3> Twincet is love

נישואים לא טהורים.

פרק 9.

כשטום התעורר בבוקר שאחרי, הוא היה חם בצורה בלתי נסבלת בגלל שביל לחץ כל כך חזק עד שלא היה אפילו סנטימטר בניהם. טום הציץ למטה, מסתכל. זה בסדר עכשיו, זה בטוח, ולמרות המחשבה שהוא חנוק מחום, הוא לגמרי שמח.

כי הוא הבין משהו, הוא הבין שהוא לגמרי בקטע של ביל וזה בסדר כי הם ביחד עכשיו ואין שום דבר שהם יכולים לעשות עם זה.

למה לא ליהנות מזה קצת?

הוא פיהק והתמתח, מלטף את גבו של ביל ואוהב את הקולות המתוקים שיוצאים מפיו של ביל כתגובה למגע של טום. מרגיש אמיץ, הוא נישק את המצח של ביל, ועיניו של ביל נפתחו באיטיות.

"הא?" ביל מצמץ כמה פעמים, לאט מסתכל למעלה. "הו. הו, מממ." הוא נמרח למטה שוב ליד טום, מתרפק ממש מתחת לבית השחי של טום.

"היי, היי," טום מלמל, מעיף את שיערו של ביל ברכות. "אני חייב לקום וללכת לעבודה."

"לא," ביל רטן. "תישאר."

טום רצה להישאר, הוא באמת רצה, אבל אבא שלו יהרוג אותו אם הוא יאחר אפילו בדקה אחת. "ביל, אתה הופך את זה לכל כך קשה."

ביל צחקק.

"ללכת לכל מקום!" טום תיקן. "טוב, אתה יודע. גם לשם."

"תישאר ותשמור עליי," ביל לחש בעדינות. "אני פתטי."

"אתה באמת בפתטי." טום ניער את ראשו, מתנדנד מהחום של ביל במאמץ רב. "היי, תסמס לי אם אתה צריך משהו. אני רציני, כל דבר."

"סקס?" ביל פתח עין אחת.

"אוח..."

"תחזור מהר," ביל מלמל, מתפתל ועוצם את עיניו שוב.

טום בהה לכמה רגעים ואז, עם מאמץ גדול אפילו יותר, הלך להתקלח, להתלבש, וללכת לעבודה.

הוא אף פעם לא הרגיש רע כל כך לעזוב מישהו. מה קורה לו?

**

טום בדק את הפלאפון שלו בערך בפעם האלף היום. אין הודעות. הוא תפס במעיל שלו והחל ללכת לכיוון המעלית.

"היי בנאדם, חכה!" אנדרס קרא, רץ אחריו. הם נכנסו למעלית ביחד ואנדרס גיחך. "איפה לעזאזל היית?"

"עסוק... עם דברים," טום אמר, בודק את הפלאפון שלו שוב. עדיין אין הודעות.

"הו כה?" אנדרס שאל, הגיחוך שלו מתגבר. "הדברים האלה כוללים את ביל?"

הצוואר של טום התרומם למעלה ואנדרס צחק. "הוא נקע את הקרסול שלו, הייתי חייב, אמ, לשמור עליו." טום אמר.

אנדרס נתן בטום מבט ואז תפח על הגב שלו כל כך חזק שטום כמעט נפל על הדלתות. "לאורה אמרה שביל נראה שמח יותר, טוב לו איתך, בנאדם."

הדלתות נפתחו בצלצול וטום ניסה לרוץ החוצה, אבל אנדרס עצר אותו. הוא לחץ על הכפתור כדי לסגור את הדלתות ואז שלח אותם חזרה לקומה האחרונה. "נה-אה," אנדרס אמר, מנענע את האצבע שלו. "תשפוך את הכל."

"תשפוך אתה את הכל," טום אמר בחזרה, מעט בילדותיות. "איך לעזאזל הלאורה הזאת יודעת מה קורה פה? ומה קורה איתך ועם לאורה?"

"אל תשנה את הנושא," אנדרס אמר.

"פאק," טום רטן. "אין מה לשפוך. אני רק... שומר על הילד."

"ולאן התוכניות שלך הולכות עכשיו?"

טום גרר את צווארון החולצה שלו. "הביתה."

"לבדוק מה איתו?"

"אולי."

אנדרס תפח לו על הגב שוב.

"הוא בקושי יכול לזוז בעצמו!" טום התגונן. "זה כלום."

"זה הכל," אנדרס אמר בחזרה בצורת שיר. הדלתות נפתחו בצלצול ואנדרס צעד החוצה. "נראה אותך אחר כך, מאהב."

טום דחף אותו כשהדלתות נסגרו.

"הו... נהדר," הוא רטן, ואז קפץ כשהרגיש את הפלאפון שלו רוטט בכיסו. הוא פתח אותו במהירות, מחייך כשהוא רואה שזה מביל. הוא חייך, למרות זאת, לא להרבה זמן.

תודה לך על כל מה שעשית בשבילי. באמת. אני לא אשכח את זה- ביל.

"למה זה נשמע כמו משפט פרידה?" טום אמר. המעלית נעצרה בקומה החמישית וטום היה צריך לשלוט בעצמו כדי לא לדחוף בסערה את העובדים שנכנסו אליה. יותר ויותר אפשרויות התחילו להתאים לו וטום הסתכל למטה אל ההודעה שבפלאפון שלו, מקמט את מצחו. הדלת עמדה להסגר כשמישהו עצר אותה. הולך לעבר טום בזמן שהרבה גברים עושים את דרכם לאט אל המעלית.

טום רקע ברגלו בחוסר סבלנות. מה ההודעה הזאת רוצה לומר? משהו קרה? ביל עזב?

"לעזאזל עם זה!" טום צעק, דוחף את איש העסקים הצידה. ורק אז הוא הבין שהאיש הזה הוא המנהל, אבא שלו. לא היה לו אכפת. הוא כמעט מעד כשהוא פינה את דרכו אל מחוץ למעלית, אנשים צועקים אחריו.

הוא ניתר ורץ במעלה המדרגות.

אולי הוא נהיה דרמטי, אבל הוא לא ידע שדרמה גדולה מזאת בדיוק קוראת במרחק של מטרים ספורים ממנו. בדירה הפרטית שלו.

**

טום התפרץ דרך הדלת הקדמית, כמעט לא נושם. הוא כרגע רץ 15 קומות של מדרגות, לא מבזבז זמן על לחכות למעלית. הוא הפיל את המפתחות והמזוודה שלו על הרצפה והוריד את העניבה שלו, זורק אותה על הכיסא.

"ביל?" הוא קרא בצעקה. "ביל, אתה בסדר? איפה אתה? בי..."

עיניו של טום נעצרו על הדלפק, היו עליו שני דברים.

המפתחות של ביל והפלאפון של ביל.

טום בהה בפריטים האלה, אובד עצות.  "מה..." הוא הרים את הפלאפון ופתח אותו. יש שם חמש הודעות שעוד לא קראו אותן, כולן ממנו. "שיט."

הוא הניח את הפלאפון ורץ אל הסלון, מסתכל סביבו. "ביל? איפה אתה לעזאזל?" הוא השמיע קול מוזר ורץ במעלה המדרגות אל החדר שלו. "ביל?"

כל מה שהוא ראה הייתה המיטה שלו, המכנסיים שלו מהלילה הקודם זרוקות על הרצפה, והגרביים הורודות המזדיינות של ביל על המצעים. הוא יצא והלך אל חדר האורחים. העיניים שלו הבריקו; התיק של ביל שוכב על הרצפה, אבל אין אף מזוודות.

"פאק, פאק," טום נאנח, קורס ארצה אל התיק הלבן. "פאק, ביל."

תמונה גאונית של ביל וטום בצבצה מהתיק וטום משך אותה החוצה, מקמט את מצחו. הם נראים כל כך מלאי חיים ושמחים, מחייכים כמו שני מפגרים שנייה לפני שטום גרר את שניהם במורד הטיילת אל הכנסייה הלבנה הקטנה כדי לחתן אותם.

"ה..ה.. הו, טוב," ביל אמר כשטום סחב אותו אל תוך הכנסייה. "מישהו לא הולך להיות כל כך שמח מהעובדה שאני מתחתן הלילה."

"אז מה? זה מרגיש כל כך נכון," טום השיב, מרגיש כל כך חם באוויר הקר של לאס ווגאס. "כל כך פאקינג נכון ואתה נראה יפה הלילה."

"מישהו מחכה לך בבית?" ביל שאל, אוחז בידו של טום חזק יותר.

טום נעצר, ואז ניער את ראשו. "זה אפילו לא משנה, לא אכפת לי... ולך? יש לך מישהו?"

ביל גיחך. "אני מניח שגם לי לא אכפת," הוא אמר ברכות, רוכן קדימה כדי לגרור את טום לנשיקה עמוקה ורטובה.

טום בהה בתמונה. הוא איבד עכשיו את ביל? לאן בכלל הוא יכול היה ללכת?

"לאורה," הוא אמר, נהייה ערני פתאום. הוא רץ חזרה למטה אל הפלאפון של ביל, עובר על רשימת הקשר שלו במהירות.

לא היו שם הרבה שמות, שניים ליתר דיוק; טום ולאורה.

"הוא סימס לה?" טום תהה בקול רם. הוא ידע שהוא צריך להרגיש רע כשהוא מחטט בדברים של ביל, אבל הוא השאיר שם את הפלאפון כדי שטום ימצא אותו, אז הוא לא יכול כל כך להתחבא.

טום דילג על ההודעות שהוא קיבל ממנו והגיע לאחת מלאורה. הוא פתח את זה.

אני אראה אותך בקרוב, ביל- לאורה.

טום קימט את מצחו. לאורה נמצאת רחוק מפה בווגאס, איך ביל יכול לראות אותה בקרוב בלי לתכנן לחזור לווגאס?

הוא מצא עוד אחת. כן אבל הוא בחור טוב... הוא התגעגע אלייך. תן לו הזדמנות ביל, כולנו מתגעגעים אלייך פה גם.

"מי בחור טוב?" טום מלמל. יש רק עוד הודעה אחת מלאורה. בו' גילה איפה אתה. אינ'לי מושג איך.

טום סגר את הפלאפון, מרגיש כועס פתאום. איך ביל יכל פשוט לעזוב? במיוחד אחרי הלילה הקודם, אחרי כל מה שטום עשה בשבילו? טום אפילו הזמין מקום במסעדה שביל רצה ללכת אליה, הוא אפילו משך בכמה חוטים והשיג להם כרטיסים לשורה ראשונה למופע 'חתולים' בברודווי.

"אלוהים, אני כזה אידיוט," טום גיחך. "הוא רק השתמש בי. אלוהים. טיפש, טיפש, טיפש."

טום הסתכל מעטה אל הפלאפון. "אל תעשה את זה," הוא אמר. "זה יראה נואש ואתה לא נואש בנאדם."

אבל הוא כבר אחז בפלאפון. הוא כבר התקשר ללאורה.

"ביל מותק?" ענה קול לוהט של אישה.

"לא, לא ביל מותק," טום אמר.

"הו." היה רגע של שתיקה. "טום?"

"בינגו."

הייתה עוד שתיקה, ואז גיחוך מגושם ומזויף. "הו, טום, מה קורה?"

"פאקינג מעולה. את יודעת איפה ביל?" טום שאל.

"הוא לא איתך?" הקול של לאורה היה צורם ומזויף, טום גלגל את עיניו. "בפעם האחרונה שדיברתי עם ביל הוא העביר את הזמן בצורה נפלאה איתך!"

"תחתכי את המשחק, אני לא קונה את זה," טום התפרץ. הוא כועס על לאורה כי היא מסתירה משהו, הוא ידע את זה. "על מה היו הSMSים האלה?"

"הסתכלת דרך הפלאפון של ביל?"

"אמ..." טום נרתע.

לאורה גיחכה.

"זה לא העסק שלך," טום אמר. "איפה הוא? יש לי את הזכות לדעת, אני ה... בן זוג שלו."

"יכול להיות," לאורה השיבה. "אבל הוא ביקש ממני לא... אני מתכוונת... אני לא יכולה להגיד. אני הבטחתי לבילי לא לספר לך."

טום לקח נשימה עמוקה. הבחורה הזאת חושבת שזה משחק, כאילו שזה לא משנה והיא רק שומרת על סוד קטן של ידיד. "אני צריך לדעת איפה הוא," הוא אמר בשקט. "ואם לא תספרי לי, אני נשבע שאני אגלה את זה בדרך אחרת."

"תקשיב, הוא כבר הלך," לאורה אמרה. "אין שום פואנטה ב-"

"תקשיבי את," טום הפסיק אותה, השיניים שלו חורקות. "אני...אני... אני דואג לו! אכפת לי ממנו ו, אני אמ, מחבב אותו. אני לא יכול פשוט לתת לו... פאק."

לאורה נאנחה אל תוך הפלאפון. "הוא חזר אל האקס שלו, בושידו," היא אמרה בשקט. "אני לא יודעת איפה הם כרגע, טוב, הם יכולים להיות על מטוס חזרה לווגאס, אז אי אפשר לעצור אותו."

"מה?" טום הרעיש, עיניים מתרחבות.

"אל תספר לו שאמרתי לך," היא אמרה. "המשמרת שלי עומדת להתחיל, יקירי, אז אני חייבת ללכת. אתה מתוק אמיתי, למרות הכל, בדיוק כמו שביל אמר."

"ביל אמר-"

"ביי ביי עכשיו."

הפלאפון התנתק וטום נאנח. הוא הסתכל על הפלאפון, מוחץ אותו, מתגבר על היצר להתקשר חזרה ולצעוק על המלצרית המסכנה. הוא הרגיש חסר תועלת, לכוד, מתוסכל ובודד יותר משהוא היה כבר שנים.

הוא הניח את הפלאפון ונשען כנגד הדלפק, חורק בשיניו. מה הוא יכול לעשות? באמת שאין שום דבר. ביל עזב, הוא שוב נזרק על ידי מישהו שבאמת היה לו אכפת ממנו.

טום לא ידע מה לעשות.

**

"פאק, בנאדם," טום אמר, לוגם את השלוק האחרון מהבירה שלו. הוא כבר שתה שלוש מהן ועכשיו באה הרביעית. "אני פאקינג... אני פאקינג עשיתי דברים טובים לילד הזה."

אנדרס, חברו של טום לשתייה, רק הנהן. "אני מצטער שלאורה נתנה לך את הכתף, אחי. אני אדבר איתה. אראה אם אני יכול לגלות עוד משהו." הוא ניער את המשקה שלו, חלק ממנו נשפך על הספה.

"אל תטרח, זה נגמר," טום אמר בזעף.

אנדרס הניח את הבקבוק שלו והסתכל עליו. "אני מחבב אותה," הוא אמר.

טום נחר. "הבולשיט האינטרנטי הזה שלך הולך להזדקן, אתה תרצה איזה תחת אמיתי, בנאדם."

אנדרס המשיך לנעוץ את מבטו בבקבוק.

"קדימה בנאדם, מה קורה לך? לפחות תספר לי איזה סיפורי סקס גסים כדי לעודד אותי," טום אמר, חובט בגב של אנדרס.

אנדרס החליק במושב שלו והסתובב כדי להסתכל על טום. "אתה אף פעם לא הולך להתבגר?" הוא שאל, נוחר בבוז. "היה לך את ביל, פאקינג היה לך אותו והיית יותר מידי זבל כדי להבין את זה. נתת לו ללכת, אתה אף פעם לא תמצא עוד אהבה כזאת ו-"

"אני לא אוהב אותו!" טום שאג. האלכוהול באמת יושב לו בבטן והוא מוכן לקרב. הוא הזעיף פנים אל החבר שלו, חלק מהכעס שלו נעלם כשהוא ראה כמה אנדרס נראה עצוב. "מה הבעיה שלך?"

"שום דבר." אנדרס נעמד ושפשף את המכנסיים שלו."תהנה ממסיבת הרחמים שלך, טום, כי בדיוק כמו ביל, אני לא הולך לחכות עד שתחזור לשפיות." הוא הסתובב, בזמן שטום מפהק אחריו, מנסה למצוא מילים.

"אני לא אוהב אותו!" היה הדבר היחיד שטום חשב על לצעוק אחרי הידיד שלו. אנדרס לא הסתובב בחזרה וכשהוא טרק את הדלת של הפנטהאוס, הקול הרועם של הטריקה נשמע כל הדרך עד התקרות הגבוהות והמקומות החלולים והריקים של הלב של טום.

טום הניח את הבירה שלו וקבר את ראשו בין ידיו.

"אני לא אוהב אותו," טום אמר. הוא הסתכל על השעון, מטקטק בחוזקה ובתוקף. "אני לא! סתום ת'פה!".

**

מסיבת הרחמים כמעט אף פעם לא נגמרה, כך זה היה נראה, והוא הפסיק לשתות לפני שעות. זה היה קרוב לשתיים בלילה והוא בהה בערוץ דיסקוברי מאז חצות. לא היה לו מושג במה הוא צופה, שום דבר לא היה נראה לו הגיוני. כל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה ביל.

"הו," טום מלמל, בוהה חזק יותר בטלוויזיה. זאת תוכנית מיוחדת על דייג. הוא הסתכל איך דייג אחד תפס טונות של דגים ואז שחרר אותם חזרה לים. זה מה שביל, טום חשב.

ביל, האחד שהלך.

"אלוהים," טום נאנח, סוגר את הטלוויזיה ומשתחרר על הספה. הוא לא יכול להישבר מזה כל כך. ביל היה רק סקס של לילה אחד, שבאופן טרגי, עקב אחרי טום הביתה. טום לא הולך לתת להפסד הזה להשתלט עליו. הוא קם וזרק את בקבוק הבירה הריק לפח האשפה, מנער את ראשו. ג'ני הייתה רוצה שהוא ישמור על המקום נקי.

הוא עשה פרצוף, הראש שלו כואב אפילו יותר ממה שהוא כבר כאב. הוא צריך לנוח, אחרת כאב הראש יהיה חזק פי שניים. הוא נעמד על רגליים לא יציבות ועשה את דרכו במעלה המדרגות, נאחז חזק במעקה. הוא הרגיש שהוא נהיה חולה והוא כמעט הלך להקיא בשירותים, העלייה הייתה כל כך איטית.

הדבר האחרון שטום זכר, לפני שהוא הקיא את כל מה שהיה לו בבטן אל תוך האסלה, הוא שהוא הגיש לביל נקניקיה, מנשק את פרקי כף היד שלו ולוחש במתיקות, "אני אוהב אותך."

כמה פאקינג רומנטי.

טום הוריד את המים והקיא שוב.

**

טום על הרצפה.  הוא שוכב באפיסת כוחות על הרצפה וחבטות נוראיות מגיעות מרחוק. הוא הצמיד את שפתיו זו לזו והרחיק אותן תוך כדי השמעת קול כמה פעמים, עושה פרצוף נוראי. הוא בלע גרב או משהו?

החבטות רק נשמעו חזקות יותר, והוא תהה אם הן באות מהראש שלו. או שזה באמת קורה, אולי מישהו באמת דופק על הדלת למטה. הוא גירד את צווארו והעיף מבט אל השעון שליד המיטה שלו. זה כמעט 11 בבוקר.

עוד חבטות.

"בסדר!" טום צעק, משפשף את עיניו ובוהה ברגליים שלו. מזמן הוא לא חווה הנגאובר, מאז ווגאס. הוא ידע שסבירות האלכוהול הייתה נמוכה וזה היה מגוחך. "פאק, בסדר, אני בא!"

הוא ירד למטה, מטיח את רגליו במדרגות כמו כדור פינג פונג, וכשהוא היה בפינת המטבח, הוא קילל בחוזקה. "אנדרס, אני יודע שזה אתה!" טום צעק. "תשמור על המכנסיים שלך, בנאדם. ג'יזס."

כשטום חבט בדלת כדי שהיא תפתח, עיניו פגשו בבנאדם האחרון בעולם שהוא ציפה לראות שם.

"הי," ביל אמר בכניעה, נשען על הקביים שלו.

טום פער את פיו למראה ביל, בערך כמו בפעם הראשונה שביל הופיע בדלת הזאת, אבל הפעם הוא לא התעלף. אבל רק כמעט.

"אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה," ביל אמר, מחייך ברכות.

"מה אתה עושה פה?" טום שאל. הוא הסתכל על פניו, פיו עדיין פעור. "אתה חוזר?"

ביל ניער את ראשו והסתכל למטה. "אני רק צריך ל-"

"לעקור את הפאקינג לב שלי?" טום שאל בחוזקה, מאדים עוד יותר ממקודם.

ביל נראה מופתע. "מה?"

"חזרת כדי לתת לי עוד ואז לקחת הכל בחזרה?" לטום לא היה אכפת עכשיו, הוא על הגל ויש לו הרבה דברים לומר. "כי אני לא חושב שבאמת נתת לי מספיק, אני מתכוון, אני עדיין חי פה. אולי אתה פשוט צריך לנסות להרוג אותי עכשיו, כאן, אני אלך להביא לך סכין לבשר."

"טומי-"

"ואל פשוט תעשה את כל הפאקינג דברים החמודים האלה שלך ותהיה פאקינג עצמך ה...מתוק," טום המשיך, מרגיש כועס. "אתה בכלל יודע מה עשית? עקרת לי את כל החיים, גרמת לי... פאקינג... להציע נישואים לאישה שאני בקושי מכיר, אפילו אחרי שגרתי איתה מעל לשנה? אתה יודע איך שינית את החיים שלי מקצה לקצה, הכל בגלל ה..."

ביל עמד שם, לחייו ורודות, עיניו על האדמה. האף שלו אדום מהקור ובאמת, טום רק רצה להתנפל עליו ולנשק אותו.

אבל הוא לא יכול, כי עם כמה שהוא מבולבל בנוכחות ביל, הוא גם כועס.

"אתה היית משמעותי בשבילי," טום אמר בקול שבור. "אתה שכנעת אותי ל... להכניס אותך פנימה, ולדאוג לך, ואז כשעזבת, אני דאגתי. איך יכולת לעשות לי את זה?"

ביל נשען על הצד, מגרד את הגב שלו ומכווץ את גבותיו. הוא העז להסתכל מעלה אל טום, אל תוך העיניים שלו, ונאנח.

"אני רק... חזרתי כדי לקחת משהו," ביל מלמל.

לרגע, לרגע אחד בודד, הלב של טום התרומם.

"השארתי את התיק שלי כאן," ביל אמר, מסתכל על הרצפה שוב. "ויש שם את הארנק שלי וכל החרא הזה."

טום הרגיש כל כך מבולבל, הוא רק פער את פיו. "הארנק שלך... והתמונה שלנו?"

ביל משך בכתפיו. "גם זה," הוא השיב בשקט. "היי, תקשיב, אני ממש מצטער אני רק... באתי לכאן וקלקלתי את החיים שלך. אני באמת לא התכוונתי... טוב... ברור שהתכוונתי, אבל לא רציתי להרוס אותם עד כדי כך."

"להרוס אותם עד כדי כך?" טום הרגיש את החזה שלו מתהדק. "על מה לעזאזל אתה מדבר?"

"אנחנו יכולים לקבל את הביטול," ביל אמר במהירות. "אני מבטיח, אני מצטער שהייתי זין בקשר לזה... רק תשלח לי את הניירות ואני אחתום עליהם."

"לא," טום מחא, מפתיע את עצמו עד כמה בקלות הוא דוחה את הביטול עכשיו. קודם, זה היה כל מה שהוא רוצה לעשות ועכשיו...

היה קול חזק של התנגשות מבחוץ.

זה הקול של הלב שלו נשבר, טום חשב. ובתור עונש למחשבה כל כך פתטית, גבר גבוה וגדול נורא עם משקפי שמש צעד מאחורי ביל ועטף את ידיו סביב מותניו.

"תחליף את הזבל הזה שלך," הגבר אמר עם גיחוך. "החרא הזאת דרשה את זה."

"אמרתי לך לא לעלות לפה," ביל אמר, מתוח באחיזתו של הגבר.

טום מיד זעף כשהגבר מחץ את ביל חזק יותר. "מי זה?" טום שאל.

הגבר הוריד מעט את המשקפיים שלו והבזיק לטום חיוך. "אה! אז זה הבחור?" הוא אמר לביל. "יו, בנאדם, לפני יומיים עמדתי לפוצץ לך את הראש, ברצינות! אבל אז בילי הקטן שפה סיפר לי כמה היית נחמד אליו וכל החרא הזה של הגייז וחשבתי, נע, אני אתן לו לחיות."

"בושידו!" ביל התנשף, פניו מסמיקות. "ההתנהגות שלך."

אז זה בושידו? הבריון הזה הוא הבחור שביל עזב את טום בשבילו? הליצן הזה?

הראש של טום פעם בכאב והוא לקח צעד קדימה. "אתה," הוא אמר בקול.

"תרגיע, איש קשוח," בושידו אמר, מוחץ את ביל כל כך חזק שהוא כמעט שבר את הגב שלו. "אין לי שום תלונות אלייך עכשיו. השגתי את הילדה, ואתה שמרת עליה, נכון? אנחנו בסדר."

טום הולך לעקור את הרגליים של האיש הזה מהמקום.

"אנחנו יכולים פשוט לקחת את התיק שלי?" ביל שאל בקול קטן, לא מסתכל על טום או על בושידו.

אבל טום הסתכל על ביל, הוא בהה בו בכזה ריכוז שהוא לא שם לב לבושידו יותר. מה שנחשב לגבורה, בהתחשב בנוכחות של בושידו.

"ביל," טום אמר.

"פרחח, אתה יודע איפה הארנק שלו?" בושידו אמר בקול. "אל תשחק אותה לא יודע, אני קניתי לו את הפראדה הזאת. אתה יודע כמה זה שווה?"

ביל נראה אומלל באחיזתו של בושידו, אבל טום ידע טוב יותר. הבושידו הזה, הבריון הזה, זה הבחור בשביל ביל. זה הבחור שייקח איתו את ביל בסופו של דבר.

זה כאב.

"אני אביא את זה," טום הודיע וגרר את רגליו אל עבר המדרגות.

"אני אלך איתו," הוא שמע את ביל אומר, ואז ציוץ כאב קטן.

"נע, בייבי, אתה נשאר עם אבא'לה הפעם," בושידו אמר בחיוך.

טום גלגל את עיניו. עם כמה שזה כאב, עם כמה שהוא הרגיש קטן יותר, הוא לא יכל להשתלט על העובדה שבושידו מתנהג כמו איש מערות בהסוואה.

"בייבי, לא כל כך חזק, אתה מכאיב לי," ביל מלמל, ולפתע טום ראה את הכל אדום.

"תעזוב אותו," טום אמר, מרגיש אמיץ ובסופו של דבר גם מטומטם יותר ממה שהוא היה כל חייו.

בושידו צחק. "מה אתה יודע עליו, הא? זה שזיינת אותו, לא אומר שאתה מכיר אותו. הוא אוהב את זה כואב."

טום כמעט נהם, הוא הרגיש שהוא צריך לסמן את הטריטוריה שלו והיה להוט לקרב.

"אתה רק מקנא שלא השגת את מה שיש לי," בושידו אמר. "הוא שלי, אתה שומע?"

"סתמו את הפה," ביל אמר, משתחרר מאחיזתו של בושידו ונאחז בקביים שלו. "אני לא שייך לאף אחד, אז שניכם תירגעו. זה מגוחך."

"אתה רוצה לריב או משו?" בושידו שאל את טום, עושה קיליקים באצבעות שלו. "אני אשנא לשבור את כל האיברים היפים שלך."

"הדבר היחיד שאתה הולך לשבור זה את הנישואים שלי," טום אמר. "אבל את זה אתה כבר יודע."

בושידו כיווץ את גבותיו. "אתה מה?"

"טום, סתום את הפה," ביל אמר, עיניו מתרחבות. "רק-"

"אל תשחק אותה טיפש," טום צעק. "אני פאקינג נשוי לו, אתה יודע את זה! ועכשיו אתה הורס את זה! אנחנו-"

"אתה מה?" בושידו חזר על שאלתו. הוא הסתובב אל ביל. "אתה נשוי לפרחח הזה? אמרת לי שרק הזדיינתם!" הוא באיטיות הסתובב חזרה אל טום, עיניו מתכהות. "אני הולך פאקינג לפרק לך את הפרצוף."

ביל כיסה את פניו בידיו ונאנח. לטום לא היה קר יותר, בעצם, הוא פחד על חייו.

בושידו לקח צעד קדימה, הגבות שלו מקווצות והעיניים שלו כמעט שחורות. "אתה באמת פאקינג נשוי לביל שלי??"

"כה." טום אמר בפחד. מאיזושהי סיבה, פתאום הוא קיבל התפרצות של אומץ. "כה, אני כן. אני עשיתי מה שאתה אף פעם לא תעשה. אין לך את הביצים לעשות את זה, אידיוט!"

"טום!" ביל צעק.

"הייתי צריך להרוג אותך קודם," בושידו נהם. הוא נראה עצבני, עצבני כמו טום. אולי אפילו יותר.

"אל תגיד את החרא הזה אפילו בצחוק," ביל אמר. "אף אחד לא הורג אף אחד פה."

"אל תדבר," בושידו אמר. "אתה שיקרת לי, אני אתחשבן איתך אחר כך."

זה כל מה שטום היה צריך. זה היה נשמע טוב מספיק כדי לאבד את האיפוק שלו.

"הו לא אתה לא," טום רטן. הוא התקדם קדימה וחבט לבושידו ישר בלסת. הוא שם את כל הכוח שלו בחבטה הזאת ובושידו בקושי הגיב, חוץ מהצעד שהוא לקח קדימה. הידיים של טום כאבו ועכשיו הוא הבין שהוא נדפק.

אבל החיים שלו לא נדפקו גם ככה?

הוא הסתכל מעבר לכתפו של בושידו וביל ניער את ראשו בקשיחות, אומר לבושידו להפסיק. בושידו לא הפסיק, וטום לא יכל לעצור בעדו, בטוח נשאר לו עוד מוניטין. והוא חייב לרצות לזכות בילדה, גם.

אז, טום לא היה מופתע כשהוא מצא את עצמו על הרצפה, האף שלו מדמם בלי סוף ומשקל עצום על החזה שלו. בושידו ישב עליו, האגרופים שלו מכווצים.

"אידיוט, אתה יודע שהוא קטן ממך!" הוא שמע את ביל בוכה. עם חצי ההכרה שטום היה בה הוא יכל לראות רק את ביל. ביל אוחז בבושידו מאחורה, מנער אותו, מנסה לגרום לו לרדת מטום, לגרום לו להפסיק להכות אותו.

הו כה, טום קיבל עוד אגרוף. הוא היה חסר תחושה, הריאות שלו בקושי מצליחות להחזיק את האוויר.

ביל צעק חזק יותר והלב של טום התרחב. ביל מנסה להציל אותו, מנסה להשיג את הילדה. טום כמעט צחק, אבל הוא הקיא דם במקום. הוא הילדה בסופו של דבר.

לפני שטום ספג זעזוע נוסף הוא ראה את ביל לוקח את הקביים שלו ומכה את הגב של בושידו בעזרתם. הגבר הגדול קם מטום, מקלל. בושידו חיפש אחר ביל, בכוונה להכאיב לו, וטום לא יכול לעשות שום דבר כדי לעצור אותו. הוא נפל על הגב שלו ולא הצליח לזוז.

אבל מלאך הגורל בצורת שומר הבניין עמד מוכן להתערב בפתח דלתות הפנטהאוס, זאקי.

"מספיק, מספיק!" זאקי צעק. שומר על הרוגע שלו אבל בו זמנית גם נראה כועס וגדול יותר מעשר כמו בושידו. הוא תפס את בושידו ביד אחת וזרק אותו אל מחוץ לדלת, מזעיף פנים. "אני מצטער, אדון קאוליץ," זאקי אמר לטום בקול, ואז הוא הנהן אל ביל. "ואתה, אדון קאוליץ. אני אלווה את הבריון הזה החוצה."

הלחיים של ביל נהיו ורודות והוא הסתכל על טום במבוכה, מנער את ראשו. הוא שמע את זאקי דוחף את בושידו חוצה ואת הדלת לבניין נטרקת. ביל רעד, מחזיק את ידו קרוב לחזה שלו.

"ביל?" טום הצליח לומר, הדם מטפטף אל פיו.

"סתום את הפה, סתום את הפה," ביל גנח, עוצם את עיניו. "זה היה כל כך מטומטם, כל כך פאקינג מטומטם מצידך!"

טום קימט את מצחו. הוא הרגיש שהוא הולך לאבד הכרה, בושידו באמת הכאיב לו. "הא?"

"אני מתכוון, אתה... אתה מדהים, והכל, להלחם בשבילי, אבל אתה מטומטם!" ביל היה נראה כאילו הוא הולך לבכות. "אני חייב לחזור למטה."

"לא, לא," טום הרגיש שהוא משתגע, מרים את עצמו ונשען על מרפקיו. "פאק, לא!"

ביל הנהן. "אני חייב לדבר איתו."

ואז טום צפה בביל יוצא מהדלת, מחוץ לחיים שלו שוב. כל מה שטום יכל לעשות היה להיאנח ולבכות על האף הכואב שלו.

"התיק שלך," הוא מלמל, מוותר ומשליך את הראש שלו על הרצפה שוב. "שכחת את התיק שלך."

דאמ!

עכשיו הגיע תורי לתרגם. אז אני יעשה את זה הכי מהר שאני יוכל וישים לכן :)

לאב יו אוללל! 33333333333>

שני = ]