חחח האו אר יו דואין ליידיס?..אול גוד?חחח גוד.
וול..היום זה ולנטיינז דיי. סו..הפייי וולנטיינז דיי!
אמ...את הפרק הזה עומר המקסימה תרגמה לכן..סו..[יו נואו דה דריל..] תגידו לה יפה תודה :)
יאלה. בלי הרבה חפירות ולפני שאני הולכת לי..
אינג'ויייי! = ]
נישואים לא טהורים.
פרק 7.
"ביל טרומפר?" פקידת הקבלה שאלה, מקלידה במחשב שלה. "אני לא רואה אף אחד עם השם הזה."
טום ניער את ראשו. "את יכולה להסתכל שוב? הוא אמר שהוא נמצא כאן… אני צריך לדבר איתו. אין לו אף אחד אחר פה."
פקידת הקבלה, אישה מבוגרת וג'ינג'ית עם יותר מידי אודם (על השיניים שלה) הרימה את מבטה אליו מעבר למשקפיה.
"אני מצטערת, אדוני, אבל כבר בדקתי 3 פעמים בשבילך. יכול להיות שהוא נרשם עם שם אחר?"
"לא, זה לא הגיוני," טום אמר. ואז הוא החוויר, מגרד את הצווארון של חולצתו. "ביל קאוליץ," הוא מלמל.
"אני מצטערת, מה?"
"ביל קאוליץ," טום אמר. "ק א ו ל י ץ."
פקידת הקבלה הקלידה את השם במחשב שלה והנהנה. "הוא בחדר מיון. חדר 3 ב'," היא אמרה, חושפת את השיניים עם האודם עליהן.
"תודה לך," טום אמר, מתכנן לרוץ משם, אבל היא כחכחה בגרונה.
"אתה מהמשפחה שלו?" היא שאלה.
"כן," טום אמר במהירות. "אני אמ, אח שלו. טום קאוליץ."
היא הסתכלה מעטה אל מסך המחשב. "כתוב כאן שטום קאוליץ, בן הזוג שלו, הוא היחיד שרשאי להיכנס לראות אותו."
טום האדים. "אמרתי אח? התכוונתי בעל. אמ, כן."
פקידת הקבלה נעצה בו מבט נוקב. "איך זה?"
"אני בעלו," טום אמר במתיחות. איכשהו הוא הרגיש כנה יותר כשהוא אמר שהוא אח של ביל. "זה, אנחנו לא נשואים הרבה זמן...
אני יכול לראות אותו?"
"בטח. דרך הדלתות האלה, חדר 3 ב'."
טום הרגיש רועד. כל העניין הזה עם בית החולים הופך את עניין הנישואים לקצת יותר אמיתי. הוא הלך במורד המסדרון, מסתכל על מספר החדר הנכון. הוא נעצר מחוץ לחדר 3 ב', אצבעות מגרדות את הצדדים של גופו. זאת חובת הנישואים הראשונה שלו וזה גרם לבטן שלו להרגיש כבדה.
הוא הלך אל תוך החדר, מכין את עצמו לנורא מכל. הוא מצא את ביל שוכב על מיטת בית החולים, הרגל שלו נשענת על הצד.
הוא קורא כתבה על ווגאס, ועל פניו סימנים של דמעות מעורפלות.
"ביל?" טום אמר.
"טומי!" פניו של ביל הוארו כשהוא ראה את טום, והוא הניח את המגזין לצידו. "באת."
"ברור שבאתי, עם הודעה כזאת? פאק, אני דאגתי," טום אמר, הולך להתיישב בקצה המיטה. "מה קרה?"
ביל נהפך לאדום. "זה היה... זה היה רע. זה היה אודישן ו... אתה יודע איך זה כשטיפה גשום, נכון? טוב... הבמה הייתה בערך רטובה. באתי לעשות את הניתור, ופאקינג סובבתי לגמרי את הקרסול שלי."
טום קימט את מצחו. "אאוץ'."
"כה, זה היה משפיל. וזה כל כך כואב," ביל אמר, נאנח. "אסור לי לרקוד לפחות שבוע."
טום בהה בקרסול הנפוחה של ביל וידע שביל מתגאה בכאב בצורה גרועה יותר.
"שיט, אני אף פעם לא אצליח פה, על מי אני עובד?" ביל סובב את ראשו, משרבב את שפתיו. "אני מצטער."
טום פער את פיו. "אתה מצטער? על מה אתה מדבר?"
"אני הולך להיות חסר תועלת בכמה ימים הקרובים, מה שאומר בלי אודישנים," ביל אמר. "זה הולך להיות יותר זמן משחשבתי,
ולמרות שאני נהנה ללחוץ על הכפתורים שלך, אני לא באמת רוצה לדפוק לך את החיים."
"ביל, אתה לא-"
"אני כן! הנה אתה, עומד להתחתן עם מישהי שאתה באמת מחבב, ואני אנוכי ומנסה להשיג כמה שיותר ממך," ביל אמר. העיניים שלו מתמלאות בדמעות. "הו, אתה בטח חושב שאני כזה ילדותי. אני חסר תועלת. ואתה נפלא, זה כל מה שהייתה בשבילי. נותן לי להישאר איתך, אני מתכוון, אני סחטתי אותך לתוך זה, אבל אתה פשוט הייתה ג'נטלמן."
"אתה באמת לא צריך להגיד את כל זה, זה בסדר, אני-"
ביל הוציא שיהוק קטן ואז המשיך לדבר. "זה לא. זה לא בסדר.אתה נסיך אמיתי, אתה יודע את זה? הבאת לי פלאפון והכל, רק כדי לשמור עלי." הקול שלו נהיה חזק יותר. "יכולת לזיין אותי 10 פעמים עד עכשיו, אבל לא עשית את זה."
טום התכווץ.
"אתה בחור טוב, טום, בחור טוב."
"הם נתנו לך ויקודין?" טום שאל בזהירות.
"כה, אז?" לביל היו דמעות אחדות על לחייו.
"אוקי, ביל, למה שלא פשוט תנוח?" טום אמר, מתקרב טיפה יותר ואוחז בידו של ביל.
עיניו של ביל בהו לצד טיפה והוא הנהן, ממלמל משהו שטום לא בדיוק הצליח להבין. "ואני מתכוון לזה, גם," ביל אמר בקול, עוצם את עיניו. "אני באמת, באמת התכוונתי."
טום, למרות שיקול הדעת היותר טוב שלו, בדיוק עמד לשאול את ביל למה הוא התכוון אבל הרופא נכנס פנימה. הרופא הבזיק לטום חיוך והגיש לו את היד.
"אני דוקטור ליסטינג," הוא אמר, לוחץ את ידו של טום. "ואתה צריך להיות בעלו של אדון קאוליץ?"
טום התכווץ שוב, אבל הנהן. "איך, אמ, הוא מרגיש?"
"הוא בסדר, רק סובב קצת את הקרסול," דוקטור ליסטינג אמר. "הוא צריך שבוע מנוחה, הוא נפל ממש חזק."
"המשככי כאבים באמת נחוצים?" טום שאל.
"הו כן, קרסול מסובב זה לא יותר מידי בעייתי אבל הכאבים יכולים להיות די רציניים. כואב כמו זונה," הוא הוסיף. "גרוע מלשבור את זה, באמת."
טום הוציא שריקה קטנה. "מתי אני יכול לקחת אותו הביתה?"
"הו, מתי שאתה רוצה," דוקטור ליסטינג אמר. "הוא יהיה שמח ללכת הביתה איתך. הוא אמר את הדברים הכי נחמדים עלייך.
בלי הפסקה. אתה חייב להיות אחד הבחורים הטובים."
טום צחק. "זה המשכיי כאבים מדברים, אני בטוח."
"לא, הוא דיבר עלייך בטירוף עוד לפני שהכנסנו משככי כאבים למערכת שלו."
"הו," טום אמר בשקט. "טוב... יש איזו עבודת ניירות שאני צריך לעשות או משהו כדי להוציא אותו מפה?"
"רק כמה חתימות. אתה צריך לחתום בשבילו, בגלל שהוא לא יכול לעשות את זה. לבן הזוג יש את הסמכות לעשות את זה." דוקטור ליסטינג אמר, מחייך. "אני כבר אחזור. תראה, אני רק מקומי, אני לא יכול לשחרר אותו בעצמי..."
כשהרופא עזב, טום הסתובב אל ביל ורגשות חמים החלו להציף אותו. ביל נמנם, מתכווץ מתוך שינה. טום ידע שהרגל של ביל בטח ממש כואבת והוא הולך להיות דיי ביצ'י בימים הקרובים.
"ביל," טום אמר ברכות, מלטף את שיערו של ביל. "ביל, תתעורר, זה הזמן ללכת."
העיניים של ביל רעדו. "מה? טומי?"
"כה, זה טומי," טום השיב. "רוצה ללכת הביתה?"
"לא למיטה בחדר האורחים."
"לא למיטה בחדר האורחים," טום הבטיח לו. "אתה יכול לישון במיטה שלי."
"איתך," ביל מלמל.
"אנחנו נראה," טום אמר, מרגיש את החזה שלו מתהדק. "אתה רוצה שאני אקנה לך משהו? יש מכונת קפה פה למטה או...אני יכול לבשל לך ארוחה אמיתית כשנגיע הביתה."
ביל רק הנהן, העיניים שלו נעצמות שוב. גבר מבוגר לבוש בחלוק רופאים נכנס לתוך החדר. מחזיק בקלסר מנהלים.
"אדון... קאוליץ?" הוא אמר, מרים גבה.
"כה," טום אמר, נעמד. הוא הושיט את ידו כדי ללחוץ לו את היד. "מה קורה?"
"הו, בסדר. אני דוקטור שוורץ," הרופא אמר, מחייך. "זה שלך?" הוא הוסיף, רומז עם ראשו על ביל.
טום צחק. "בערך. הוא הולך לחיות?"
"הוא בטוח יחיה. אני רק צריך לעשות עוד כמה בדיקות ואז תוכל להוציא אותו מכאן. אתה יכול להישאר או ללכת, זה ייקח משהו כמו רבע שעה," דוקטור שוורץ אמר.
"אני חושב שאני אלך," טום אמר באיטיות. הוא אולי אמור להיות בן הזוג של ביל אבל הוא רצה לתת לו פרטיות. "רק תודיע לי כשהוא יהיה מוכן."
הרופא הנהן וטום יצא מהחדר, נותן לביל עוד מבט אחד. הלב שלו הרגיש הדוק, מצחיק בחזה שלו. הוא תפס את עיניה של פקידת הקבלה והיא קראה לו באצבעותיה.
"כן?" הוא שאל.
"טוב צריך לזמן את בעלך לכמה פגישות רפואיות," היא אמרה, כבר מקלידה. "בעוד שבוע מהיום, בצהריים?"
"זה בסדר," טום אמר.
"והחשבון?"
"מה איתו?" טום שאל.
היא הרימה גבה. "לשלוח את החשבון לכתובת שבמסמך?"
טום נשך את שפתו, מהנהן. "כן, תרשמי את זה על השם שלי, בבקשה."
"והוא באחריותך," היא אמרה. "טוב מאוד."
רק אז טום באמת הבין מה המשמעות של להיות נשואי, מה זה אומר בשביל מישהו שנפגע כמו ביל. רק להיות צמוד לטום בדרך הזאת פתח לביל עולם שלם של אפשרויות.
"תודה לך," טום אמר. הוא לקח את כרטיס הפגישה מפקידת הקבלה והלך לעבר הקפיטריה. הוא הרגיש כאילו הוא מתחת למים והוא עצר מחוץ לחנות המתנות של בית החולים והסתכל ישירות אל החלון.
זר גדול של פרחי בר ישב בדיוק מולו והוא ניער את ראשו.
"אל תהיה טיפש," טום אמר. הוא לא קנה פרחים לאף אחד בכל חייו. ג'ני אלרגית באיזושהי מידה לכל פרח בר שקיים, אז הוא לא היה מוטרד. למרות זאת, זה לא שטום לא בחור רומנטי.
אבל אם הוא מעריך מחדש את חייו...
"זה 4 וחצי," מוכר חנות המתנות אמר, כשטום הביא את הזר הריחני אל הדלפק. טום הגיש את הכסף ואחז את הזר בידיו, נועץ בזה מבט.
"ורד בשביל ורד, למרות כל הקוצים שלו," טום מלמל, מרגיש נדוש בסופו של דבר כשהוא מיהר חזרה אל החדר של ביל.
הוא חייך בגלל פקידת הקבלה, לא נשאלו אף שאלות כי עכשיו זה כבר ידוע שטום בא בשביל ביל, והוא רק חוזר לחדר.
ביל ער עכשיו והעיניים שלו האירו כשהוא ראה את טום, ואז הפה שלו נפער כשטום הגיש לו את הפרחים.
"טום, אתה אידיוט," ביל אמר, הלחיים שלו ורודות. דוקטור שוורץ עומד ליד ביל, בודק לו את הדופק.
"אני יודע, אני יודע," טום אמר, מניח את הפרחים על מיטת בית החולים. "צולע ועלוב, זה אני."
"ביל בדיוק סיפר לי על הדייט המדהים שאתה הולך לקחת אותו אליו בסוף השבוע," דוקטור שוורץ אמר, מסיים לבדוק את ביל.
"מופע ברודווי וארוחת ערב בפונדק הירוקים? נשמע כמו ערב אמיתי."
ביל הסתכל על טום במבוכה, עקבות של אשמה על פניו.
"כה, טוב, אני מהסוג הזה של הבחורים," טום אמר, מנסה לא להסתכל על ביל במבט זועף. "זה המעט שאני יכול לעשות, אני מניח. אבל נלך רק אם הקרסול של ביל ירגיש יותר טוב."
"הו, הוא ירגיש יותר טוב," ביל אמר במהירות. "אני בטוח."
כשהכול נגמר, האחות הובילה את ביל אל מחוץ לבית החולים על כיסא גלגלים וטום עזר לו להיכנס לתוך המונית, ואז נכנס גם הוא, מחזיק בסוג של קביים ומרשם של הרבה ויקודין.
"אתה לא חייב," ביל אמר בשקט, משפיל את מבטו כשהם נסעו לפנטהאוס של טום. "לצאת איתי בסוף שבוע, אני מתכוון, אני רק הייתי טיפש. אתה יודע, ממשיך את השקר. גורם לנישואים שלנו להראות יותר אמינים."
"הנישואים שלנו אמינים מספיק, אתה באמת לא צריך להבהיר שום דבר." טום השיב, מסתכל דרך החלון. "אבל אם אתה רוצה, אני מכיר את הבעלים של פונדק הירוקים ואני יכול למשוך בכמה חוטים ולארגן לנו שני כרטיסים ל'חתולים' או משהו."
ביל נשאר שקט וטום חיכה עוד כמה רגעים עד שהוא הסתובב כדי להסתכל על התגובה שלו.
ביל היה רדום על המושב לידו, הראש מונח על החלון הקר, אוחז בזר הפרחים.
טום נאנח והסתכל החוצה מהחלון שוב.
**
טום ידע שההשפעה של משככי הכאבים עברה כשהוא שמע אותו בוכה מהחדר השני.
"מה קרה?" טום שאל, בא כדי לראות את ביל מתפרס על הספה, הרגל שלו מונחות על כרית.
ביל נתן בטום מבט ואז העביר את מבטו אל אגרטל הפרחים שהם הביאו מבית החולים. "פרחים, באמת?" ביל שאל בקול טיפה עוקצני.
"אני רואה שאתה צריך עוד ויקודין," טום אמר ביובש. "אהבת אותם כשהיית בבית חולים. חוץ מזה, אני רק ניסיתי לגרום לנישואים שלנו להראות יותר אמינים."
ביל צחק ונגע בפרחים. "לפחות הם לא ורדים."
"בכל מקרה, מה קרה?"
ביל נראה מעט מבויש עכשיו. "משעמם לי, אתה יכול לשבת איתי קצת?"
"ביל," טום אמר. "חזרנו רק לפני שעתיים ואתה כבר משועמם? תראה טלוויזיה או משהו."
"אין שום דבר לראות," ביל אמר. "וחשבתי שאולי אתה עדיין תהיה נחמד אלי כי, אתה יודע, אני פצוע קשה."
טום לגלג. "אתה תהיה נחמד בחזרה?"
"אני מקבל עכשיו עוד ויקודין, אז כן," ביל אמר, מחייך במתיקות.
"אל תכה את היד שמביאה לך את המשככי כאבים," טום הזהיר. "אתה לא יכול אפילו ללכת לשירותים בעצמך."
ביל עשה פרצוף. "ואני רוצה גם מיץ תפוחים."
"בכוס עם קש?"
ביל רק יבב שוב, וטום גלגל את עיניו. הוא מזג לביל כוס מיץ והביא לו עוד ויקודין, ואז חזר לשם וישב על כיסא ליד הספה. ביל יבב שוב.
"מה קרה עכשיו?" טום שאל.
"בוא תשב איתי," ביל אמר. "אני בודד." הוא הזיז את הרגל השנייה הצידה, משאיר מקום קטן בשביל טום לשבת. זה היה נראה נוח, לשבת על הספה עם ביל. טום חשב שאולי זה נראה יותר מידי נוח.
אבל כנגד האינסטינקטים שלו, הוא התיישב והתרפק ליד הירך של ביל, "איך אתה מרגיש?"
"זה כואב," ביל אמר בדרמטיות. "זה ממש כואב."
"אתה גיבור", טום השיב. "תסתכל על עצמך, אתה עדיין חי. רוב האנשים מתים מקרסול מסובב. אבל אתה... אתה מתגבר."
"אל תהיה זין אליי," ביל אמר, מצליף בזרוע של טום. "אתה אפילו לא יודע איך זה מרגיש."
"כה, אני יודע! אני שיחקתי לקרוס [משחק-כדור בו משתמשים במחבט ארוך] בתיכון, אני נקעתי הרבה חלקים בגוף," טום אמר, מגיש לביל את הכדורים שלו ואת המיץ. "לקרוס ורגבי. זה הפך אותי לגבר." ביל צחק. "הו כה? אולי היית צריך לשחק בזה יותר."
טום ירה מבט אל עבר ביל והכה אותו בעדינות בירך.
"להתעלל בי לא יהפוך אותך לגבר," ביל אמר בנשיות. "עכשיו תביא לי עוגייה."
"להביא?" טום נתן לביל מבט. "להביא לך עוגייה? מי אמר שבכלל יש לנו עוגיות?"
"אתה יכול להביא לי כמה מהחנות," ביל ירה בחזרה.
"הו אלוהים, בבקשה קח את הויקודין כבר," טום אמר. "אני מחבב אותך יותר כשאתה על סמים."
ביל דחף את טום, אבל לקח את הכדורים. "אתה יודע, אתה לא באמת צריך לטפל בי."
"הכדורים האלה עובדים מהר," טום אמר. ביל דחף אותו שוב.
"אני מתכוון לזה. יש לי קביים. אני יכול לדאוג לעצמי. זה רק היה נחמד שיש מישהו שעושה את זה בשבילי," ביל אמר. טום הרגיש רע שוב. זה תחביב שטום פיתח לאחרונה. ביל יכול להראות ממש עוקצני, אפילו ביצ'י, אבל אז הוא מגלה טיפה על עצמו וטום רק רוצה לעשות הכל בשבילו.
"נע, אל תדאג לגבי זה," טום אמר. "תראה את זה כתשלום לאירוח המדהים שלך."
"אני לא זונה," ביל אמר, הקול שלו מתחזק רק בטיפה.
טום כמעט צחק. "מה? אני לא אמרתי את זה, אני לא התכוונתי..." הוא ניער את ראשו.
"הו," היה כל מה שביל אמר בחזרה.
"תקשיב, זה אולי יבוא לך טיפה בהפתעה, אבל אני בעצם, בערך, משהו כמו, אולי מחבב אותך...קצת," טום פלט החוצה. "בתור ידידים, כמובן. אולי אנחנו יכולים להיות ידידים?"
"לא," ביל אמר ביציבות. "עמד לך בגללי. אני לא רוצה להיות מהסוג הזה של ידיד בשבילך."
הראש של טום הורם והוא זז מביל. "לא היה נראה שאכפת לך מקודם."
"אני לא חשבתי שאתה רוצה שנהיה ידידים," ביל אמר. הוא עצם את עיניו ואז מצמץ בעייפות. "שיט, הדבר הזה מתחיל לעבוד."
"לפני שתתחיל להיות כולך מסומם, תקשיב לי, אוקי?". ביל הנהן. "אולי הייתי שיכור כשפגשתי אותך, אבל אני לא מזיין אנשים רק כדי... לזיין. אני חייב לחבב אותך, לעזאזל, אני זוכר כמה חיבבתי אותך. היה לנו כיף, נכון? ואני לא מתכוון רק לסקס."
"אני יודע," ביל אמר בחוסר יציבות. "זה היה משו כמו כיף נקי."
"אתה היית... אתה באמת היית משהו," טום אמר. "אני יודע כמה חיבבתי אותך."
"זה היה האלכוהול."
"תפסיק לרדת על עצמך כשאני מנסה להגיד לך פאקינג דברים נחמדים." טום עשה פרצוף. "אני בערך זוכר שהלכתי איתך מסביב לעיר, אוכל איתך נקניקיה בטיול, מצטלם מתחת למגדל אייפל. הרגשתי ממש טוב ונינוח איתך. עכשיו הכל פשוט מרגיש...לא נוח."
ביל פיהק. "אתה הבנאדם הראשון שלא רוצה לזיין אותי," הוא מלמל. "טוב... אתה יודע. הראשון שמתאפק. אחרי ווגאס, כמובן. מה שקרה שם, נשאר שם."
טום הסמיק. "רק חבל שהחלק הטוב ביותר בווגאס עקב אחרי הביתה."
"ממ." ביל נרדם אחרי זה, נקבר בין הכריות של הספה.
טום צפה בו, מרגיש חלש וטיפש. למה הוא כל כך מגן על הילד הזה? היו לו חיים שלמים מתוכננים. ארוסה, לימודים, עבודה, חיים. הוא לא צריך את ביל שיערער את זה. לגרום אי וודאות ומהומות בחיים-הכבר-מתוכננים-מראש שלו.
המחשבות שלו נקטעו כשהוא שמע רעש חלש; הבטן של ביל. הילד המסכן חייב להיות רעב.
טום קם ולקח את מפתחות המכונית שלו. הוא יעצור בחנות ויקנה לביל כמה עוגיות ואחר כך ייקח גם טייק אווי. אולי תאילנדי, בכל זאת.
הוא נתן בביל מבט אחרון ואז עזב, כל כך הרבה מחשבות בראש לו.
אעהאעה! סופסוף משו חדש :)
זה יפה :)
יאלה..פרק הבא ארוך. מאוד. סו...תמתינו יפה בסבלנות..הוא יגיע.
לאב יו אול 333>
שני = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
