פיייי כמה עידכונים היו היום..מה זה..תעריכו ביצס! זה לא יעבור לכן בשקט..[יו נואו וואט איי מין..חיחי]
יאלה. עצוב היום. נראה לי...
שני פה = ]
אינג'וי.
When You Came Around
"היי." אמר ביל לאביו שענה לטלפון.
"היי, ילד. קרה משו?" שאל אביו בקול מבולבל.
"אממ..כן..אני..אני לא יכול." אמר ביל, נשך את שפתו התחתונה והחל להרגיש את הדמעות זולגות על פניו.
"לא יכול? מזאת אומרת לא יכול? מה קרה?" אמר אביו בקול רציני.
"אני..אני לא יכול לעשות את זה. אני פשוט לא יכול." אמר ביל בקול שבור. הוא ידע מה הולך לבוא.
"תקשיב, ילד. אתה תהרוג אותו. ואתה תעשה את זה עוד הלילה." אמר אביו בקביעות. כמעט מאיים.
" אני לא יכול. זה לא כמו הפעמים הקודמות שזה הלך מהר והייתי יוצא משם. לא. זה יותר מזה. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני לא עושה את זה."
כמה שביל דיבר בביטחון הוא פחד. פחד מאוד. אם אביו היה מטיל עליו עבודה לעשות אז חובה היה לעשות אותה. ולעשות אותה עד הסוף.
אבל פה, פה זה יותר מידי קשה. ביל אהב את טום ולא היה מוכן להרוג אותו. לא היה מסוגל להרוג אותו.
"אם אתה לא תעשה את זה. אני יעשה את זה! וזה יעלה לך במחיר של כולם!" צעק אביו שיהיה עצבני במיוחד.
"מה כולם? למה כולם? למה אני פשוט לא יכול לצאת מפה עם השבב הזה?! למה אני חייב להרוג אותו?!
אני לא רוצה להרוג אותו! אני לא יכול..." אמר ביל והחל לבכות. דמעותיו שרפו בעינו וזלגו על פניו. ביל הרגיש איך ליבו נקרע לאט לאט.
"כי הילד יודע יותר מידי. אתה חייב להרוג אותו. אין לך יציאה מזה. זה או הוא. או כולם. ואין לך פה הרבה בחירה. תעשה את זה עכשיו ביל." אמר אביו בטום רגוע וברור.
"לא. אני לא עושה את זה." אמר ביל ושמע את אביו אומר ליפני שסגר את הטלפון. " כדי לך. כשאני אומר כולם. זה כולם. אני עוד יעדכן אותך בפרטים לחזרה הביתה." אמר אביו וניתק.
ביל עמד שם, בחדר החשוך, ידיו נפלו לצדדיי גופו בכבדות, נתן לפלאפון שלו ליפול לרצפה.
עיניו של ביל דמעו בלי הפסקה, הוא הרגיש איך ליבו מתפוצץ מכאב ומאהבה אל טום. הוא לא יכל לשאת את זה עוד. הוא נפל אל הרצפה על ברכיו והחל לבכות חזק יותר, כואב יותר.
ביל היה בתנוחה הזאת כמה דקות ארוכות. שבור והרוס. לא מבין איך הוא יכל לקבל את העבודה הזאת ולפגוע בטום. לא מבין איך הוא יכל לחשוב על זה אפילו.
הוא אהב אותו. את כולו. כל פרט הכי קטן אצל טום גרם לביל לאהוב אותו יותר. ההרגשה של להיות ביחד עם טום, צמודים. ההרגשה של גופו כל כך קרוב אליו גרמה לביל להשתגע, לליבו לפעום מהר ולדמעותיו להיות כבדות.
ביל הרים את ראשו, ראה את התיק שהיה לידו על הרצפה, משך את התיק אליו, חיפש את האקדח מתחת לכל התאים וכשמצא הכניס לאט לאט כמה כדורים לתוכו והטעין אותו. גופו היה כבד ותנועותיו היו אדישות, כבדות. דמעותיו היו כבדות, מלוחות. הוא היה שבור. נפשית. ופיזית.
ביל הביט באקדח כמה דקות. ההבעה על פניו הייתה רצינית ופניו היו מכוסות באיפור שחור שמרחו הדמעות.
ביל נעמד לאט לאט, הביט באקדח בעודו עומד באמצע החדר החשוך ובוחן אותו מכל כיווניו. מסובב אותו בידו, נוגע בו. הוא הסתכל לכיוון המרפסת שהייתה בחדר והלך אליה בצעדים כבדים - איטיים.
הוא עמד שם, גופו כבד, מרגיש את האוויר הקר על פניו, מייבש את הדמעות שנפלו. ליבו פעם מהר, וחזק.
הוא היה בטוח במה שהוא הולך לעשות. זה היה עדיף מאשר לראות את האהבה שלו מתה. ועוד בגללו.
ביל החל לחשוב על מה שהיה מהרגע שהגיע ועד עכשיו. חשב על הרגעים האלה שהוא מתחרט.
כל כך מתחרט.
הוא התחרט על זה שנסע לפגוש את הבנים. על זה שאי פעם פגש את טום. על זה שהניח לו להיכנס לתוך חייו.
על זה ששכב איתו ונתן לו את כל כולו.
על זה שהוא נכנע לו ועל זה שהמגע שלו ממכר והריח שלו נעים. על זה שהוא לא יכול להפסיק להסתכל עליו כל היום, כל הזמן. על שהוא רצה אותו קרוב אליו. על זה שהוא רצה להרגיש אותו איתו כל לילה.
על זה שהוא בכלל הסכים לקבל את העבודה הזאת. למה הוא פשוט לא יכל להגיד לאבא שלו לא. הוא אפילו התחרט על זה שהוא ניהל חיים כאלה.
טום. טום היה הסיבה לכל החרטות האלה. טום עורר משו בביל שהיה סגור כל הזמן. כל חייו. עורר את הרגש שלו לאהוב. את החשק הזה לרצות מישו קרוב אליך כל הזמן. כל היום. את הטעם המתוק הזה בפה שהוא השאיר לו אחרי שנישק אותו חזק ועמוק ואת החשק הזה לרצות עוד.
הוא כל כך. אבל כל כך התחרט על זה שהוא לא יכל לבצע את עבודה הזאת מהר וחלק. למה הוא חייב להיות טיפש ולתת לטום לכנס לו ללב.
הוא התחרט..התחרט על זה שהוא אהב אותו. ואהב אותו מאוד.
ביל עמד שם, הדמעות זולגות על פניו, עצם את עיניו חזק. וכיוון את האקדח חזק ומדויק אל ראשו.
סתם כי זה יפה...
יאלה. להגיב! = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
