צבעים מסוחררים והשוט החזק של וודקה.
צפירת צופרים, צחוק בצעקות, והריח של אוכל מטוגן באוויר.
רגליים על המרצפות, מטבעות בחריצים, קלפים וקוביות ורעש, רעש, רעש.
רשרוש של סדיני מיטה, פתיחת השמפניה, והאנחות, גניחות, לחישות, יבבות.
הנאה, הרבה, יותר מידי, נופל קדימה, שיער שחור משחור, עיניים חומות וזיקוקים.
זיקוקים מזדיינים בעיר החטאים והחטא היחיד הוא שזה נגמר.
בוקר, שירות חדרים!, ורעש שעון המעורר ולהתארגן, הימים רק התחילו וחטא הוא לא רק דבר שאפשר למצוא במקומות אפלים.
**
טום יודע שבטח היה לו חתיכת לילה כי כשהוא התעורר, ראשו כל כך כאב. הוא התיישב, מעשה את מצחו, מבטו זועף והוא מלמל קללות לא טהורות מתחת לנשימתו.
הוא נשען קדימה והסתכל סביב בחדר. זהו חדר מלון. חדר מלון בזבזני וראוותני בלאס וגאס. יש סדיני משי לחים סביב מותניו ומראה ענקית על התקרה. על הרצפה הוא רואה שרידי בגדים, בקבוקי יין, ומסיבה כל שהיא, עליי כותרת מרוסקים.
מה לעזעזל הוא עשה?
"אלוהים," מלמל טום, נותן למצחו עיסוי טוב. יש לו הנגאובר זה בטוח. הוא לא הרגיש כל כך בהנגאובר מאז השנה הראשונה שלו באוניברסיטה. השמש זורחת פנימה דרך ווילונות הזמש והוא מתכווץ; זורק את רגליו לקצה המיטה בניסיון לעמוד.
הוא הבין שהוא עירום.
"מה לעזעזעל?" טום קפא, מסתכל סביב בחדר. הוא לבד, נכון?
הוא נעמד בזהירות, מרגיש משהו דביק תחת רגלו.
"בבקשה, בבקשה, בבקשה," הוא מלמל מתחת לנשימתו, מרים את רגלו. הוא קילל, ראשו פועם בחוזקה. קונדום משומש, מחליק מרגלו ונופל על הרצפה. "שיט, פאק, שיט!"
הוא זיין מישהו אתמול בלילה. הוא זיין מישהו אחר מחברה שלו, החברה היפה, הנאמנה, המושלמת שלו – ג'ני, שמחכה לו בבית שבניו יורק. הוא לגמרי חתיכת חרא.
הוא מועד בעודו הולך בחדר, נשען על אמבטיה בצורה לב, הוא הזעיף פנים אל בקבוקי בשמפניה הריקים הצפים במים. הוא בטוח ניסה להרשים את מי שזה לא היה אתמול בלילה, כשהוא דורך על עוד קונדום משומש, הוא כנראה עשה עבודה טובה עם זה.
טום התיישב על הקצה של האמבטיה והניח את ראשו בתוך ידיו, מתאנח. איך הוא הולך להסביר את זה? איך הוא הולך להסביר לג'ני ש 'טיול העסקים' שלו ללאס וגאס בסוף הפך לזה?
"אני לא יכול," הוא החליט. "לא." הוא קימט את מצחו. "למרות זאת, אני צריך."
הוא הסתכל מעלה על התקרה וראה את עצמו במראה. הוא ללא ספק נראה אחד שזיין מישהו כל הלילה. לחייו אדומות, שיערו פרוע.
הוא החליט שהוא הולך להתקלח. מקלחת שתשטוף את החטא שלו.
כשטום נכנס לתוך המקלחת, הוא מנסה הכי חזק שהוא יכול להיזכר במשהו מאתמול בלילה. הוא סגר את דלת הזכוכית ומשהו התקמט מתחת לרגלו – עוד עטיפת קונדום וליד חור הניקוז של המקלחת, נמצא שם עוד קונדום משומש. "אלוהים!"
ואז מגיע אליו משהו, זיכרון. פלאש של שיער שחור ועניים חומות גדולות.
הוא הזיז את ראשו וסובב את הברז. המים היו רותחים על מצחו ולחייו. הוא התכווץ, מכריח את ראשו להישאר מתחת לזרם, מעניש את עצמו על ליל ההוללות שלו.
סוף השבוע היה אמור להיות לזמן שחורר לחצים, כמה ימים מחוץ ההמולה והרעש של ניו יורק, מהדרישות של אביו וציפיותיו ומבטה הבוחן של חברה שלו. סוף שבוע מכל זה היה בדיוק מה שטום היה צריך.
או לפחות זה מה שחברו הטוב אנדרס אמר.
לאס וגאס. אורות ניאון מהבהבים. הימורים. אלכוהול. בנות.
חיו שלו טום היו יותר מידי מתוכננים, יותר מידי רציניים, הוא היה חייב קצת ניעור מזה, והוא היה צריך את זה בדחיפות.
עכשיו הוא מרגיש יותר מידי מנוער.
הוא גם ככה הרגיש רע בזה שהוא שיקר לג'ני בקשר 'לנסיעת העסקים', ועכשיו הוא עשה משהו שהוא אף פעם לא עשה.
בגד.
עכשיו הוא גם בגד וגם שיקר.
הוא כופף את ראשו מחוץ למים החמים והרגיש שהוא הולך להיות חולה. פלאש של צורה ארוכה ורזה זוחלת אליו התפרץ במוחו. השיער שחור מחובר לצורה, ועניים חומות מחודדות בוהות בו.
טום הידק את עצמו על קיר המקלחת ומצמץ, מים יורדים מאפו. עכשיו הוא נזכר יותר. הוא נזכר בבנאדם שהוא זיין וזיין שוב.
הוא אף פעם לא ראה מישהו יותר מושך. גבוה, רזה, אפל וסקסי.
טום נאנח בקול. "בן זונה," הוא מלמל. הוא היה חייב לצאת מהמקלחת, זה כמו עינוי מים סיני. הוא ייבש את עצמו וזרק כמה בגדים מהלילה הקודם עליו, התכווץ שהוא תפס את ריח הסיגריות ובושם טוב על חולצתו.
הוא בדק את הפלאפון שלו. הודעת טקסט חדשה, מאנדרס. אחי, כשאתה קם, רד מלטה לארוחת בוקר חינם. זה פאקינג מדהים!
"או," אמר טום בטיפשות. ארוחת בוקר חינם. ראשו כואב, אבל הבטן שלו רעבה. ארוחת בוקר חינם נשמעת מדהים.
הוא זורק מבט אחד אחרון על החדר ועוזב, מנסה להרגיע את עצמו כשהוא יורד למטה לפגוש את החבר הכי טוב שלו.
במעלית, הוא נזכר שהוא דחף משהו על קירות המצופים זהב ונישק לכל אורך צווארו ועצם הבריח. טום רעד, מבריח את הזיכרון ממנו.
לא הרבה אחרי דלתות המעלית משמיעות צליל לחשוף את הלובי היפה, התקרות והרצפות צבועות בזהב.
"פאק."
עוד זיכרון מופיע, מלקק אבק זהב מתוק במורד גב דק ורך, לכל האורך אפילו לתחת מתוק יותר. לשונו לא עצרה שם, צבע המסוכר נץ בין הלחיים והוא טעם את כולו.
הוא ניער את עצמו מהזיכרון, התעוררות וגועל בתוך ביטנו. הוא צריך לדחוף את כל זה למטה עם אוכל.
הוא חצה את הלובי לחדר האוכל, מוצא את אנדרס בחדר, כבר דוחף בייקון וביצים לפיו.
"וואו," אמר אנדרס דרך פיו המלא. "אתה נראה כמו חרא."
"אני חרא," אמר טום, יושב ליד חברו. הוא גנב וואפל והחל ללעוס אותו.
"אז... אני לא באמת צריך לשאול איך הלך לך אתמול בלילה, נכון?" אמר אנדרס. טום התאנח. "אני אמרתי לך לא לעשות את זה, אבל מי הייתי אני לעצור אותך?"
"היית צריך," אמר טום בזעף, מתכווץ. הטעם של הוופלים היה מגעיל וזול. "עכשיו אני צריך ללכת הביתה ולספר לג'ני שאני..."
"..."עשית כלום," סיים אנדרס. "אתה מכיר את הפתגם, בנאדם. מה שקורה בוגאס – "
"אתה נשמע כמו הקריין באחד מערוצי התיירים המגעילים האלה בערוץ הטיולים."
אנדרס מניד בכתפיו, עדיין מחייך. "איך זה היה?"
טום חשב על כל הקונדומים המשומשים והעטיפות שהוא נפל עליהן קודם לכן. "זה היה....זה היה...מה המילה..."
"מדהים?"
"אין לי מושג," נשף טום. "אני לא זוכר כלום מזה!"
"או, שיט. כלום?" התנשף אנדרס.
"כלום חוץ...טוב... אני חושב שהלכנו למופע הזה בטרופיקנה, או מה שזה לא היה, נכון? הפוליס ברידג'ר?" טום גירד את החזה שלו. "או שאני לגמרי ממציא את זה?"
"לא, אחי, היינו שם." אנדרס נשען קדימה, שרווליו נטבלו במייפל.
"כה, אני זוכר את זה," אמר טום. "ואז.."
עוד פלאש, האחד הזה מאוד מהיר, אבל מאוד ברור במוחו של טום. ילד לבוש בג'ינס כסף קרוע, נשען על בר זכוכית, לוחץ את שפתיו על לחיו של טום, עניים חום כהה.
"היית פאקינג שיכור, אף פעם לא ראיתי אותך כל כך שיכור. זו בטח הסיבה שאתה, אתה יודע,"
טום הרגיש חולה שוב. "או אלוהים, מה עשיתי?" הוא שאל, מעשה את מצחו.
אנדרס צחק. "אתה צוחק עליי?"
טום מזיז את ראשו, מבולבל.
"אני יודע, אחי, אני אף פעם לא חשבתי שיש את זה בך, אבל לעזעזל, הדבר הקטן והיפה הזה שלקחת איתך..." אנדרס דחף עוד חתיכה של בייקון לפיו. "אלוהים, אני יחליף מקומות ללילה אחד כדי לקביל חתיכה מהדבר הזה. אולי היה משו אחר מוץ מאלכוהול במשקאות האלה, אני שמעתי סיפורים על הברמנים בוגאס."
עכשיו לא מספיק שטום מבולבל, הוא ממש סקרן. "חכה, מה? על מה אתה מדבר?" העיניים החומות האלה, הוא לא יכול להוציא אותן ממחשבותיו. אנדרס חייך ומזג לעצמו כוס של מיץ תפוזים. טום התכווץ לזיכרון שנוצר – שופך שמפניה לאורך הגוף הארוך והרזה.
"אוקיי, אוקיי," אמר טום, מזיז את ראשו במהירות. הוא התכווץ- זה מעצבן. "ראית אותי לוקח מישו?"
"פאק, אחי, כמעט הייתי צריך לשטוף אותך בצינור," צחק אנדרס. "אבל דיברת איתו לכל אורך המופע. אפילו לא שמת לב לבמה ולרקדניות. היינו שורה ראשונה, בנאדם!"
ביטנו של טום הסתובבה. "איתו?"
"כה, הברמן בעל השיער השחור," אמר אנדרס, מהנהן. "שיער שחור, עור חיוור, רזה... ממש נדלקת עליו.
זה היה חמוד. ואז הוא התחיל לרקוד על הבר...היית אבוד."
"אל תהיה מניאק," התאנח טום. "תפסיק לעבוד עליי."
עוד זיכרון מתפוצץ במוחו. הוא מלקק בטן של מישהו, ואז את החזה שלו. החזה השרירי, חלק והרך. ואז הנה העיניים האלה שוב, בוהות בו.
"אלוהים ישמור," מלמל טום.
"זה לא עושה אותך הומו או משו," אמר אנדרס בעליזות. "כאילו, לפחות יש לך טעם טוב, לא?"
טום צנח בכיסאו ומפיל את ראשו על השולחן. "אני בגדתי בג'ני." הוא נתן לראשו להידפק על השולחן.
"עם גבר." הוא דפק את ראשו על השולחן שוב ואנדרס היה צריך לגרום לו להפסיק.
"אלוהים, אחי, תירגע, זה לא ביג דיל," אמר אנדרס. "אני מתכוון, לבגוד בחברה שלך, מלכת הקרח או לא, זה לא כל כך טוב, אבל הילד היה..." אנדרס מעמיד פנים שהוא מתעלף. "מי היה יכול לעמוד בפניו?"
"אני רוצה למות," מלמל טום. הוא שפשף את אפו על השולחן וניסה לשכוח את כל הזיכרונות מאתמול בלילה. הוא בטח היה ממש, ממש שיכור. לא, הרוס. הוא בטח היה הרוס ולא שפוי בדעתו.
טום לא הומופוב, למעשה הוא גדל בסביבה מאוד מתקדמת, משפחה ליבראלית, עם אחות קטנה שהיא לסבית ואח קטן שהוא הומו. לא היה לו שום דבר נגדם. למעשה, הוא תמיד הרגיש קצת נטוש שהוא היה שונה מהאחים שלו. הם הציקו לו בגלל הדרכים הסטרייטיות שלו ואף פעם לא נתנו לו לחיות בשקט בפעם הראשונה שהוא הביא בחורה הביתה.
אבל טום לא הומו. הוא אף פעם לא הסתכל על גבר מתוך עניין בו. מה לעזעזל?
"אח, מה לעזעזעל?" הוא התאנח.
"טוב, אתה לא צריך להיות מודאג שדפקת איזה בחורה," אמר אנדרס.
"זה לא היה משנה," אמר טום באומללות לתוך השולחן. "השתמשתי במספיק קונדומים. יש קונדומים בכל מקום. אני חושב שראיתי קונדום בתוך האסלה."
אנדרס התכווץ.
"כה," רעש טום.
"טום, אתה תקשיב לי עכשיו," אמר אנדרס ברצינות. "אתה לא אומר מילה לג'ני על שום דבר מזה. יצאנו לטיול עסקים. היו לנו פגישות. בדקנו את האדריכלות, כמו שהבטחנו לאבא שלך. שיחקנו גולף. 9 חורים, לא 19. אחרי זה, הלכנו לברי ספורט, שתינו כמה בירות, ואז חזרנו לחדרי המלון שלנו בשבע ועשרים כדי לצפות במשחק בטלוויזיה."
"מי ניצח במשחק?" שאל טום.
"אין לי מושג."
"אני לא יכול לשקר לג'ני."
"כי היא ילדה כל כך מתוקה," אמר אנדרס בציניות.
"ממ," רטן טום. הוא סגר את עיניו ודמיין את הילד מאתמול בלילה בא אליו. עניים כהות, גופו דק,שיער זוהר, לחיים אדומות. רגליים ארוכות. טום אפילו זוכר כמה טוב הוא הריח. כמעט כמו בחורה אבל לא ממש, רק גברי מספיק כדי לשמור על זה מעניין. "אני תוהה מה היה השם שלו."
אנדרס הניד בכתפיו. "אתה תהיה בסדר?"
"אני לא יכול לשקר לג'ני," אמר טום שוב, מסתכל מעלה. מוחו רץ כשעוד ועוד זיכרונות באים אליו. עכשיו הוא דופק את הבחור על קרות הזכוכית של המקלחת, והקולות הכי מתוקים והכי יפים יוצאים ממנו. טום התאנח ודפק את מצחו על השולחן שוב.
"טום, ברור שאתה יכול לשקר לה," דרבן אנדרס. "אני בדיוק הבאתי לך את הסיפור שאתה הולך לספר."
"אנחנו אפילו לא יודעים מי ניצח במשחק."
"אנחנו נברר!"
טום הזיז את ראשו. "אני חייב לצאת מכאן."
"תקשיב, בנאדם, אין שום סיבה להילחץ," אמר אנדרס, תופס את זרועו של טום כשהוא נעמד.
"אני בגדתי בחברה שלי," אמר טום באיטיות.
"אתה זיינת בלוק של קרח במשך שנתיים, מותר לך להתפרק לפעמים," אמר אנדרס מתחת לנשימתו.
טום עשה פרצוף. אנדרס וג'ני לא מסתדרים, אף פעם לא, וזה כמעט כבר לא מפריע לו היום. כמעט.
"אני עמדתי להציע לה נישואין," אמר טום. עיניו של אנדרס נפתחו לרווחה. "כה, לפני חודש או משו כזה לפני שהיא התחילה להתחרפן על קו הבגדים שלה וטסה לפאריז."
"למה לעזעזל לא סיפרת לי?" שאל אנדרס. טום התיישב, פניו בתוך ידיו.
"יצאנו למסעדה נחמדה, לילה לפני שהיא עזבה," אמר טום. "לבשתי את אותה החליפה שלבשתי אתמול בלילה, את אותה החליפה שדפקתי – "
עוד זיכרון מזדיין. הילד היפה בעל השיעור השחור קופץ על הזין שלו, רוכב עליו כששיערו נזרק אחורה לתנועת מותניהם.
עוד, עוד, עוד! הילד יבב. הוא לא מסופק, וגם טום לא.
טום קילל, ונעמד שוב. "אני לא הצעתי לה כי היא התנהגה כאילו שהיא יודעת שאני עומד לעשות את זה. כאילו שהיא ציפתה לזה. כאילו שזה...כאילו שזה לא היה מיוחד, רק עוד צעד. אז לא הצעתי."
אנדרס התפרץ בצחוק. "הכלבה הזאת." הוא עצר. "אני מתכוון...זה מגעיל."
טום גלגל את עיניו. הזיכרון האחרון זעזע אותו, הוא היה חייב לצאת מהמלון. "מתי אנחנו טסים חזרה היום?"
"אה...." אנדרס בדק את שעונו. "המטוס שלנו הוא בעוד שלוש שעות."
"מצוין," אמר טום. "אני צריך מקלחת. אני יכול להשתמש בשלך?"
"כי שלך מסריחה מבגידה?"
טום עשה פרצוף. "אני נשבע, אני אפילו לא יכול לעשות צעד אחד בחדר שלי בלי להניח את הרגל שלי על שמפניה זולה או קונדום משומש או אוכל ישן....והמראות המזדיינות האלה על התקרה. כל כך דוחה."
"יותר ממה שהייתי צריך לדעת," השיב אנדרס. "כה, ברור."
"הי, אתה...עשית משו אתמול בלילה?" שאל טום.
"לך תזדיין," אמר אנדרס מיד. "אני באמת ראיתי תמשחק."
"בולשיט."
אנדרס הסתכל על טום, קימט את מצחו, ואז לאט החל לחייך. "טוב, אתה יודע."
טום הזיז את ראשו. "אנחנו כאלה חארות."
כשאנדרס וטום הולכים לחדרו של אנדרס, לטום יש את התמונה הכי חייה עד עכשיו. הוא רעד כשהוא נזכר שליטף את פניו של הילד בעל השיער שחור מול המזרקה, ואז נשען קדימה ונישק אותו ברכות על שפתיו.
הוא ממש הרגיש את הזיכרון הזה.
אני אומרת לכן...אין דברים כאלה. כל הזונות המוכשרות שעושות תמונות יפות נטשו. נעלמו מן העולם. אין שומדבר חדש. הכל ישן. וגם הסירטנים ישנים תחת. ואם יש תמונות. אז הכל מכוע. בררה תחת. אז..בנתיים יהיה פה רק את הפרק..עד שהזונות האלה תהעוררו..XP
לאב יו אול 3>
שני = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
