כה..טוב. אין לי מה לכתוב בכותרת XP
אז..הנה הגיע לו הפרק לפני האחרון..סאד סאד אבל יבוא אחרים :)
הפרק האחרון יגיע בעיקוב קטן כי יש לי הרבה על הראש.
מתכונת באנגלית מחר.
העבודה בספורט יום ראשון.
לימודים - סאקס!
אין מה לעשות ליידיס. החלץ איז קילינג מי. ואני חייבת לסיים את השנה זאת כבר. אז..כל כוחותיי הולכים על הלימודים.
תנסו להבין :)
אני לא אחפור יותר. [חחחחח XD]
אינג'וי גירלז :)
חזרה לשורשים שלנו
פרק 3.
ביל נאנח כבחלום כשהוא צפה בטום נוגס בהמבורגר שלו.
הוא עשה את זה הרבה לאחרונה כשזה הגיע אל טום. וכשזה הגיע, זה כלל את טום, גם. ביל היה כולו מדוכא בקשר לזה, אבל באותו הזמן, הוא הרגיש הקלה ענקית כשהוא נכנע לרגשות שלו, גם אם זה רק בפרטיות שבראשו.
"יש לי משו על הפנים?” שאל טום, פיו מלא בהמבורגר.
ביל ניער את ראשו ודחף כמה ציפסים לפיו. אולי לא הייתה כל פרטיות בניהם. הוא הסתכל מטה אל האוכל שעל ברכיו והנאנח שוב, הפעם זה מתסכול.
הם חנו מחוץ למקדונלדס, לועסים המבורגרים וציפס. טום התעקש לשלם והבטיח כשהם יגיעו הביתה, ביל יוכל לצפות באיזה סרט בנות זול שהוא ירצה. ביל ידע שאחיו עובד קשה כדי לפצות על זה שהוא נוטש אותו, ובעודו מעריך את זה, הוא היה רוצה שזה יהיה דבר שלא מצריך מאמץ. הוא לא רצה שטום יעבוד על לחזק את הקשר שלהם, הוא רצה שזה יקרה באופן טבעי כמו שזה היה במשך שנים.
ביל לא התכוון להתלונן, לא כשהיה לו את טום בשבילו לכל היום. במיוחד כשטום נראה כל כך יפה בחולצת הפולו שלו ובנדנה.
"יש לך משו קטן,” אמר ביל. הוא נשען קדימה ורמז על הלחי של אחיו, וטום הרים גבה.
"איפה? תוריד את זה,” אמר טום.
"זה שם, ממש מתחת לשפה שלך.” ביל עשה פרצוף. “אתה כולך בלאגן.”
טום ליקק מסביב לשפה שלו והניח את ההמבורגר שלו. “הורדתי את זה?”
ביל ניער את ראשו. “אפילו לא קרוב.”
"תעזור לי,” אמר טום בפתטיות. ביל נאנח ונשען קרוב יותר כך שפניהם היו במרחק של סנטימטר אחד. כמובן שלטום לא היה שום דבר על הפנים, טוב, שום דבר חוץ מחיוך מעורר הזעם בצורה מקסימה שהיה עליו. אבל ביל בכל זאת העמיד פנים שהוא מנגב משהו עם האגודל שלו, והוא חייך.
"הצלחתי,” אמר ביל ברכות. הוא לא זז אחורה ועיניהם התחברו לרגע ארוך.
טום ניקה את גרונו. “ובכן, טוב.”
"תודה על הארוחה,” אמר ביל. “זה היה ממש מתוק מצדיך.”
"מתוק?” צחק טום. “מתוק?”
פניו של ביל האדימו. “סתום תפה.”
טום שתק. “בבקשה,” אמר טום. “אתה יודע, אתה זה שמתוק מבין שנינו.”
"באמת?” ביטנו של ביל הסתובבה. הוא עדיין לא זז אחורה מטום, והוא יכל להרגיש את הנשימה של טום על פניו. טום הנהן וליטף חתיכה משעירו של ביל, וביל נאנח ברעד. הוא אף פעם לא הרגיש ככה כלפי מישהו לפניכן. טום פשוט מרעיד אותו לנקודת המרכז, וכשטום חייך את החיוך הכי קטן, ביל הבין שהוא כל הזמן הרגיש ככה.
"כה,באמת.” טום נשען אחורה במושב שלו והסתכל מתוך מחשבה על ההמבורגר שלו. “אתה יודע, אפרופו מתוק...”
"אמ?”
"אני יכול לאכול עכשיו גלידה. אתה רוצה לעבור דרך הדרייב-טרו שוב?” חייך טום. “אני אקנה גם לך.”
"כה?” חייך ביל בחזרה אליו. הוא נהנה להיות במרכז תשומת הלב של טום, לבלות זמן איתו וטום היה כל כך מקסים כל הערב.
"ברור,” טום השתמש במפית כדי לנקות את ידיו לפני שהוא הניע את המכונית שוב. “מוץ מזה, אם לא הייתי קונה לך, היית פשוט אוכל את שלי.”
ביל צחק, נשען אחורנית במושב שלו ומנצל את ההזדמנות פשוט כדי לצפות בטום מרוכז כשהוא עושה רברס במכונית. ביל היה במצב רוח מאוד פלרטטי וככל שלטום אין מושג, ביל היה חופשי לשחק עם הרגשות החדשים שלו כלפי אחיו. המחשבה הזאת גרמה לו לצחוק שוב, וטום הסתכל עליו באופן מוזר.
"מה?”
"כלום.”
"אז למה אתה צוחק?” טום חייך אליו וביל החליק מטה במושבו מעט, מרגיש חם ועקצוצים בכל גופו.
"אני פשוט במצב רוח מטופש,” הוא השיב.
"אתה באמת מטופש,” התגרה טום.
ביל חייך והשעין את ראשו על החלון שלידו. הוא ידע שהוא מתנהג בטיפשות, וזה הרגיש נפלא.
**
ביל הרגיש חרא. הוא הזעיף פנים אל תוך קערת הפופקורן שלו ודחף יד מלאה אל תוך פיו.
"אתה הולך לחלוק את זה, או מה?” גיאורג הושיט יד לעברו מהמקום שלו על הרצפה בסלון של ביל וטום.
ביל השליך את קערה על חברו ואפילו לא הזיז לו שגרעינים החלו לעוף.
לידו על הספה, גוסטאב צחק. “מה לעזעזל הבעיה שלך הלילה?”
"אני פשוט עייף,” מלמל ביל.
"או, זה הסימן שלנו לעזוב?”
"לא,” השיב ביל במתיחות. “אם הייתי רוצה שתלכו, הייתי פשוט אומר לכם לעוף מפה.” הוא קם מהספה והתעלם מקולות הצוחק שהגיעו מגיאורג וגוסטאב כשהוא הלך לכיוון המטבח.
"היי, אתה בסדר?”
ביל נאנח, לא מסתובב כדי להסתכל על אחיו, שעקב אחריו. “אני בסדר, אני פשוט עייף ועצבני.” הוא לא הסביר שזה היה טום שגרם לו להרגיש עצבני.
זאת אפילו לא הייתה אשמתו של טום, ביל מצא שלפלרטט בסוד עם אחיו היה טוב וכיף לכמה זמן, אבל זה הפך מכיף למסתכל דיי מהר.
הוא קיווה, למדי בטיפשות, שטום יתפוס בהתקדמות שלו, יאשר, ויחזיר להם(לפלירטוטים) בהתלהבות עם הלשון שלו. או ידיים, או אולי, וביל עדיין הסמיק בזעם מהמחשבה הזאת, הזין שלו. ביל לא היה בררן, הוא פשוט רצה שאח שלו יגע בו מיד. חיבוק וליטוף פשוט לא הספיקו יותר, התאווה המינית שלו יצאה מכלל שליטה והכל היה בגלל האח הגדול והחתיך שלו.
למרות זאת,ביל ידע שלקבל מאחיו הגדול גמול לכל הייתה פנטזיה אחת גדולה ובלתי אפשרית. זה היה מגוחך. איך הוא יכול לצפות מטום לאוהב אותו בחזרה? טום אפילו לא אהב בנים. וזה היה מוזר מספיק שלביל היו רגשות כלפי התאום שלו, אז שטום ירגיש את אותו הדבר היה סיכוי של אחד למליון.
ביל חיי על סיכויים, אז הוא המשיך לחלום.
טום התקרב אל ביל ועישה את כתפיו בקלילות. “היית עצבני כל היום,” הוא אמר.
ביל יכל להרגיש את נשימתו החמה של טום על כל צווארו והוא רצה או לדחוף את טום ממנו או לדחוף את הלשון שלו למקום שהיא לא אמורה להידחף אליו. “לא נכון,” השיב ביל, מזיז את טום ממנו בצורה חלשה.
טום חייך. “כן נכון. קדימה ביל, מה עשיתי?”
'זה מה שלא עשית,' חשב ביל. “מי אמר שעשית משו?”
"זה דיי ברור שכן,” אמר טום. הוא התקרב קרוב יותר, הפה שלו ממש ליד צווארו של ביל. “תגיד לי.”
ביל הסתובב, ובלי להתכוון לכך, שפתיהם התנגשו וטום לקח צעד אחורה.
"סליחה,” מלמל ביל. הוא הסמיק נורא,כי זה היה כל כך בלי כוונה, וטום בטח חשב ההפך. “אני עייף, אני צריך פשוט ללכת לחדר שלי.”
"אני יכול להעיף את הבנים מפה,” אמר טום. הוא לקח צעד קדימה, והם היו סנטימטרים אחד מהשני שוב. “לא יהיה אכפת להם.”
"לא, כי אז לא יהיה לך עם מי לבלות שהם ילכו.”
"יהיה לי אותך, לא?” טום חייך ונגע בלחיו של ביל. “זה הכי טוב מכל דבר אחר. אנחנו נוכל לצפות בסרט בחדר שלי. זה יהיה - “
"לא, זה לא יהיה,” הפריע ביל. כמה שהוא רצה להתכרבל יחד עם טום במיטה ולצפות בסרט, הוא פשוט לא היה מסוגל לעבור את זה. אפילו לעמוד קרוב לטום היה מייסר. “ברצינות, אני עייף.”
טום נראה מאוכזב. “אני חושב שאני אעיף את הבנים בכל זאת. לא ממש בא לי לבלות איתם יותר.”
"אל תיתן למצב הרוח שלי לדכא אותך,” אמר ביל.
"זה קטע של תאומים, אני לא ממש יכול לשלוט בזה.”
ביל חייך, למרות מצב רוחו. “אולי סרט יהיה מגניב...אבל אנחנו יכולים לצפות בו בסלון?”
"למה שם? זה הרבה יותר נוח במיטה שלי ואנחנו פשוט יכולים להירדם אחרי או תוך כדי,” אמר טום.
"כה, אני יודע, אבל...” ביל לא ייתן לאף אחד ללחוץ עליו. הוא ידע שהוא לא יוכל להתמודד עם זה, הוא בסוף יעשה משהו מטופש. “אולי...”
"בחייך,” אמר טום ברכות. והופיע לו החיוך המקסים שתמיד הכניס את ביל לצרות. “אתה יכול לקחת את הכריות הטובות ולשתות קולה במיטה שלי וכל מיני.”
ביל נאנח. “אני אפגוש אותך שם, אוקיי?”
וככה ביל הגיע לבסוף למיטה של טום, מאזן קולה על ירכו ונשען על אחת הכריות הכי טובות של טום. הם החליטו לצפות בעונה החדשה של נמלטים. טום ניגן בגיטרה האקוסטית שלו בעוד שהטלוויזיה נדלקה, וביל חצי שם לב אל הטלוויזיה וחצי אל טום.
טוב, אולי הוא שם הכי הרבה לב לטום.
"זוכר את זה?” ביל החל לנגן בהתקדמות כמה אקורדים ברכות וביל הנהן לאט. “אז מה זה?”
"השיר הראשון שכתבתי. אתה זוכר אותו?” צחק ביל. “אלוהים, מה היו המילים שוב?”
ביל הניד בכתפיו. “אתה הגאון המוזיקלי, לא אני.”
"שיהיה,” ביל הניח את כוס הקולה שלו על אדן החלון והתקרב אל טום. טום המשיך לנגן, ואז השיר נהפך לאט למשהו יותר רך, איטי. ביל זיהה אותו מיד. “או, בלילה.”
"אתה חושה שזה מוזר שאנחנו חולקים את השיר הזה כמעט כל לילה עם כל העולם? אני מתכוון, אנשים הורידו את החרא הזה. זה השיר שלנו, ביל,” אמר טום, עיניו על אצבעותיו. “זוכר מתי כתבנו את זה?”
ביל הנהן. “ אמרנו שזה השיר שלנו, רק שלנו, ואף אחד אחר אף פעם לא יזכה לשמוע אותו.”
"כה, דברים משתנים.” טום הרים את מבטו לרגע וחייך. “רוצה לנגן?” הוא הושיט את הגיטרה שלו לכיוון ביל.
ביל הזיז את ראשו במהירות. “אתה הגאון המוזיקלי, לא אני.”
טום גלגל את עיניו והניח את הגיטרה. הוא נשען אחורה על המיטה ושילב את ידיו לאמצע, וביל התמקם לידו. לכמה רגעים, הם צפו בטלוויזיה בשקט. אצבעותיו של ביל דגדגו. הוא השתוקק לגעת בטום, ללטף אותו, להישען עליו, משהו. היה חשמל בניהם והוא כמעט חנק את ביל.
ביל הסתובב כדי לגנוב מבט אל אחיו, והיה מופתע לגלות שטום כבר הסתכל עליו.
"מה?” אמר ביל.
"כלום,” טום לא הסית את מבטו. “רק...”
ביל עיקם את ראשו לצד, מקמט את מצחו. “רק מה?”
"אתה שואל יותר מידי שאלות.”
זה לא היה מה שביל ציפה לו, אז הוא הסתובב חזרה אל הטלוויזיה וצפה. הוא לא הרגיש את מבטו הכבד של טום עליו יותר, והניח שטום עשה את אותו הדבר.
אבל אז הוא הרגיש מגע רך על זרועו, והוא הסתכל מטה. מרפקיו של טום התנגשו בשלו. ביל הסמיק מאוד.
"זוז,” אמר ביל. הוא דחף את מרפקו אל הצד של טום בשובבות. “אתה במרחב שלי.”
"אתה במיטה שלי,” השיב טום. עיניו היו כהות וזה גרם לביל לרעוד. “אז אני חושב שאני זה שצריך להגיד לך ללכת מהמרחב שלי.”
"מה אם אני לא?”
טום חייך והכה את ביל, מהדק אותו על הסדינים וצחוק. ביל התאמץ לזוז בזרועותיו,אבל לטום החזיק אותו חזק והוא לא יכל לזוז.
ביל הרגיש את הזין שלו מתקשה והוא הרגיש מפוחד, והסתובב לצד כך שטום לא ירגיש אותו. לחיו רתחו כשטום נשען קדימה, שוקע עליו.
"טומי,” התבכיין ביל. “תשחרר אותי.”
טום חייך ולחץ את מצחיהם יחד. “אם אני אשחרר אותך, אז מה?”
"אז..”ביל נאנח, מנסה לשחרר את עצמו. אם טום ימשיך ככה, הולכת להיות להם בעיה. “בחייך!”
"בחייך אתה.”
ביל הסתכל על טום, ולפני שהוא יכל לחשוב, הוא קירב את ראשו ונישק את אחיו על השפתיים, נשאר מספיק זמן כך שזאת לא הייתה תאונה. זאת לא הייתה תאונה כלל.
הוא ידע מיד שזה היה דבר טיפשי לעשות כשהוא משך את שפתיו אחורה וראה את הדרך שבה טום פער את פיו מעליו. ביל ניסה לא להיכנס לפניקה, ודחף את טום מעליו, מה שלא היה כל כך קשה מאז שאח שלו לא ממשיך לריב יותר.
"רד ממני,” ביל ניסה להישמע מקרי בעודו דוחף את טום ממנו.
"מה זה היה?” שאל טום במהירות.
"אני רק רציתי להוריד אותך ממני, זה הכל,” השיב ביל, מעמיד פני עצבני. “אני אמרתי לך שאני עייף וכאלה, אני לא במצב רוח להתאבק.”
הוא כל כך קיווה שטום יעביר את התאונה כמו שביל מעמיד פנים שהוא עושה.
"או, אוקיי.” טום נשען אורה על הכריות שלו שוב, עיניו על הטלוויזיה אבל היה חסר הבעה.
זה היה רעיון גרוע בשביל ביל לבוא לחדרו של טום, וזה היה טיפשי לרצות להרות לטום איך ביל הרגיש. הוא באמת הולך ללמוד איך לשלוט על עצמו,ואיך לשרוד את הכאב המעומעם הקבוע שבחזה שלו מלרצות משהו שהוא לא יכול לקבל.
והוא הבין, באון לא נוח מספיק, שהוא לא הולך לקבל את הקרבה שהוא רצה מהתאום שלו מלהתמרח עליו. הוא הסתכל על טום והתכווץ; אחיו נראה כל כך אומלל. ביל בטח הפחיד אותו.
"טום, תקשיב - “
"אם אתה כל כך עייף או מה שזה לא יהיה, פשוט לך לישון,” אמר טום, משלב את זרועותיו. ביל נגע בזרועו אבל טום משך אותה ממנו.
"זה לא מה שאני התכוונתי ל - “
"לא ממש בא לי לצפות בסרט עכשיו, בכל מקרה,” אמר טום. “אני עייף.”
ביל קימט את מצחו, מנער את ראשו. “לא היית עייף לפני שנייה.”
"כה, אבל אתה אמרת שאתה כן. קטע של תאומים. זוכר?” לא היה שם רגש מאחורי המילים של טום. “רק...אולי - “
"לילה טוב,” אמר ביל במהירות.הוא קם לעבר הדלת, כתפיו היו מתוחות יותר משהם היו קודם לכן. הוא לא האמין לטיפשות שלו, חוסר שליטה טהורה שלו. מה הוא חשב שיקרה? הוא ינשק את טום והכל יחזור להיות בדרך פלא נורמאלי? מה שנורמאלי לא היה. ביל עצר במסדרון ודחס את אגרופיו לעיניו. הוא לא הולך לבכות, אבל ראשו כאב והוא היה צריך להרגיע את עצמו.
הוא חיכה רגע לטום שיבוא אחריו. טום תמיד בא אחריו, בלי לאכזב, לא משנה כמה מגוחך ביל היה.
ביל חיכה חמש דקות, וטום לא בא.
"פאק,” מלמל ביל. הוא באמת הרס כמה דברים. הוא אפילו לא רצה להישאר בשירה באותו הערב.
הוא סגר את עצמו בחדרו וישב על המיטה שלו. איך דברים נהפכו להיות כל כך מביכים בינו לבין טום? ביל לקח את הפלאפון שלו ופתח אותו.
הוא הקליד אני מצטער בהודעה לטום, אבל היסס לפני ששלח אותה. למרות זאת, האם הוא בכלל מצטער? זה לא שהוא מתחרט על שנישק את טום. טוב, הוא לא לגמרי התחרט על כך. השניות הספורות האלה ששפתיהם נגעו יחד הספיקו לספק שבוע שלם של סקרנות. יל נגע בשפתיו, נזכר בנשיקה. היא הייתה רכה, מתוקה, עדינה.
הוא הפיל את הפלאפון שלו על המיטה ונשען אחורה, ההודעה נשכחה.
**
ביל יכל לשמוע את הבנים מאיפה שהוא ישב באזור המטבח הקטן שלהם בסטודיו, והוא הקיש ברגלו לפי קצב התופים של גוסטאב. הם הקליטו שירים לאלבום החדש שלהם, אבל האחרים ניגנו מעט, ניסו כמה צלילים חדשים. ביל רצה הפסקה כי הגרון שלו החל לכאוב כשהוא שר, אז הוא ישב במטבח ליד השולחן עם כמה מגזינים ומצץ כדור מציצה בטעם תפוז.
לפניו היה מגזין טיולים דק ואופנה, אבל זה היה מגזין הטיול שמשך את תשומת ליבו. ביל ניסה להחלט לאן לנסוע לחופשת השנה החדשה שלהם, וחוץ מהמתח בניו לבין טום שנהיה עבה יותר מאז הנשיקה הקטנה ההיא, הוא היה נרגש ללכת. הוא הזדקק לזה מאוד, הייתה לו שנה קשה – לכולם הייתה. אבל לביל במיוחד. היה לו ניתוח בגרון, נסע ליותר ערים משהוא יכל אפילו לזכור כדי להופיע, התאהב באחיו...
ביל צחק ובדיוק אז, טום התפרץ למטבח. ביל אפילו לא שם לב שהמוזיקה במורד המסדרון נעצרה.
"מה?” שאל אותו טום, בעוד שביל מגחך לעצמו.
ביל נאנח, מסה לאסוף את המחשבות שלו כראוי כדי לחבר משפט שיוכל להסביר איך הוא מרגיש. הוא פשוט יכל להגיד לטום שהוא קרא משהו מצחיק במגזין, או נזכר בבדיחה, אבל הוא הרגיש חשק לדבר, או אולי הוא רצה שטום ירחם עליו.
"אתה יודע, לפעמים אני מקבל אימיילים מבנות שאומרות שהן אוהבות אותי עד כדי כך, שהם רוצות להיות אני, הן חושבות שאני כזה מדהים.”
ביל מצמץ כמה עמים מאיפה שהוא עמד ליד דלת המקרר הפתוח. “ו?”
ביל הניד בכפתיו ועשה פרצוף. “אני חושב שאם הן ידעו איך זה להיות אני, הן לא היו רוצות להחליף מקומות כל כך מהר. “
"וואה, וואה,” אמר טום בעוקצנות. “תינוק מסכן. אני לא חושב שאתה הולך לקבל סימפטיה מאף אחד. לעזעזל, אפילו לא ממני, ואני יודע כמה שהכול מטורף.”
ביל לא ציפה מטום להגיד את זה. “בחייך, תן לי להתבכיין קצת,” הוא אמר, שומר את הטון שלו גבוה.
"אני מקבלים כמעט כל מה שאנחנו רוצים,” אמר טום עם נדנוד בכפתיו.
'לא הכל,” חשב ביל במרירות. “מה עם חופש? הודתה לא מזמן שזה יהיה נחמד לחזור לאיך שדברים היו פעם.”
"אתה עוד פעם על הקטע הזה?” שאל טום. פניו התרככו והוא התיישב ליד אחיו, גונב את הקולה שלו ולוקח לגימה ארוכה. טום אף פעם לא חלק שתייה עם אף אחד, כל הקטע הזה עם חיידקים הפחיד אותו, אז ביל היה מופתע שטום לקח עוד לגימה. “אתה לא חושב שאני שונא אותך או משו, נכון?”
ביל ניער את ראשו והעביר כמה דפים במגזין. “נה, אני חושב שאני מרגיש את הלחץ של האלבום ומרגיש דחוס בסטודיו.”
"מזל שיש לנו הפסקה בקרוב. אתה מסתכל על החופשה שלנו?”
ביל הנהן. “בטוח באיים. אתה מסכים?”
"שמש, חוף, שתייה, רגיעה. אני שם,” אמר טום עם חיוך. “ואני ואתה, נכון?”
"ברור,” אמר ביל. לחיו האדימו והוא עיקם את ראשו לצד, מסתכל על המגזין קרוב יותר. “מי עוד?”
"זוכר את התאומות הצרפתיות האלה שבילנו איתם לפני שנתיים באיים?” אמר טום.
ביל הזעיף פנים. “כה, הן היו נחמדות. מה איתן?”
"כלום. תתכנן מה שאתה רוצה, אוקיי? אם אני יכול לשבת בשמש ולישון עד מאוחר, לא באמת אכפת לי לאן נלך.” טום נעמד ועזב את החדר.
"אוקיי,” מלמל ביל. הוא תהה אם טום ידע על מה בדיוק הוא חשב, ואז אר בדיוק את ההפך ממה שהוא רצה לשמוע. זה בהחלט נראה ככה.
הוא זרק את מגזין הטיולים הצידה, לפתע מרגיש קצת כמו ילד ממורמר בקשר לכל הדבר הזה. לוקח את מגזים האופנה במקום, ביל העריץ את השיער החלק בתמונות שהתבלטו בבהירות על כמה מהעמודים הראשונים. הוא ממש רצה מראה חדש.
**
ביל הסתכל אל הסושי שלו בחור עניין וניסה לשים לב למה שהחבר הכי טוב שלו אמר. הוא יצא לארוחה עם אנדרס וטום, מבלים עם החבר שלהם, אבל ביל היה כל כך עייף שהוא פשוט רצה להתכרבל בתוך עצמו בתא שבו הם ישבו ולישון. טום היה לידו,אבל ביל המשיך להסתכל על הג'קט הגדול שהוא לבש, הוא נראה כל כך גדול, חמים ומזמין, או ליתר דיוק, טום נראה חמים ומזמין וביל פשוט רצה להתכרבל אל טום ולהישען על כתפו. אבל זה לא יקרה.
אז חברה אתם זוכרים את סלינה מבית הספר?” שאל אנדרס, סביב פה מלא מעוף.
טום צחק. “אתה צריך להיות קצת יותר ספציפי מזה, אחי.”
"אתה יודע, זאתי שנהגה תמיד ללבוש את הקליפסים הנוצצים האלה?”
ביל וטום הסתכלו אחד על השני, משועשעים. “לא,” אמרו יחד.
"היו לה את הציצים הכי גדולים בכל השנה שלנו הנה האחרונה שתם הייתם שם,” סיפק אנדרס.
"עדיין היו לה ציצים גדולים?” שאל ביל באדישות, מתאמץ להצטרף לשיחה.
"לא ממש שמתי לב,” אמר אנדרס. “הייתי יותר מידי עסוק להסתכל על הכלב שלה משתין לי על הרגל.”
"אוו, כלב,” אמר ביל עם חיוך, בזמן שטום צחק.
"לא שמעת מה אמרתי? אמרתי שהוא השתין לי על הרגל!”
ביל התעלם מאנדרס ופנה אל טום. “אתה יודע, מאז שיש לנו מקום משלנו אנחנו יכולים לאמץ חיית מחמד. אנחנו יכולים לאמץ כלב קטן.”
טום השמיע נחרה. “כה בטח, ביל, מי הולך לטפל בו?”
ביל קימט את מצחו. “אנחנו, כמובן. הוא יהיה שלנו.” הוא הסתכל מטה על הצלחת שלו.
"אתה לא יודע לטפל בכלום,” מלמל טום. “ואנחנו נוסעים המון, זה לא יהיה פייר כלפיו, או על מי שזה לא יהיה שנצטרך לנטוש אותו כמעט כל הזמן. יותר מזה, הוא ישתין ויחרבן בכל מקום - “
"אוקיי, אז לא נאמץ,” הפריע לו ביל בקולניות.
"אני רק אומר שזה יהיה לא מעשי,” אמר טום. “בקושי יש לנו זמן לעצמנו, אנחנו לא נרצה לנטוש את המסכן.”
"אתה צודק, זאת הייתה רק מחשבה,” אמר ביל. “לא משנה.”
"זוכר את הפעם הזאת שלביל היה דג זהב?” אמר אנדרס בבהירות, בבירור מנסה להאיר את האווירה.
ביל רטן וניער את ראשו. “אל תתחיל עם זה.” הדבר האחרון שהוא רצה באותו הרגע היה סיפור על חשבונו. במיוחד סיפור דג הזהב, הוא לא היה אחד מרגעי הגאווה של ביל.
"או כה, דג הזהב,” אמר טום, דוחף לו מין לתוך פיו. “נמעך.”
"קשות,” אמר אנדרס בתגובה, צוחק.
"ברצינות, פשוט תסתום,” אמר ביל. “זה אפילו לא מצחיק.”
"או כה, זאת הייתה טרגדיה,” אמר אנדרס, מתנגש עם ביל בכתפו. “תודה, זה קורע.”
"זה אולי היה מצחיק לפני חמש שנים, אבל עכשיו כבר לא,” התפרץ ביל.
"אני עדיין מספר את הסיפור הזה במסיבות, ותמיד צוחקים על זה,” אמר טום עם נדנוד בכתפיו. “ניתז.”
"התרסק!” צעק אנדרס.
ביל חיכך עם שיניו והניח את מקלות האכילה שלו. “הבנתי את זה. אני ילד חסר אחריות. תודה.”
"בחייך, ביל, אנחנו צוחקים איתך,” אמר אנדרס. “אתה בדך כלל מתצרף עם הקולות שאנחנו מספרים את הסיפור הזה.”
"זה רק בגלל שאני לא רוצה להרוס את כל הכיף,” אמר ביל. “אנחנו יכולים לשנות את הנושא?” אנדרס וטום הנהנו אל כיוונו והוא נאנח, בוהה על הצלחת שלו. הוא שנא להרוס את כיף בלהיות עצבני, אבל הוא הרגיש ירוד מספיק גם ככה.
וסיפור דג הזהב לא היה כזה מצחיק, בכל אופן. כשביל היה בן 12 היה לו דג זהב בצבעים כתום ושחור. הוא קרא לו ננה, משהו שטום לעג עליו באכזריות, ושם אותו באקווריום קטן ליד המיטה שלו. הוא טיפל כמו שצריך בשבוע הראשון או יותר, אבל אז כשהזמן עבר לו הוא השתעמם עם הגד הקטן (הוא לא עשה תרגילים או משהו!) ושכח ממנו.
סימון דאגה להאכיל אותו. טום תמיד הזכיר שהדג פגש את גזר דינו כי הקערה הייתה קטנה מיידי והוא החל לנוע כמו משוגע, אבל ביל היה בטוח שזאת הייתה אשמתו כי הוא לא טיפל בו כמו שצריך.
לא משנה הסיבה, הדג התאבד וקפץ מהקערה שלו בוקר אחד. ביל התעורר מיד לאחד הקפיצה אל החופש, העיף את רגליו מהמיטה ו...
"נמעך,” אמר ביל אל תוך הסושי שלו.
טום הציק לביל עם מרפקו. “בחייך זה היה דיי מצחיק.”
ביל נאנח. “בסדר, זה היה קורע. לא הייתי בטראומה בכלל.”
אנדרס צחק. “דוד שלי דרכה על התוכי שלה. נגרס.”
טום הניח את המזלג שלו. “אחי, זה מגעיל.”
"איכ,” הוסיף ביל.
"סתום תפה!” אמר אנדרס. “אתה זה שהעלתה סיפורים על לדרוך על חיות.”
"אתה העלתה את זה!” השיב טום.
בעוד שאנדרס וטום התווכחו, ביל נשען אחורה בכיסאו, מציץ על הסושי שבצלחתו. עיניו נחתו על הג'קט של טום שוב והוא נאנח, תוהה אם הדברים אי פעם יחזרו להיות נסבלים שוב.
חח זה כזה חמוד!
מקווה שאהבתן :)
לאב יו אוללל 333>
שני = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
