פוו! סוף סוף הוא מגיע - הסיפור החדש והמתוק שלנו :)
הסיפור הוא באמת מתוק. מסופר טוב. לא משעמם.
הוא באורך של 4 פרקים סך הכל. אבל פרקים ארוכים.
הוא נכתב כמו תמיד מהכותבות הרגילות האלה.חחח לא יודעת איך קוראים להן אבל אתן יודעות.....כמו שאר הסיפורים XP
אני מאוד אהבתי אותו. הוא חמוד כזה, כיף לקרוא אותו.
סו..אני מקווה שתאהבו = ]
אינג'וי!
בחזרה לשורשים שלנו
פרק 1
ביל התכווץ כשהוא התיישב על הספה, נזהר שלא לגעת בצד איפה שהכי כואב. הוא בדיוק חזר מהסטודיו של קעקועים, סיים את התיקונים האחרונים של הקעקוע החדש. הוא הרגיש גאה בו; כל הקעקועים שלו נבחרו בזהירות, משמעותיים בדרכים שלהם. החדש לא היה שונה.
אח שלו, טום, הרים את מבטו מהצד השני של הספה. הוא שיחק משחקי וידיאו, ועיניו היו לגמרי מפוקסות על המסך. “חזרת,” הוא אמר.
“מה לקח כל כך הרבה זמן?”
"תיקונים אחרונים,” אמר ביל. הוא רמז על הצד שלו. “כואב מוות.”
טום הנהן פעם אחת. “סבבה.”
ביל נשך את שפתו. טום אפילו לא נראה טיפה מעוניין.
"אתה יכול ללכת לקחת את הארגז של סודה שהשארתי באוטו, אם אתה כבר עומד והנעלים שלך עדיין עלייך?” שאל טום. “הבנים יהיו פה עוד דקה והם הולכים להיות צמאים.”
"אתה לא רוצה לדעת אפילו מה זה?” אצבעותיו של ביל דגדגו, וטום הניד בכתפיו.
"אני אקרא על זה בבראבו,” הוא אמר עם חיוך.
"טום,” התבכיין ביל. “לזה יש משמעות חשובה.”
"אמרת של'חופש' המטופש שלך יש משמעות חשובה.”
"הוא לא מטופש,אמרת שהוא לא!” התאנח ביל. “אתה חושב שהוא מטופש, באמת?”
טום פתח את פיו כדי להשיב, פניו מתרככות, כשהייתה נקישה חזקה עם הדלת. “זה בטח הבנים,” הוא אמר.
ביל גלגל את עיניו ועזב לפתוח את הדלת. הוא היה מעוצבן. לטום הייתה דרך לחדור מתחת לעורו כמו שאף אחד אחר לא יכל, אבל ביל היה באמת נרגש להראות את הקעקוע החדש שלו. בזמן האחרון, הוא היה מודאג בקשר למערכת היחסים שלהם. הם לא היו קרובים כמו שהם היו פעם. קשר התאומים החל להתעמעם, וזה הדאיג את ביל. שנה לפינכן, טום היה מתחנן לראות את הקעקוע של ביל. הוא היה הולך לסטודיו איתו.
עכשיו, ביל אפילו לא יכל לגרום לטום לשאול מה הקעקוע היה.
עם האנחה גדולה, הוא פתח את הדלת ונפגש עם גיאורג וגוסטאב.
"היי,” אמר ביל בטיפשות.
"היי גם לך,” אמר גוסטאב. גיאורג הנהן מאחוריו והחזיק ארגז של בירה.
"תיכנסו,” אמר ביל. “טום משחק משחקי וידיאו.”
"מגניב,” אמר גיאורג. “היי, לא סיימת את הקעקוע שלך היום?”
"או, כה. כואב מוות,” השיב ביל.
"אנחנו יכולים לראות?”
ביל קימט את מצחו. הוא רצה שטום יהיה הראשון שיראה, כי באמת, הקעקוע היה על טום.
"אומ....אני מעדיף לא להראות אותו עד שהוא יתרפא כמו שצריך,” הוא אמר, יודע כמה עלוב זה נשמע. “הוא פשוט כולו אדום ומגעיל עכשיו, ואני צריך להוריד את המכנסיים שלי...”
גוסטאב כבר הניף את ידו במן ייאוש. “אה, שכח מזה,” הוא אמר, צוחק. “נראה אותו כשהוא יהיה מוכן.”
"לאן אתה הולך?” שאל גיאורג את ביל כשהוא עבר דרכם.
"או, טום רוצה שאני אקח שתייה מהאוטו שלו.”
"הוא גורם לך לסחוב את החרא הזה אחרי שעשית קעקוע? איזה לא מתחשב,” צחק גיאורג.
"כה, טום!” צעק גוסטאב, לוקח את ארגז הבירה מגיאורג והלך לעבר הסלון.
ביל יכל לשמוע את ה"מה?” המגונן של טום. והושיט את ידו כדי לקחת את מפתחות המכונית של אחיו מהוו, מתעלם מהכאב שהרגיש, כאב שהיה יותר מעור הקעקוע הרגיש שלו שהתלונן.
"הנה, אני אקח את זה,” הציע גיאורג בחביבות.
בדרך כלל ביל היה אומר לו לא, שהוא יכול לעשות את זה, אבל בגלל שהוא הרגיש רחמים עצמיים, הוא נתן את המפתחות לגיאורג עם מלמול של "תודה.”
כשהם ישבו יחד עם הבירה ומשחקי הוידיאו שלהם, ביל ניסה להעמיד פנים שהוא לפחות היה מעורב בשיחה שהם ניהלו, אבל דעתו הייתה מוסחת מהעבודה שטום נראה שהוא לא שם לב אליו בשום צורה שהיא. ביל יכל בכלל לא להיות שם. טום לא היה עצבני עליו, הוא ידע, אבל אפילו זה היה יותר טוב מהאדישות הברורה. לפחות אז, ביל יידע שהוא במחשבותיו של טום.
"אז איך אתה מתכנן להראות לעולם את הקעקוע החדש שלך אם אתה צריך להוריד את המכנסיים שלך בשביל זה?” שאל גוסטאב את ביל לפתע, וזה היה שטום סוף סוף כן הסתכל עליו.
"מי אמר שאני מתכנן להראות אותו לעולם?”
"טוב, אתה יודע שכולם הולכים להציק לך כדי שתראה אותו,” אמר גיאורג.
'לא כולם' חשב ביל בעצבות.
"כה טוב,זה לא בשביל כולם,” השיב ביל, שולח מבט ארוך צדדי אל כיוונו של טום. טום רטן והסתובב חזרה אל משחק הווידאו שלו.
ביל נאנח, תהה מה זה שהיה בו שגרם לטום להפסיק להיות אכפתי. טום פעם אמר לביל שהוא הבנאדם הכי חשוב בעולם בשבילו, שהוא כל כך בר מזל שיש לו את ביל, והמילים בכלל לא היו נחוצות כי ביל יכל להרגיש את זה. עכשיו, הוא הרגיש כלום מהתאום שלו, ובפעם הראשונה בחייו, הוא חשב שהוא ידע איך זה להרגיש לגמרי לבד.
"מה הוא אומר?” שאל גוסטאב, הסתכל על ביל מהנקודה שלו מול הטלוויזיה. הוא קילל כשטום לקחת את ההזדמנות להעיף את המכונית שלו מהכביש. “לך תזדיין!”
"עניים על הכביש, ידידי,” הייתה התגובה היבשה של טום.
"זה מילים נכון?” שאל גיאורג. “לפחות תגיד לנו את זה.”
ביל התפתל בכיסאו , פניו התחממו. “זה מטופש,” הוא אמר, מקווה שהם ישנו את הנושא.
"או, קדימה, אתה לא היית מקעקע לתמיד חצי מהגוף שלך במשהו טיפשי,” אמר גיאורג.
ביל נאנח בכבדות. הקעקוע שלו לא היה טיפשי, הוא פשוט לא רוצה לחשוף מה הוא אומר לפני כולם באותו הזמן. הייתה לו הרגשה שטום אפילו לא ימצמץ אל הקעקוע וזה יכאב יותר מאשר שהוא יגיד לביל שזה מגוחך.
ביל ניער את ראשו. “אתם לא תבינו אותו.”
טום עצר את המשחק והסתובב להסתכל על ביל. “נסה אותי,” הוא אמר, חצי חיוך על פניו. “זה ציטוט של ננה או משו?”
ביל לא יכל שלא לחייך בחזרה, מרגיש קמת מטופש שפירור קטן של חיבה מטום מיד עודד אותו. “אני פשוט אראה לכם.” הוא ישב זקוף בספה והרים את חולצתו מעלה, מסמיק לכל אורך הצוואר וחזה כשהוא הרים את החולצה לזרועותיו.הקעקוע היה מכוסה בבד והוא משך אותו בזהירות, חושף את העור האדום הבולט.
"או שיט, זה ענק!” הרעיש גיאורג, קפץ קרוב יותר כדי לראות. “למרות זאת, הוא דיי מרשים.”
"אלוהים, ואני חשבתי שהקעקוע בגב שלי הוא גדול,” הוסיף גוסטאב. “אני אוהב את זה.”
"מה כתוב שם...” גרר טום, הציץ לעבר הקעקוע. “מה המשמעות?”
ביל האדים יותר. “אתה יכול לקרוא.”
"זה כאילו, לחזור לאיך שהדברים היו פעם,” אמר גוסטאב. “זמנים פשוטים, נכון?”
"אתה רוצה לחזור?” שאל טום. “למה? אתה רוצה לחזור לחיות בליפצינג ככאלה שאף אחד לא מכיר?”
ביל ניער את ראשו. הקעקוע שלו שרף, אבל הלחיים שלו צרבו מחום. “לא, כאילו, אני מתכוון...פאק, אתה מלחיץ אותי.”
"אם לי היה משו שמקועקע לתמיד על העור שלי, הייתי יודע מה המשמעות שלו,” אמר טום. “זה למה אני אף פעם לא עושה את זה.”
גיאורג גיחך. “ביל, בוא נתחיל עם הקל יותר. מה המשמעות של סמל הלהקה בעורף שלך?”
"לך תזדיין,” אמר ביל בכעס, למרות שהכעס שלו לא מכוון ישירות לגיאורג. זה היה יותר על הדרך שבה טום חזר לשחק במשחק הוידאו המטופש שלו, כאילו שאף אחד אחר לא היה בסביבה.
"סיימנו?” שאל גוסטאב. “כי אם השיחה הזאת ממשיכה, אני הצטרך בירה בכל יד.”
ביל הנגד לדחף לדרוך ברגליו כמו ילד, כי הוא בהחלט הרגיש כמו אחד. “כל מה שאני מתכוון זה...זה יהיה מגניב לחזור לאיך שהתחלנו, מבינים? אנחנו יכולים להיות סביב המוזיקה שוב, ו...” הוא הסתכל על הרצפה. “ כה, בטח. זמנים פשוטים.”
טום לעג. “תשלם לי ואני לא אחזור לזמנים הפשוטים. זוכר כמה מבאס זה היה? אין מצב, החיים האלה הרבה יותר טובים. מסיבות, הופעות, נסיעות...כל כך הרבה בנות. כה, החלק הזה הכי טוב בוודאות. “
"אם אתה כל כך נלהב בקשר לבנות,” אמר ביל. “אז אולי אתה צריך להתחיל לזיין הרבה כמו שאתה אומר שאתה מזיין.”
טום צחק.
ביל שילב את זרועותיו, התכווץ אל העקיצה שרצה לכל אורך גופו. הוא לא יכל להאמין לדרך שבה טום התנהג.
"טוב, ביל, אני לא יודע, זה מגניב, כנראה. בשבילך,” אמר טום. “ אני אף פעם לא אעשה את זה. אני אתחרט על זה כל כך. אבל אתה אוהב תדברים האלה, כנראה.:
"אני צריך לשים אתכם בפינה?” של גיאורג .”אני אעשה את זה, אני נשבע.”
"שיהיה,” אמר ביל. הוא עזר את הסלון והלך למטבח לשבת לבד. הוא לא הרגיש שבא לו לבלות עם אף אחד באותו הרגע. הוא הגיע הביתה מהסטודיו, מרגיש כל כך נרגש וגאה בעצמו. זה באמת כאב, אבל הוא ידע התוצאה הייתה שווה את זה.
עכשיו הוא הרגיש שהוא לא שווה כלום יותר, וזה כאב יותר מהמחטים.
**
מאוחר יותר באותו הערב, ביל התעורר מתנומה בחדר שלו מדפיקה רכה בדלת שלו. הוא הסתובב, מתכווץ. הקעקוע שלו עדיין מאוד כאב.
"כנס,” הוא אמר באי יציבות. הוא קיווה שזה לא היה גיאורג או גוסטאב מנסים לשכנע אותו לשתות כמה בירות ואז להתחרות עליהן במשחק וידיאו.
אבל זה לא היה גיאורג או גוסטאב בכלל. זה היה טום.
"היי,” אמר טום. “אתה עסוק?”
"כל כך עסוק,” השיב ביל. “תחזור מאור יותר.”
טום צחק. “הבנים בדיוק עזבו. הם חושבים שאתה עצבני עליהם.”
"אני לא עצבני עליהם.”
"אבל אתה כן עצבני,” התחיל טום, יושב על קצה המיטה של ביל, ידיו נעולות יחד.
ביל לא ידע מה גרוע יותר - שטום מתעלם ממנו או שטום מתייחס אליו ולהרגיש את המרחק בניהם, כזה שאף פעם לא היה לפינכן. זה היה פער שאמר לביל שהוא לא יכול ככה סתם למשוך את טום לחיבוק כשהוא הצטרך נחמה, מה שהוא בדיוק היה צריך באותו הזמן, ורק חיבוק מטום יעזור.
"אני יודע שאתה חושב שהוא מטופש,” אמר ביל בחוסר מצב רוח. ידו באופן אוטומטי הלכה ללטף את הצד שלו לפני שהוא נזכר שזה יותר מדי כואב. “אבל יש לו משמעות בשבילי, וזה נראה שאתה עשית צחוק ממני. זה גרם לי להרגיש חרא,” הוא הוסיף, צמצם את עיניו אל טום.
טום נאנח. “אתה לא טיפש, ואני לא עשיתי צחוק,” הוא אמר. “אם זה בסדר מצידך, אז זה בסדר מצידי.” הוא נעמד. זה לא היה הפיתרון שביל ציפה לו, אבל לפחות טום לא נתן לו יותר חרא, ונראה שהשיחה נגמרה. “אני הולך לראות הענק הירוק בחדר שלי. רוצה לראות את זה?”
ביל הרים את גבותיו, הוא לא היה בחדר של טום כדי לצפות בסרט כבר הרבה זמן.
"שמעתי שהסרט הזה חרא.”
טום צחק. “אז אל תצפה בו, אבל לפחות אתה יכול לראות אם אתה אוהב אותו. או אתה יודע..רק לבלות קצת.”
ביל התיישב, דגדוג חד בבטנו שהוא לא הרגיש כבר הרבה זמן. לצפות די. וי. די. בחדר של טום לא תמיד אמר שהם באמת יצפו הרבה בסרט.
"אוקיי,” הוא אמר בביישנות, לפתע במצב רוח יותר טוב.
טום כבר שם את הסרט והוא מיד התמתח על המיטה שלו, מחכה לביל שהתמקם לידו לפני שלחץ על הפליי בשלט. ביל התנשף שהוא בטעות פגע בצד שלו. כאב בער על הקעקוע האהוב שלו.
"זה באמת כואב?” שאל אותו טום ברכות, מסתכל על איך ביל מנסה למצוא תנוחה נוחה על המיטה, תנועותיו איטיות ומחושבות.
"כה,” השיב ביל. “אבל זה יותר מעצבן ולא נוח מכל דבר אחר.”
"יש משהו שאנחנו יכולים לגרום לזה להרגיש יותר טוב?” פניו של ביל האדימו מהמילים. “כאילו, הם לא מביאים לך משחה או משהו לשים על זה?”
"אומ, זה לא כזה נורא,” מלמל ביל. “אני יכול להתמודד עם זה.”
"אתה בטוח?” טום נשך את שפתו. “כי אני מרגיש כמו חרא ממקודם. אני אוהב את הקעקוע. באמת.”
ביל חייך מתקרב קרוב יותר אל טום, לא אכפת לו שהקעקוע שלו השתפשף וכאב. “באמת?”
"כה, אני מתכוון, אני מתגעגע לדברים גם,” הוא אמר.
ביל חשב שהוא יכל לראות ניצוץ בטוח בעיניו של אחיו, אחד שלא היה שם שנים, וזה גרם לכפות ידיו להזיע. הוא הפגיש את כתפיהם יחד כשהסרט התחיל, ונתן לראשו לנוח על כתפו של טום. כשאחיו ליטף ביד רכה דרך שיערו, ביל היה בטוח שטום לא הזמין אותו לחדר שלו כדי לצפות בסרט בכלל. טום רצה לבלות יותר זמן איכות איתו, וזמן האיכות הזה כלל לגעת ולגנוח, והטוב מכל, לגמור. יחד.
ביל המסמיק אל המחשבה של לעשות ביד יחד עם טום. הם כבר כמעט שנה לא עשו את זה, וזה תמיד היה מן מנהג בניהם. מאז שהם הבינו למה הזין באמת משמש, הם ניסו יחד. כשהם היו בני 12, הם חלקו את הנגיעות הראשונות שלהם בשקט חשוך בחדרו של טום. הם אף פעם לא באמת נגעו אחד בשני (למרות שהיו כמה נגיעות שקרו בטעות שגרמו לדמו של ביל לרתוח) אבל הם גמרו יחד מספיק פעמים כדי להפוך את כל הדבר הזה ליותר מסתם עניין של אחים.
מפשעתו של ביל כאבה מהזיכרונות, נזכר איך באמצע של פגישה לוהטת, טום הסתובב לצד וגמר על כל אורך ביטנו של ביל. למעשה, זאת הייתה הפעם האחרונה שהם אי פעם עשו את זה יחד, רק שנה שעברה.
"למה אתה מתגעגע?” סוף סוף שאל ביל, מנסה להרגיע את הרעידות בביטנו.
"אתה יודע,” אמר טום. “להיות מסוגל לצאת החוצה מבלי להתקהל. האוכל הביתי של אמא.” ביל עשה קול של גיחוך ואצבעותיו של טום דגדגו אל אוזנו. “להיות מסוגל לבלות זמן איתך ככה.”
"כבר הרבה זמן לא בילנו ככה,” אמר ביל, נשען את המגע של טום. “אתה באמת רוצה אותי כאן כדי לצפות בסרט?”
טום כופף את ראשו, הריסים שלו התפרסו כנגד לחיו. “אולי לא.”
ביל הנהן, הוא אהב את הכיוון של זה, מאוד. הוא השתוקק להיות קרוב ככה לטום כבר חודשים, מיד לאחר שהוא הבין שהם מאבדים את הקשר בניהם. ביל זז במיטה, מתקרב אל טום הכי קרוב שהוא יכל. אצבעותיו של טום נמתחו בשערו וביל הסתכל למעלה. הייתה חמימות בעיניו של טום שביל לא ראה כבר הרבה זמן.
"אז מה כדאי לנו לעשות?” העז ביל לשאול.
טום הניד כתף אחת. “זה כמו שכתוב על כל הגוף שלך,” הוא אמר. הוא נגע בקלות במרפקו בביל. “בוא נחזור לאיך שזה היה פעם.”
"באמת?”
"כה, באמת. היינו כל כך עסוקים בזמן האחרון,” אמר טום. “אני מתגעגע אלייך, ביל. אני מגעגע אלינו מבלים ככה, עושים מה שאנחנו עושים.”
ביטנו של ביל הסתובבה בנעימות. “אוקיי...” ביל החל להחליק מטה מלוח המיטה, אל גבו, וליטף יד אל האמצע שלו. המפשעה שלו כאבה מהצפייה; רק מהמחשבה של מה שהולך לקרות הספיקה כדי לגרום לו להתנודד.
"מה אתה עושה?” שאל טום.
ביל הביט למעלה. “אני..” הוא הסמיק נורא. הם אף פעם לא באמת דיברו על מה שהם עשו יחד. “אתה יודע.”
"לא, אני...” גרר טום. הבנה הופיעה בהבעת פניו. “או. או, אתה חשבת שאנחנו...”
עם עניים פקוחות, ביל בהה באחיו. “לא התכוונת שאתה רוצה ל..אתה יודע?”
פניו של טום הסמיקו. “אני לא יודע. לא, ברור שלא הזמנתי אותך לכאן כדי לעשות את...זה.”
"שיט.” ביל התיישב וירד מן המיטה. הוא נעמד, רועד, מרגיש את הבושה עוברת לכל אורך גופו. “טומי, אנחנו-”
"לא, אל תדבר על זה, אל תגיד כלום,” אמר טום בצורה קצרה. הוא אפילו לא להסתכל על ביל. “הדברים האלה נגמרו, אני ירדתי מזה.”
"ירדת מזה?” הבושה של ביל הפכה לכעס. “אתה עשית ביד איתי רק שנה שעברה! מה היינו תינוקות?”
"סתום את פה!” טום עשה פרצוף. “אלוהים, ביל.”
ביל הסתובב כדי לעזוב, אוזניו לוהטות, אבל הוא הרגיש יד על גבו. הוא הסתובב וטום קימט את מצחו, נוגע בכתפו.
"מה יש?” התפרץ ביל.
"אל תלך. אני לא מבקש ממך ללכת, אני רק...” נאנח טום. “ירדתי מזה, אתה יודע?”
"טוב, אז אני מניח שאני אידיוט.” ביל יצא בסערה מחדרו של טום, טורק את הדלת מאחוריו. הוא לא הפסיק ללכת עד שהוא היה בחדר שלו, והוא השליך את עצמו על המיטה שלו.
איך הוא יכל להיות כל כך טיפש? ועכשיו, חוץ מלהרגיש מובך ומרוחק מאח שלו, הוא הרגיש מפוחד.
**
בבוקר אחרי כשביל התעורר,הכאב הצורב שהיה בצד השמאלי שלו עדיין היה שם, אבל הוא החוויר לעומת פציעת האגו של ביל. ככול שהוא יותר חשב על זה, מגעיל יותר הוא הרגיש, שהוא חשב על להוציא את הזין שלו ליד טום בעוד שטום חשב על משהוא אחר לגמרי. הוא נאנח אל תוך הכרית שלו, מחביא את פניו.
הוא רצה לגרום לטום להבין שזה לא הרטט הסקסואלי שהוא רוצה, זה אף פעם לא באמת היה על סקס, מה שהם עשו. בשביל ביל זאת תמיד הייתה הדרך שלהם להיות קרובים, אינטימיים, ביל שזה יהיה יותר מידי מוזר או לא הולם. זה היה אחד מהסודות שלהם, עוד אחד מהדברים שהם לא חלקו עם אף אחד אחר. הוא לא היה עצבני על העבודה שטום נראה שהוא לא מתרשם מהרעיון שלהיות סקסואלי עם ביל, הוא היה עצבני על הדרך שבה טום דחה את זה כאילו שזה היה משהו מטופש, שזה היה חסר משמעות.
הייתה דפיקה קטנה על הדלת שלו וביל התעלם ממנה, דוחף את פניו אל תוך הכרית אפילו יותר. כמו הוא ידע, הדלת נפתחה בכל אופן, והוא שמע את טום מנקה את גרונו.
"ביל?”
הוא חשב על לנסות ולהיראות ישן אבל אז הוא נזכר שזה לא יעבוד, טום תמיד יכל לדעת, משהו על הדרך שבה ביל נשם, כנראה.
"מה?” הוא ענה דרך הכרית, עדיין לא מסתכל למעלה.
"קניתי כמה דברים לקעקוע שלך,” אמר טום. “המוכר בבית מרקחת אמר לי שזה יעזור לצריבות, ואז לגירוד כשזה יתחיל להתרפא.”
"תודה.”
"ביל, נו באמת,” אמר טום בשקט. “אני מצטער על...אתה יודע.” ביל לא זז, או דיבר, והוא שמע את טום נאנח. “זה לא שאני חושב שאתה מגעיל או משהו, אני פשוט חשבתי שירדנו מזה, וזה בטח דבר טוב כשאתה חושב על זה.”
"חשבתי שאתה לא רוצה לדבר על זה,” התפרץ ביל, סוף סוף מתגלגל על גבו, לא כל כך בחינניות, אודות לצריבות.
"הפתעת אותי,” אמר טום עם נדנוד בכתפיו.
"זה לא בקטע של סקס,” אמר ביל, שם לב ללחיים הוורודות של טום. “אני לא יודע מה זה, אני פשוט חשבתי שזה הקטע שלנו. שיהיה.”
"הרבה דברים הם הקטע שלנו, ביל,” אמר טום. הוא הקיש על קצה הכובע שלו, משהו שהוא תמיד עשה כשהוא הרגיש לא בנוח.
"לא לאחרונה.”
"למה אתה מתכוון?” ביל התגלגל אל הצד הטוב שלו והתיישב, אבל הגב שלו הופנה אל טום והוא הסתכל מחוץ לחלון, קולט שהוא אפילו לא סגר את הוילון בלילה.
"התרחקנו,” הוא אמר בפשטות, לא כנושא בעל דעות, אלא כעובדה. “שום דבר לא מרגיש אותו דבר.”
"ביל, זה לא נכון,” אמר טום, וביל יכל להרגיש את המזרן שוקע מאחוריו. הוא לא הסתובב כדי להסתכל על טום אבל רעד כשידו של טום ליטפה בעדינות את זרועו. “אנחנו לא התרחקנו.”
"אז למה אנחנו לא מבלים יחד כמו פעם?” טום ניקה את גרונו וביל הסתובב, מתכווץ אל הכאב שבצד שלו. “אני לא התכוונתי לזה ככה,” אמר טום. “אני התכוונתי, לבלות יחד כאחים. היינו דבר בלתי נפרד ועכשיו תמיד שאנחנו מקבלים הפסקה, אתה יוצא למסיבה עם איזה בחורה. אני לא רוצה את כל הזמן שלך, רק חלק ממנו.”
טום קימט את מצחו, גבותיו מתקמטות גם. “אני באמת כזה? נוטש אותך בשביל בחורות?”
ביל הרגיש אשם כשפניו של טום נפלו. “זה לא כזה גרוע,” אמר ביל במהירות. “אולי אני פשוט מגזים, אנלא יודע. אתה החבר הכי טוב שלי, טומי.”
"גם אתה שלי, אתה יודע,” אמר טום, קולו רך. “אני מצטער שגרמתי לך להרגיש כאילו לא אכפת לי. אנחנו נעשה יותר דברים יחד, אני מבטיח.”
"אתה רק אומר את זה כדי שאני אסלח לך ואפסיק לייל כמו ילדה?” שאל ביל.
טום צחק, מחליק את ידו מטה לצידו החשוף של ביל, נוגע בעור הבולט. “אולי.” ביל התנשף למגע וטום חייך. “זה באמת יפה, תן לי להביא את הקרם בשביל זה.”
ביל עשה פרצוף, אבל חייך. “אתה חושב שהוא יפה? לא טיפשי?”
"אין מצב, זה נראה מדהים,” השיב טום. “אבל אה... עד כמה למטה זה ממשיך?”
"הרבה יותר משאני רוצה להראות לך,” אמר ביל עם לחיים אדומות. “אז אולי אני אשים קרם על האזור הזה.”
טום צחק. “כה, אולי.”
ביל ניער את ראשו ומשך את ברכיו לחזה שלו שטום הוציא את הקרם. הוא הרגיש טוב יותר, לפחות רק לרגע, וכשידיו של טום החליקו על עורו הכואב של ביל, הוא נאנח בשמחה.
אולי דברים כן ישתנו.
סירטונים בהמשך זה לא נותן לי עכשיו..
אניי וואיי..אני מקווה שאהבתן :)
לולי ורוני..חח תודה על ההצפה. הרגתן אותי.חחחח
עכשיו..הנוהל החדש חוזר..100 תגובות וסיפור.
אני חושבת שזה מגיע לי ולבנות שעוזרות לי כאן. כאילו..פעם זה היה והיה אחלה. כל יום פרק.
אז..תנסו. בשבילי :)
לאב יו אולל 3333>
שני = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
