?"
"אני פשוט..." טום שיחרר נשימה חדה. "כנראה לא ראיתי אותו שם אתמול בלילה."
"טוב, הוא היה." עצרה קרן. "למרות זאת, אני מקווה שביל בסדר. גיאורג ביקש ממני להיפגש איתו. אני בדרך לשם ממש עכשיו."
"או." ליבו של טום פעם במהירות. הוא היה בצרות, הוא ידע זאת. הוא כנראה הולך לכלא. להרבה זמן. "או, אוקי."
"אז, אני יראה אותך יותר מאוחר היום, אם אני יתפוס אותך," אמרה קרן, חיוך בקולה. "תודה על כל מה שאתה עושה, טום.
הייתה עובד נהדר. נהיה עצובים לראות אותך עוזב."
"מה?"
"אתה יודע, מכיוון שהשירות הקהילתי שלך כמעט נגמר," השיבה קרן.
"או. או, נכון" טום לקח נשימה עמוקה. הוא היה יותר מידי פרנואיד והוא הרגיש חולה. "טוב, אוקי. תודה לך."
"ביי, טום."
טום ניתק והפיל את הפלאפון לו על רצפת המכונית. הוא עצר בצד הדרך והוא ישב שם עד שהוא איבד את תחושת הזמן.
**
כשטום הגיע הביתה, הוא ראה מכונית מוכרת בחניה. זאת הייתה של בריג'ט, והיא עמדה לידה, לבושה בבגדי העבודה שלה.
טום עצר בחניה וחנה, מנופף אליה לשלום.
"הי," אמר טום כשהוא יצא מהמכונית. "וואו, את פה מוקדם."
"אתה נוהג?" הייתה קבלת הפנים של בריג'ט.
טום לא יכל לשקר לה. "כה, אני פשוט...אני הצטרכתי...ללכת לאנשו."
בריג'ט התאנחה קצת. "אם אתה תיתפס – "
"אני לא, תרגיעי," אמר טום. "זה בסדר." הוא עצר. "מה את...מה קורה?"
"אני יכולתי להסיע אותך," היא אמרה. "אני יכולתי...טוב, אם הייתה מתקשר חזרה פעם בכמה זמן. טום, מה קרה?"
טום הסתכל מטה על חלון המכונית וראה את השתקפותו. הוא נראה מקומט ועייף, כמו זר לחלוטין. הוא אפילו לא זיהה את עצמו, כמעט כמו שהוא בקושי זיהה את בריג'ט. היא נראתה לו מבוגרת. היא נראה משעממת ומרוחקת.
"כלום," מלמל טום. "אני פשוט...אני פשוט עייף."
"אתה אפילו לא מדבר איתי יותר."
טום הניד בכתפיו.
"אני עוזבת לאוניברסיטה בקרוב. מחר," היא אמרה. "הם הזיזו את תאריך המעבר מוקדם יותר, והשותפה שלי הולכת לפגוש אותי יותר מאוחר הלילה ככה שנוכל ללכת לקניות ו...כנראה שבאתי לפה הבוקר כדי לראות אם..."
טום הסתכל עלייה. "אם?"
"אני רציתי לראות אם נשאר משהו בנינו אבל..." גררה בריג'ט, עוטפת על כתפיה עם זרועותיה. "אני לא יודעת, אני מרגישה...כלום. אני הרגשתי כלום כבר כמה זמן."
זאת הייתה בריג'ט. תמיד מגיעה ישר לעניין, אף פעם לא בולשיט. טום פשוט שיחרר צחוק קטן והזיז את ראשו.
"את זורקת אותי, בריג'?" הוא שאל.
"אל תגיד את זה, טום. אתה אפילו לא מדבר איתי יותר."
"אני לא מדבר עם אף אחד."
"אני יודעת. אני שאלתי בסביבה, אני רציתי לראות אם זאת הייתה רק אני."
טום קימט את מצחו. "למה שאני יעשה את זה לרק לך?"
"השתנת, טום," אמרה בריג'ט ברכות. "וזה בסדר, אני חושבת...כה, כן. זה בסדר."
"גם את השתנת."
בריג'ט הנהנה. "לאן נעלמת?"
עיניו של טום טיילו למדרכה בעודו חושב על ביל. החיוך של ביל, הצחוק של ביל, הנשיקות של ביל, גופו הרזה והערום של ביל מתחתיו.
"זה מישי אחרת?" שאלה בריג'ט.
טום שתק מספיק זמן כדי שבריג'ט תקבל את התשובה שלה. היא נאנחה ונשענה על מכוניתה, משלבת את זרועותיה חזק.
"אני מצטער," אמר טום בשקט.
"אני יודעת," השיבה בריג'ט. "אניי יודעת שאתה כן, כי...אתה לא בחור רע."
טום הניד בכתפיו שוב.
בריג'ט לקחה צעד קדימה ומשכה את טום לחיבוק חזק. טום חיבק אותה חזרה ונשם פנימה, מוצא שהיא אפילו הריחה אחרת.
הכול היה שונה בה. הוא החליק את ידו במורג גבה ונישק את צווארה כשהם נפרדו.
"בהצלחה בלימודים," אמר טום.
"בהצלחה עם הכול," השיבה בריג'ט, מצליחה לחייך מעט. "אני אוהבת אותך."
טום הנהן, הוא לא יכל להגיד משהו אחר. הוא צפה בה נוסעת משם והוציא האנחה כבדה כשעוד פרק בחייו הגיע לסופו.
**
"איך הגעת לעבודה אתמול בלילה?" שאלה אימו של טום כשהיא מסיעה אותו למוסד באותו הערב.
טום היה נפול במושבו, משחק עם החגורה שלו. "לקחתי מונית."
"אבל הכסף שהשארתי היה על השולחן כשאני וגורדון חזרנו."
"השתמשתי בכסף שלי," שיקר טום.
סימון הנהנה. "עוד כמה שבועות של שירות נשארו לך?"
"שניים."
"אתה לא בעניין של שיחה עכשיו."
טום הניד בכתפיו והסתכל מעבר לחלון. לא היה לו חשק לדבר. הוא הרגיש יותר מידי אשם מכדי לדבר, היו לו יותר מידי סודות ובתוכו, הוא היה בפאניקה. הוא הולך להתמודד עם קרן בפעם הראשונה.
"ובכן, הגענו," אמרה סימון. היא חנתה בחניית המוסד. "בבקשה."
"תודה," מלמל טום, מושיט את ידו לידית הדלת. "תודה על הכול."
סימון חייכה. "הכול?"
"את יודעת," אמר טום. "ללדת, להכין ארוחת ערב, להסיע אותי."
"או, זה כלום."
טום זרק לעברה חיוך וירד מהאוטו. עם ברכיים רועדות הוא נכנס לבניין והיה מופתע למצוא את קרן עומדת ליד המעלית.
"טום," היא אמרה, הבעת פניה לא ניתנת לקריאה.
טום בלע בקשיחות, ביטנו נופלת לרצפה. "היי," הוא אמר.
"אני צריכה לדבר איתך,"
"או," הנהן טום, לא הציק לו לשקר; הוא היה יותר מידי עייף להסביר את עצמו. הוא פשוט יודה בכל.
הוא עקב אחרי קרן במורד המסדרון והיא ליוותה אותו למשרד ריק. היא ישבה מאחור השולחן והציעה את הכיסא.
"שב," היא אמרה.
טום התיישב, בוהה ברצפה.
"עכשיו," אמרה קרן, משלבת את זרועותיה על השולחן. "אני אף פעם לא האמנתי שאתה ילד רע. אני לא חשבתי אף לא פעם אחת שאתה תאכזב אותי."
"או," אמר טום שוב בעצבנות.
"אבל..." קרן הזיז את ראשה פעם אחת. "אני נפגשתי עם גיאורג – אתה מכיר את גיאורג - הבוקר הזה והדברים שהוא אמר לי..."
"אני מצטער," אמר טום, מסתכל מעלה ופוגש את עיניה.
"אני לא יכולה...אני לא...אני לא ממש יודעת מה לחשוב. הוא סיפר לי שאתה התקרב קצת יותר מידי למטופל מסוים, ואני לא יודעת מה 'קצת יותר מידי קרוב' אומר. מה זה אומר, טום?"
פיו של טום נפתח.לא היה לו מושג מה לומר. "אני..."
"אז גיאורג דיבר איתי עוד קצת. הוא אמר שהוא הלך חדרו של ביל אתמול בלילה, אחרי שביקשתי ממנו לראות מה קורה איתו, ו.."
טום הרגיש מתוח.
"טוב, הוא לא בדיוק אמר מה הוא ראה, אבל טום, אני חושבת שאני ואתה יודעים שהוא ראה מה שאתה וביל עשיתם." לחייה של קרן האדימו מעט. "אני במיוחד ביקשתי ממך לא להתקרב לביל. אני ביקשתי ממך, טום."
"גיאורג אמר שהוא ראה אותנו בחדר?" שאל טום.
"גם אם הוא משקר או לא, הייתי חייבת לבדוק את זה," אמרה קרן. "ולשפוט לפי התגובה שלך, אני בחרתי להאמין לו." היא נאנחה. "אני התעקשתי שאתה לא התקרב לביל בצרוה הזו. הוא מאשר קשרים, הוא לא צריך סוג קשה של קשר. הוא לא מוכן למערכת יחסים רומנטית, טום, אני חשבתי שיש בך את ההיגיון לדעת את זה.. הוא לא יציב."
"גיאורג אמר שהוא ראה אותנו? בחדר של ביל? שאל טום שוב. הוא משיך לחזור על סדר האירועים במחשבותיו, הוא לא הצליח להבין למה גיאורג לא סיפר לקרן את כל האמת; את האמת שתשים את טום בכלא.
"כן." קרן נראתה נבוכה. "בדיי, אמ, תנוחה מתפשרת. גיאורג נראה מבוהל."
"אני לא יודע מה להגיד."
"יש לי שתי אפשרויות בשבילך," אמרה קרן, נעמדת. "אתה מקשיב?"
טום הנהן.
"האפשרות הראשונה היא לעזוב עכשיו, לא ליצור קשר עם ביל שוב, להתרחק מהמקום הזה לזמן רב. אני ייתן לבית המשפט דיווח טוב ונשחרר אותך מוקדם כי היית כל כך טוב, עובד קשה, כנה."
"והאחרת?"
"אתה תישאר למשך השירות הקהילתי שלך פה. תמשיך לעשות מה שאתה עושה. אני יספר לבית המשפט את האמת. על ביל, ועל הנהיגה." קרן נעצה את מבטה חזק על טום. "והם לא יהיו וותרנים."
טום הרגיש כאילו ידיו היו קשורות. הוא לא יראה את ביל יותר, בשום דרך, וליבו כאב כל כך חזק שהוא כמעט איבד את נשימתו.
"טום?"
הוא נזכר בביל, בכל חלק בביל, והכאב בתוכו נהפך למר-מתוק. הוא עזר לביל, הוא ידע שכן. טום היה בטוח בכך. ביל בעצמו אמר שהוא לא היה חוזר פנימה בשביל אף אחד אחר, וטום האמין לו. ביל לא היה משוגע.
הוא פשוט היה קצת אבוד, וכך גם היה טום. למרות זאת, הם הצליחו למצוא אחד השני, וזה הציל את שניהם.
"טום. אתה מקשיב?"
"אני יעזוב," אמר טום ברכות. "אני יעזוב. אני מצטער שוב."
קרן הנהנה פעם אחת. "גם אני."
"אני לא פגעתי בו, אני לא יפגע, אני – "
"אני יודעת," אמרה קרן, פניה מתרככות. "זה קשה לי, גם."
טום הסתכל מטה, מהנהן. "תודה לך על..."
"בהצלחה, טום."
"כה," טום קם ועזב את החדר, גורר את רגליו עד שהוא עמד בחוץ, הוא לקח כמה צעדים אחורה ובהה בבניין, מתכווץ לאור השמש החשוך. הקומה החמישית הייתה אפלה, הרבה יותר אפלה משאר הקומות, וטום כאב קצת יותר.
הוא הוציא את הפלאפון שלו מכיסו וחייג הביתה.
איי לאב יו אול 333>
שני = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
