הלווווווווווו ליידיססססססס!
יאס..זהו הפרק[ אפילוג] האחרון לסיפורנו המקסים.
טוב..זה באמת היה אחד הסיפור הכי יפה שקראתי אי פעם..ואני כל כך שמחה יצא לי לשתף אותן בו..
כאילו שהבלוג נסגר באותו הזמן ממש התבאסתי שלא יכולתי להמשיך לכן אותו...כי באמת רציתי שתראו אותו ותתרגשו בדיוק כמו שאני התרגשתי שקראתי אותו.
ו..וול, אני יודעת ובטוחה שכולכן התרגשתן ואהבתן אותו. זה היה אחד הדברים..[איזה מתרגשת אני אין דברים כאלה...XP]
עוד כמה ימים יבוא הסיפור החדש. מאותה הכותבת. משהו ממש ממש חמוד ומצחיק ויפה שאתן תמותו עליו.
עוד התמכרות חדשה = ] אני יפרש אותו הכי מהר שאני יוכל וישים לכן = ]
אז..יאלה. תהנו לכן מהחלק האחרון של הסיפור = ]
מחויב.
פרק 13 - אפילוג.
When we remember we are all mad, the mysteries disappear and life stands explained.
~Mark Twain
השיעור נגמר להלילה, וטום השתחרר חזרה לדירה שלו, עייף מהיום הארוך. היו לו לוח זמנים מלא; הוא עבד בשתי מסעדות, והוא הלך לבית הספר שעות מלאות באוניברסיטה מקומית.
הוא הפיל את תיק שלו על הרצפה וסגר את דלת מאחוריו. הדירה שלו לא הייתה כזאת מרשימה. רק מרחב ששימש גם חדר שינה וסלון, מטבח קטן, וחדר אמבטיה. הוא היה גאה בדירה שלו, היא הייתה הראשונה שלו, הניסיון הראשון שלו לעמוד על שתי הרגלים שלו.
הוא הסתדר מצוין.
טום התיישב על הספה החמימה ונשען אחורה, מרגיע את עצמותיו הכואבות. הוא עבד משמרת כפולה באותו היום לפני שהלך לשיעור הלילי שלו. המשכורות שלו היו קטנות אבל הוא עבד קשה בשבילן. הוא יצר חיים נחמדים לעצמו בעיר. בדירה לא היו הרבה דברים; כמה ספרי לימוד מפוזרים, מיטה, ספה, וקבוצת מדפים עם טלוויזיה ישנה עליהם.
על המדף הכי גובה הייתה בובת תינוק מרופטת עם שיער מסובך ועם עור פורצלן דהוי.
טום התאנח וסגר את עיניו, יודע שהוא כנראה הולך להירדם על הספה באותו הלילה, כי הוא היה יותר מידי עייף מכדי לזוז.
היו לו הרבה שיעורי בית לעשות, אבל הוא הבין שהוא יעשה אותם בבוקר לפני שהוא יהיה חייב ללכת לעבודה ולמלצר כמה שולחנות.
הוא בדיוק נפל לשינה קלה כשהייתה דפיקה על הדלת שלו.
עיניו נפתחו והוא קימט את מצחו, מבולבל. השעה הייתה כמעט עשר בלילה. לא היו לו חברים, והוא לא ציפה לאף אחד שיבוא.
הדפיקה הייתה קטנה, ביישנית, אבל יציבה. טום נעמד ובאיטיות הלך לעבר הדלת. הוא פתח אותה, נושך את שפתו.
הוא התנשף.
זה היה ביל.
ביל. עומד בפתח הדלת שלו, נראה רך ומזיז את ידיו בעצבנות. הוא לבש בגדים רגילים, ג'ינס וטי- שירט, והוא נראה בדיוק כמו שטום זכר אותו. שיעור חלק, לחיים מסומקות, מייק אפ מרוח בקלילות סביב עיניו. הוא נראה יפה וביטנו של טום הרגישה חמה ומוזרה.
"זה באמת אתה?" היה כל מה שטום יכל להגיד, קולו נתפס בגרונו.
ביל סובב את ידיו יחד, מסבך את אצבעותיו ונושך את שפתו. הוא הסתכל מעלה אל טום עם עיניים רטובות.
"היי," הוא אמר ברכות. "אני מצטער, אני..." גרר ביל, הסתכל על הרצפה שוב.
הוא מצמץ כמה פעמים וטום לקח צעד אחורה, רגליו כבדות. הוא צפה בביל בזהירות. ידיו של ביל זזו בעצבנות כל כך חזק שפרקי אצבעותיו היו כמעט לבנים.
"או," מלמל ביל, עיניו נתפסו על משהו מאחורי טום. טום הסתובב וראה שביל בדיוק ראה את בובת התינוק הישנה שלו.
לרגע אחד, הוא דאג שביל התעצבן, שהבובה אולי תלחץ על משהו בו. טום לא חשב שהוא יראה את ביל יותר, אז הוא לקח את הבובה הביתה איתו, כי הבובה הייתה חלק מביל.
אבל כשהוא הסתובב חזרה, לביל היה חיוך קטן על פניו.
"בוא, תיכנס," אמר טום בשקט.
ביל הזיז את ראשו, משלב את ידיו. "אני פשוט אלך – "
טום הושיט את ידו קדימה ולקח את זרועו של ביל, מושך אותו פנימה. ביל נפל לתוך זרועותיו של טום, מתכרבל לתוכו וקובר את פניו על כתפו של טום.
"זה בסדר," לחש טום, מלטף את גבו של ביל ומחץ את מותנו. "זה בסדר, תפסתי אותך."
"מצאת אותי," אמר ביל ברכות. "או, אלוהים."
שפתיהם נפגשו יחד וטום סגר את הדלת מאחוריהם.
.The End
לאב יו אול33>
שני = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
