3> Twincet is love

נישואים לא טהורים.

פרק 6

שעות לאחר מכן, טום מצא את עצמו יושב על הספה, אוכל אוכל סיני. הוא לא שמע מביל כבר כמה זמן, הדבר האחרון שהוא ידע היה שביל התקלח והם היו עצבניים אחד על השני.

טום ניסה לא לתת לזה להפריע לו, הדברים שביל אמר, אבל הוא לא יכל לשלוט בזה. איך יכול להיות שהילד בן ה19 הזה מווגאס נראה שמכיר את טום טוב יותר מכל אחד אחר? 

טום הסתכל על הטלוויזיה, צופה באיזה סרט אקשן. הוא הכניס קצת אורז לתוך פיו והסתכל על המדרגות. היה אור שהגיע מטה ממעלי המדרגות, אז הוא ידע שביל עדיין שם. טום קם והניח את הקערה שלו במטבח, והחליט להביא לביל עוף טריאקי ואורז.

כשהוא הגיע לקומה העליונה, הוא ראה אור בתוך חדר האורחים, והייתה מוזיקה שהגיעה מבפנים. הוא נכנס פנימה ומצא את ביל מתגמש, מתמתח, מעלה פוזות ולובש מכנסי פיג'מה יותר מידי גדולים ועוד חולצה קטנה מהקולקציה האינסופית שלו. הוא נראה שהוא בכה.

"ביל?" אמר טום ברכות.

ביל הסתובב בחן, לחיו הורודות מכוסות דמעות. "או, הי. לא ראיתי אותך. אני מנסה להתאמן, אכפת לך?" הוא משך באפו, משפשף את עיניו.

"בטח....בכל זאת, הבאתי לך משו לאכול," השיב טום במוזרות, מחזיק את הקערה.

"לא יכול לאכול. צריך להוריד 10 קילו."

"ביל, נו באמת, מה לעזעזל? זה חולני."

"את בעצמך אמרת כמה שהריקוד תחרותי כאן," אמר ביל, הסתכל על התקרה. "מה אתה בכלל יודע על זה? אני יותר מידי שמן, אני יותר מידי איטי, אני יותר מידי זקן, אני יותר מידי...אלוהים, אתה יודע מה? הם יכלו לראות שאני עסקתי בריקוד אקזוטי. הם יכלו לראות והם לא רוצים את זה, אז אני חייב לנסות לגרום לזה להראות כאילו שלא עשיתי סטריפטיז אף פעם בחיים שלי."

"ביל," היה כל מה שטום אמר, קימט את מצחו.

"הם גרמו לי להרגיש כל כך חסר תועלת," מלמל ביל, דמעה יורדת במורד לחיו. "אני לא רוצה להרגיש חסר תועלת יותר."

"אל תהיה טיפש," אמר טום, הניח את קרעת האוכל על השולחן ליד המיטה והלך אל עבר ביל. "אתה יודע שאתה לא חסר תועלת."

"כמו שאתה אמרת שאני לא מכיר אותך, אתה באמת לא מכיר אותי," אמר ביל. עוד דמעה ירדה במורד לחיו והוא נתן לה לרדת, יורדת מטה על שפתיו. "אני חסר ערך, לעזעזל עם זה."

טום לא חשב שביל חסר ערך, אולי הוא צריך בכל זאת. ביל לובש את הבגדים הכי קטנים, זז בדרכים הכי פרובוקטיביות ויש לו את הפה הכי מלוכלך. איכשהו, למרות עם כל זה, טום לא רואה בו כחסר ערך. יש משהו בביל, איזשהו ניצוץ של תמימות וחמימות שמשנה את הכול.

"תרקוד בשבילי," אמר טום, התיישב על קצה המיטה. המזרנים לא הגיבו לגופו והוא התכווץ, המזרנים באמת נוראים.

"אין מצב," אמר ביל, מנגב את שאר הדמעות שעל פניו.

"למה?"

"אתה תצחק עליי," אמר ביל.

טום הזיז את ראשו. "אני נשבע. אני אפילו לא אסתכל."

ביל התאנח. "אתה לא תסתכל?"

"אני..."

"אתה כזה אידיוט, טומי," אמר ביל. טום בא להשיב אבל ביל החל לנוע באיטיות לקצב המוזיקה. "אתה יכול להסתכל, אבל לא לדבר." טום כבר הסתכל על מותניו של ביל, אז הוא הנהן בטיפשות.  תנועותיו של ביל סקסואליות, אבל מתחילות להיות יותר מעודנות, יותר תחת שליטה.

חדר האורחים גדול מספיק בשביל ביל לבצע כמה תנועות, והוא הסתובב על בהונותיו, הרים את רגלו ועיקם פנימה את גבו. מכנסיו הגדולות התהדקו חזק סביב התחת שלו וטום בלע בקשיחות.

ביל דילג, יש מספיק מקום לעשות מופע טוב מזה, וטום ידע שביל יכול לרקוד, עכשיו.

"12 שנה של בלאט," אמר ביל, מתח את רגלו מעלה שוב. "ירדו לטמיון."

טום רצה להגיד משהו אבל ביל הסתכל עליו מבט קשה והוא סגר את פיו. הוא לא אמור לדבר.

קצב המוזיקה מתרומם למשהו מהיר יותר, למשהו מלוכלך יותר ומותניו של ביל באמת התחילו לעבוד. תנועותיו לא חינניות וטהורות כמו מקודם, הוא החל להוריד את גופו מטה. טום נזכר איך ביל רקד במועדון, סקסואלי ופרוע.

"בזה אני ממש טוב," אמר ביל.  עיניו ננעלו עם של טום והוא לקח שני צעדים קדימה, ליקק את שפתיו. עיניו של טום נפקחו לרווחה וביל התקדם יותר. הוא בעט את רגליו של טום לפיסוק ונתמך בכתפיו. פיו של טום התייבש והוא צייץ כשביל קרע ברך לברכיו, רגליו בפיסוק אליו. הוא העיף את שיערו לאחור וירד מטה, התחת שלו על המפשעה של טום.

אם טום לא היה קשה לפני, עכשיו הוא כן, במיידיות.

"ביל, אתה לא צריך – "

ביל הניח את ידו על פיו וירד מטה חזק יותר, זז לקצב המוזיקה. "ככה אנחנו רוקדים," אמר ביל. 

טום הזיז את ראשו, אבל עיניו פקוחות לרווחה ומותניו דחפו קדימה, דחפו קדימה לביל להקלה. למרות זאת, הוא לא מוצא אחת. תנועותיו של ביל יותר מידי חסרות כל גבול, יותר מידי לא סדירות, איטיות מספיק כדי להישאר את האזור המגורה של טום עובד אבל מהירות מספיק כדי אף פעם לא להיות מסופק. מותניו של ביל דחפו קדימה והוא לחץ את החלק התחתון של גופו אל של טום, מחליק את ידיו במורד זרועותיו של טום ונושם בחמימות על צווארו.

"ביל – ביל!" הצליח טום לומר, פניו אדומות וקשה יותר מאבן. "פאק, אתה כל כך....אתה..."

"ששש," אמר ביל, זז אחורה מעט. "אמרת לרקוד בשבילך. עכשיו אתה לא רוצה את זה?"

טום לא ידע מה לומר. ביל הרגיש מדהים עליו, מנוון,סקסי וקל. הוא תפס את מותניו של ביל וניסה להשאיר אותו ישר, הסתכל מעלה על פניו מעט. "ביל..."

"טומי?" תנועותיו של ביל איטיות יותר עכשיו, יותר חושניות, יותר מדויקות. הוא דחף בקלות על המפשעה של טום, רועד. עיניהם נפגשו וטום ראה את זה – פגיעות. יש את התמימות הזאת שהוא מכיר בביל, הראיה הקטנה הזאת שהעולם לא לגמרי הרס אותו. עדיין.

טום תפס את מותניו של ביל חזק יותר והרים אותו, הושיב אותו על המיטה לידו. ביל הסתכל על טום, עיניו מבולבלות.

"אני לא מבין אותך," מלמל ביל. "תסתכל על עצמך, אתה כל כך רוצה את זה."

"זה לא אומר שאני צריך לקבל את זה," השיב טום. "זה לא אומר שאתה צריך לתת לי את זה,"

"אני רוצה."

"אתה יפה, כל כך יפה," אמר טום. "ואתה רקדן מדהים - כל סוגי הריקוד."

"תודה."

"אבל אתה לא בשבילי, ואני לא בשבילך" אמר טום, ליטף את פניו של ביל. ביל זז לאחור בצורה חדה, מקמט את מצחו.

"אתה אומר את הדברים הכי גורעים," המבט החושני ירד מפניו של ביל והוחלף עם כאב. "אתה אומר את הדברים הכי פאקינג גרועים."

"אתה עושה את דברים הכי גרועים."

"לפחות אני מתכוון למה שאני עושה," אמר ביל, לחיו אדומות. "אני צריך להתאמן. אלא אם כן אתה רוצה לעזור לי, אתה צריך לעזוב."

טום נעמד לקח כמה צעדים אחורה. "אני הולך לישון."

"לילה טוב."

"לילה...ביל," אמר טום ברכות. "תישן טוב ותאכל משו."

ביל לא ענה, רק הסתכל על הרצפה.

טום עזב, ההתעוררות של טום נעלמה אבל האש שבבטן שלו לא הפסיקה.

**

בבוקר אחרי ביל כבר לא היה בבית כשטום התעורר לעבודה. הוא קיווה שהוא יצא לאודישנים ושהוא לא מנסה לחזור לפני שטום יחזור מהעבודה. לביל אין מפתח לפנטהאוס, ואפילו אם הוא יקסים את סאקי בשביל אחד, זה יהיה קשה לגרום לאיש לתת לו להיכנס.

הילד צריך פלאפון או משהו שטום יוכל לבדוק מה קורה איתו. טום כמעט הרביץ לעצמו על המחשבה, אבל במהלך הפסקת הצהרים שלו הוא מצא את עצמו בחנות פלאפונים מחפש אחד. זה יהיה הגיוני לביל שתהיה לו דרך ליצור איתו קשר, לפחות עד שכל הדבר הזה יגמר.

הוא לקח את המוטורולה ראזר V3 והוסיף עוד קו טלפון לתוכנית הפלאפון שלו. שאר היום בוזבז על איך הוא הולך להסביר את הפלאפון לביל מבלי להיראות פריק אובססיבי. זה לא עוצר אותו מלהוסיף את המספר שלו לפלאפון החדש.

טוב, הוא קנה אותו מסיבה כלשהי.

כשטום הגיע הביתה מהעבודה, ביל עדיין לא היה בבית, והוא השאיר את הדלת לא נעולה, חוק רציני בעיר ניו יורק. עברו עוד שעתיים אחרי שהוא שמע נקישה רכה.

"זה פתוח," קרא טום. "תיכנס."

הדלת נפתחה וביל נכנס פנימה, אפילו לא הסתכל על טום. טום ידע שביל עדיין עצבני; הוא לא ממש מאשים אותו. הוא לא בטוח אם אי פעם דחו את ביל לפניכן, סקסואלית. הוא בטח לקח את זה קשה.

"יש כמה דברים בשבילך על הדלפק," אמר טום. "עשיתי לך מפתח נוסף ואומ...היה לי עוד פלאפון פה בסביבה. אתה צריך להשתמש בו, אתה יודע, למקרה שתצטרך משהו. העיר היא מקום גדול, אתה לא צריך להסתובב בלי פלאפון."

ביל היסס אל הפינה, הסתכל על הדברים. הוא עדיין לא הסתכל על טום.

"אני בדיוק אכלתי קצת מהסיני," המשיך טום. "אתה גם צריך לקחת."

עדיין לא מסתכל על טום, ביל לקח את שני הדברים ונעלם לקומה העליונה. טום התאנח והפנה את תשומת ליבו חזרה אל הטלוויזיה. אז, ביל עדיין לגמרי מעוצבן עליו, אבל טום עשה את הדבר הנכון. הוא לא יכול פשוט להזדיין ולהיות עם ביל. הוא איש מחויב.

לג'ני, לא ביל. הנישואים לביל חסרי משמעות.

טום בטח נרדם על הספה, כי הוא התעורר אחרי הרבה שעות אחר כך. הפלאפון שלו הבהב עם הודעת טקסט וטום גלגל את עיניו. האנשים היחידים ששלחו לו הודעות הם זבל אלקטרוני ואנדרס.

טום פתח את הפלאפון שלו וראה מספר חדש שהוא בדיוק הוסיף לפלאפון שלו, עם הודעה.

תודה לך.

טום לא יכל שלא לחייך. הוא התחיל לסמס בבקשה אבל אז החליט שלא. במקום זאת, הוא השעין את ראשו אחורה על הספה ונרדם שוב.

**

לטום לא היה אכפת שביל לא היה כשהוא התעורר. גם לא היה לו אכפת כשהוא עלה למעלה להחליף בגדים לעבודה הוא מצא שהסדינים של המיטה שלו היו מבולגנים והכריות היו מפוזרות על כל המיטה. הוא התיישב על המזרן וחייך כשהוא משך את אחת מהגרביים של ביל שהייתה מתחת לשמיכה. היא ורודה בהירה, כל כך ביל.

הוא חשב, בניגוד למה שביל מאמין, הוא מתחיל להכיר את הילד די טוב. הוא מוזר וחצוף אבל גם חרוץ וביישן באותו הזמן. טום חשב, כשהוא משך חליפה נקייה והניח את הגרב של ביל בחזרה על המיטה, שביל עומד על שלו מול רוב האנשים.

טום ראה את ביל האמיתי בלילה ההוא בווגאס, הוא בטוח בזה.

מה שהוא לא יודע זה שביל ראה את טום האמיתי, אז, גם.

**

"כן?" שאל טום, מוציא את ראשו מפתח הדלת. "רצית לדבר איתי?"

"תיכנס, שב, ותסגור את הדלת," קרא קול מאחורי כיסא עור מבריק.

טום התאנח ועשה כפי שנאמר עליו. הוא דאג כשהוא אולי הסתבך בצרות, אבל הוא התמודד עם האיש הזה עם תוצאות גרועות יותר בעבר. הכיסא הסתובב ואיש נעים מראה בשנות החמישים לחייו הסתכל על טום מצידו האחר של השולחן.

"איחרת לעבודה שלוש פעמים השבוע הזה," הוא אמר.

"אני יודע," אמר טום. "אני הייתי....קצת מתוח לאחרונה."

"זה לא תירוץ להגיע מאוחר. מקצועיות מעל כל דבר אחר, טומאס. מקצועיות."

"אבא, אני – "

"אל תגרום לי להיראות כמו אידיוט, טומאס," אמר אביו בקול.

טום התאנח. "אני לא מנסה לעשות שום דבר. אני באמת לא חשבתי שלאחר כמה פעמים זה משהו רציני."

"טום, אני נתתי לך את הלימודים הכי טובים, את האימונים הכי טובים, את כל העידוד שאני יכול להציע. אני תכננתי את זה ככה כשאני יהיה מוכן להעביר את העסק הלאה, אני יוכל לתת אותו לך, הבן שלי, בלי כל היסוסים ודאגות," אמר אביו ברצינות. "אני יודע שתעשה עבודה טובה. אני רק צריך איזשהו סימן שאתה רוצה את זה."

טום הסתכל על אביו ללא הבעה על פניו.

אביו הוציא נשימה. "עם הזמן, אתה תראה את ההטבות של לקיחת העסק אלייך. אתה בר- מזל עכשיו, אתה תהיה בר-מזל גם בעתיד. אתה לא נהנה לחיות בצורה כזאת?"

"כן."

"אז בבקשה, תחשוב מה יכול ויהיה שלך," אמר אביו.

הפלאפון של טום הרעיש ואצבעותיו דגדגו לגעת בו. עכשיו הוא יכל להוסיף את ביל לרשימה הקצרה של האנשים שסימסו לו, והסיכויים הם, זה כן ביל.

"עכשיו," אמר אביו, קולו מתרכך. "מה שלום ג'ני?"

"היא סבבה. אה, טוב. מצוין." טום החליק את ידו לכיסו ונגע בפלאפון שלו. "אנחנו, אה.. אנחנו ממש בסדר."

"אתה חושב שהיא האחת?"

טום משך את הפלאפון שלו מכיסו. הוא אפילו לא סיפר לאבא שלו על הצעת הנישואין, והוא לא ממש מתכוון לספר. "או, אולי, אני לא בטוח," הוא הופתע כמה אמת הייתה במשפט.

"טוב, אל תיתן לה ללכת," אמר אביו עם קריצה. "היא תהיה אישה נהדרת."

טום רק הנהן ובדק את הפלאפון שלו במהירות. הבטן שלו נפלה כשהוא ראה הודעת טקסט מביל.

סליחה אם אני  מפריע לך אבל אני בבית החולים.

"או, שיט," מלמל טום.

"טומאס?" אביו הסתכל עליו, עיניו קרות.

"אני צריך ל, אה...ללכת," אמר טום.

"הגעת מאוחר ועכשיו אתה עוזב מוקדם?"  אביו לא נראה שמח וטום יכל רק להנהן.

אני מצטער, אבל זה די מקרה חירום," אמר טום. הוא מהר סימס לביל מה קרה? אתה בסדר? איזה בית  חולים?

"זה לא יכול להיות כזה חשוב שזה – "

"ביל בבית חולים," אמר טום, זרק את ידיו אל האוויר קצת יותר מידי בדרמתיות. הוא נעמד. " אני צריך ללכת, אני צריך – "

"ביל?"

"אח שלי – אני מתכוון בע – אומ..חבר קרוב שלי, " גמגם טום. "הוא חדש בעיר, גר איתי בנתיים כשג'ני בפריז. אני חייב ללכת, אני מצטער."

אביו קרא בשמו אבל טום כבר היה מחוץ לדלת. ביל סימס אליו חזרה עם שתי מילים. לינוקס היל.

לטום כבר היה את הנהג הפרטי שלו בטלפון, נותן הוראות כיוון.

איזה עצבים. אין סירטונים. כלום. איףף. =\

אנייי וואי...תגיבו כמו שרק אתן יודעות :)

איי לאב יו אולל 333>

שני = ]