איזה דרמההההההה! חחחח סתם.
יאלההה. גם לפה תביאו טישו...נראה לי. חיחי
שני פה = ]
אינג'וי הוקרס.
פרק 14.
When You Came Around
"ביל?" אמר טום שנכנס לחדר וחיפש את ביל. ביל לא נראה בשום מקום.
"ביל?" שאל טום שוב. ביל החל לשמוע את טום מתקרב אל המרפסת. לא ידע מה לעשות. וגם לעשות משו היה מאוחר מידי. טום עמד שם וראה את ביל עם האקדח מכוון על ראשו. ביל קפא במקומו.
"בילל לא!" צעק טום והשליך את האקדח מידו של ביל את תוך רצפת חדר. לקח את ביל שנפל אל תוך ידיו ודמעות בעיניו.
טום נפל אל הרצפה והחזיק את ביל בזרועותיו, מחבק אותו חזק.
"למה?" אמר טום בקול שבור. הוא היה המום ממראה עיניו ולא הבין למה ביל חשב לעשות את זה.
ביל לא ענה, הוא בכה ללא קול והתנשף חזק. מקופל בזרועותיו של טום. הוא היה שבור והרוס. כל כך קטן בזרועותיו. ליבו של טום נצבט. הוא נשבר מלראות את ביל ככה. פגוע יותר מתמיד.
"למה? תענה לי." אמר טום, מחזיק את ביל חזק יותר ודרש תשובה.
"כי...כי..אני...לא מסוגל יותר..." אמר ביל בקול שקט ושבור בעוד שהדמעות זולגת על פניו.
"מסוגל למה? מה קרה?" שאל טום בבלבול.
"הכל..אני יפגע בך. לך טום. עזוב אותי." אמר ביל והתרומם מעט.
"תפסיק לבקש ממני לעזוב! אני לא עוזב אותך! למה...למה אתה רצית לעזוב?! למה...למה רצית לעזוב אותי?"
אמר טום והחל להרגיש את עיניו דומעות. הוא הרים את ביל אליו כך שעיניהם נפגשו.
"טום...." התנשף ביל, בוכה מול עיניו של טום.
"טום. מה? טום מה?! למה רצית לעזוב אותי? איך אני יהיה בלעדייך? אה? אתה לא מבין. אני לא יכול להיות בלעדייך. אם אתה הולך אני הולך איתך." אמר טום, מחזיק את ביל חזק ומסתכל לו בעיניים מבט רציני.
"אל תגיד את זה. אני...לא מסוגל. אני שיקרתי לך. אני לא מגיע לך. תן לי ללכת. זה עדיף לשנינו." אמר ביל והביט בעיניו של טום בחזרה.
"אם שיקרת לי אז אתה תסביר לי. ולתת לך ללכת זאת לא אופציה פה בכלל! אני אוהב אותך ביל אתה לא מבין?! אני...." אמר טום בעודו מתנשף בחוזקה, "אני לא יכול לשאת את המחשבה על להיות בלעדייך!" אמר טום ושם את ידו על פניו של ביל. "סתכל עליי.." לחש טום וקירב את פניו לשל ביל. מנשק אותו נשיקה עדינה ורכה על שפתיו. מוחק את הדמעות שעל פניו. מביט בו ומלטף את פניו בעדינות. מביט בו מבט דואג. מלטף אותו כך ואת שערו הרך, אצבעותיו בין שערותיו של ביל, מזיז אותו מפיו. הכל נעשה בתנועות איטיות ועדינות. ביל בכה ללא הפסקה וכך גם דמעותיו. יורדות ויורדות ולא מפסיקות. הוא דאג לו. הוא לא היה מסוגל לראות אותו ככה. טום ליטף את ביל כמה דקות ארוכות. ככה. מרגיע אותו. אוהב אותו. ולא מוכן לראות אותו ככה. שבור. ביל כל הזמן עצם את עיניו. נותן לעצמו להרגיש את המגע הזה של טום. אולי בפעם האחרונה. הוא הניח את ראשו על כפתו של טום. מריח את ריחו הטוב. אוהב את הרגע הזה איתו. שוכח את מחשבותיו. כמו תמיד. ומרגיש את טום. איתו.
"גם אני אותך. כל כך אוהב אותך." אמר ביל, מרים את ראשו, הניח את ידיו על פניו של טום.
"אז אל תלך. תישאר כאן. איתי." אמר טום וקירב את מצחו אל של ביל.
"אני לא יכול. אני רק יפגע בך. תן לי ללכת טום." אמר ביל, קם ממקומו והלך אל החדר.
"לא. אל תלך." אמר טום ותפס בידו של ביל. "יש לי משהו להראות לך." אמר טום והביט בעיניו ש ביל.
"מה?" שאל ביל בסקרנות.
"פשוט בוא איתי רגע." אמר טום ולקח את ביל בידו.
"טום..לאן?" לפני שטום הספיק לענות הפלאפון של ביל צלצל.
"תענה." אמר טום ונותן לביל את הפלאפון שהיה על הרצפה.
"אמ..לא לא. עזוב את זה. אין לי כח עכשיו." אמר ביל והשליך את הטלפון למיטה. זה היה אביו שבטח רצה לשמוע איך ביל סיים את משימה שלו.
"טוב, זה קשור למה ששאלת אותי קודם על הסוד הזה. בוא, אני רוצה להראות לך אותו." אמר טום והביט בביל זז במבוכה במקומו.
טום, אני...תראה.." ליפני שביל אמר עוד מילה טום לקח אותו בידו לכיוון הדלת.
"אני יודע. שיקרתי לך. אני מצטער. אבל עכשיו אני לא מסוגל להסתיר את זה ממך. בוא, אני יראה לך אותו."
אמר טום ומשך את ביל מעט.
"חכה..אני.." אמר ביל, התקרב אל התיק שלו שהיה על הרצפה והחל לחפש בו. הוא ידע מה טום רצה להראות לו.
הוא החליט שזה יהיה עדיף ככה. שהוא ידע על זה עכשיו. ממנו. ואז הוא ילך. ילך משם לתמיד. יברח ויעשה הכל כדי לא להרוג את טום. כן. זאת הייתה ההחלטה הכי טובה. וזה מה שהוא יעשה. הוא מצא שם את השבב ששם קודם לכן שנכנס לחדר, החל להוציא אותו אך פתאום, הטלפון צלצל שוב. זה היה אביו שוב. ביל לא ענה.
טום התכופף אל ביל והרים את פניו בידיו. "ביל..תגיד לי למה רצית להרוג את עצמך? זה בגללי?" שאל בקול שקט.
ביל לא הוציא מילה. לא יכל לספר לו למה. עוד לא. הדמעות מעיניו של ביל החלו לרדת שוב שמצא את השקית שבה היה השבב ואת קולו הדואג של טום מהדהד באוזניו. הוא לא יכל יותר. קם, והלך לחדר האמבטיה לשטוף את פניו.
"אני כבר חוזר." אמר ביל ונכנס לחדר האמבטיה, פותח את זרם המים.
טום ישב על המיטה, הביט איך ביל הולך במהירות לחדר האמבטיה, נסער. הוא החל לחשוב אולי זאת באמת אשמתו שביל רצה לירות בעצמו. אולי זאת אשמתו שביל היה כל כך שבור ועצוב.כן, זאת חייבת להיות אשמתו. אחרי מה שהוא אמר לו. ועל הדרך שבה הוא התייחס אליו. זאת חייבת להיות אשמתו. טום הרכין את ראשו ושם את ידיו על פניו מייאוש. כשהוא הסתכל על הרצפה הוא הבחין בשקית קטנה שהייתה בתיק. מוכרת לו. הוא התכופף מעט אל התיק. הוציא את השקית, נעמד ופתח אותה.
השבב היה בפנים. טום עמד שם המום, מבולבל מתמיד. לפתע הטלפון צלצל שוב. לטום נמאס מן מצלצול וענה.
בקו השני שמע, "נו ילד טיפלת בקואוליץ כבר?!" זה היה הסוף. טום היה המום. עמד שם, קפא במקומו עם הטלפון ביד אחת והשבב ביד השנייה מביט על ביל שיצא מן המקלחת.
"טום. אני...." אמר ביל ועיניו החלו לדמוע. שוב.
"אני לא מאמין." אמר טום, הפלאפון נפל מידו לרצפה ויצא מן בחדר בריצה. ביל הסתובב מהר ורץ אחריו.
בעודו רודף אחרי טום שיורד במדרגות במהירות ופונה לכיוון החצר ביל צועק את שמו שיעצור.
"טום! טום חכה רגע נוו! תן לי להסביר!"
"מה יש פה להסביר ביל?! או שלא קרואים לך ביל?! מי אתה בכלל?! אני לא מאמין שעשית לי את זה! איך יכולת?!"
אמר טום שצעק במקומו והסתובב אל ביל שהיה ממש מאחוריו וגרם לו לזוז לאחור.
"מהה?! טום! קוראים לי ביל. ואני זה אני. כל הקטע הזה....עם השבב..תן לי להסביר! חכה!" צעק ביל בעודו הולך מהר אחרי טום שרץ לכיוון החצר.
"לך ממני ביל! איך יכולת? ועוד להגיד לי שאתה אוהב אותי..נו באמת!! זה כבר לשחק מלוכלך! עוף לי מהבית!"
דרש טום כשהסתובב אל ביל והדף אותו ממנו.
"טום! תן לי להסביר! חכה!" צעק ביל אל טום.
"רגע רגע רגע..." אמר טום שנעצר והתהלך אל ביל שהיה קצת יותר רחוק ממנו. "איך ידעת איפה השבב היה?
איך ידע שיש בכלל שבב? למה לך לקחת אותו?" שאל טום את ביל, מביט בו במבט רציני וכועס.
"זהו. אז תקשיב לי רגע ותפסיק ללכת ממני." אמר ביל, מסדר את נשימותיו.
לא לא...אני לא מאמין עליך. אתה ידעת כל הזמן הזה נכון? אתה ידעת על השבב! אתה רצית לגנוב אותו מפה.
הכל היה שקר! פשוט הכלל!" צעק טום, מרים את ידיו לאוויר ולא מאמין למה שהוא הרגע גילה.
בעודו מסתכל על ביל, נגעל, טום החל להבין לאט לאט את הסיבה האמיתית אליה בא ביל.
"פאק! עכשיו אני מבין! כל הקטע הזה..שלך רוצה להתאבד. כל הקטע הזה של הדמעות המזויפות והדברים שאמרת לי. מאז שבאת לכאן כולך שקרים! כל הקשר הזה ביל! כל הקשר הזה שקר! אני לא מאמין!
אני שונא אותך! עוף ממני! עוף לי מהבית! פשוט. לך! לך כבר!" צעק על טום בעודו נעצר בחצר, נעמד מול ביל ומטיח בו את קולו. טום היה שבור. הוא לא האמין איך ביל יכול לעשות לו דבר כזה. לשקר לו, לגנוב ממנו את השבב.
לשחק אותה שהוא אוהב אותו, להתקרב אליו, לגרום לו להרגיש את מה שהוא מרגיש כלפיו. הוא היה כל כך פגוע ואבוד. לא ידע מה לעשות עם עצמו ועם הרגשות האלה.
הוא אהב את ביל כל כך. זה שבר אותו. שבר אותו לגמרי.
"טום..תקשיב לי. בבקשה. זה לא מה שזה נראה. באמת." אמר ביל והחל להתקרב אל טום. מפחד להתקרב יותר מידי.
"והאקדח..ביל..מה התכוונת לעשות איתו? אני לא...אני לא מבין איך יכולת." אמר טום בקול שבור ומתרחק מביל שהתקרב אליו יותר.
ביל ראה בעיניו של טום כמה שהוא פגוע ואבוד. עיניו של טום החלו להבריק, שם את ידו על ליבו והולך אחורה מביל. מביט בו ונגעל ממה שהוא רואה. הוא שנא אותו עכשיו. לא הבין איך הוא מסוגל לעשות לו את זה אחרי כל מה שהם עברו.
"לך. פשוט לך. אתה מגעיל אותי. אתה הבנאדם הכי מגעיל שפגשתי בחיים. לך ממני. לך." אמר טום בקול שבור, מתרחק מביל ומצביע על דלת היציאה. רוצה שהוא ילך מכאן. מחייו. ומהר.
"טום בבקשה! תקשיב לי! אתה לא מבין. אני לא התכוונתי לעשות את זה. אני לא הייתי מסוגל טום! אני לא מסוגל לעשות את זה," אמר ביל והחל לצעוק לעבר טום.
"אני לא רציתי לעשות את זה. אני התכוונתי ללכת מפה, רחוק ממך. או להרוג את עצמי. לא יכולתי לעשות את זה. אני..אני אוהב אותך יותר מידי. אני לא יכולתי. פשוט לא. תבין אותי." אמר ביל והלך לעבר טום שעמד שם וקפא במקומו.
"בולשיט ביל. אתה התכוונת. זה מה שבאת לעשות. די! לך מפה. אני לא מסוגל להסתכל עלייך כבר!"
אמר טום, עבר ליד ביל ונכנס חזרה לבית.
"אבל אני לא עשיתי את זה. אני לא יכולתי. כל הקטע או איך שאתה לא קורא לזה של האקדח ואני זה לא משפחק.
העדפתי למות ולא לעשות את זה. אני לקחתי את השבב ולא אמרתי לך כי אני לא יכולתי לספר לך. אסור לי. כן, נכון. העבודה שלי מלכתחילה הייתה לבוא ולשחק אותה נחמד ולהתחבר אליכם. אבל לאט לאט עם הזמן אני פשוט....
אני פשוט התאהבתי בך. טום, אני לא ידעתי איך זה לאהוב מישו לפני שבאת. לפני שנכנסת לחיי. לתוכי. ללב.
אני לא ידעתי מזה לרצות מישו קרוב כל הזמן כל כך הרבה.
כשבאת.. טום. אתה.. גרמת לי להרגיש משו שהיה רדום בתוכי כל כך הרבה זמן. אני אוהב אותך. תבין. ואני מתחרט על הכל. אבל כל הרגשות האלה שלי כלפייך וכל הדברים האלה שאני מרגיש הם לא שקר. הם לא משחק. זאת האמת טום. אני לא משקר לך. לא בקשר לזה. אף פעם. אתה הכל בשבילי. אני רוצה שתבין אותי ושתסלח לי.
אני באמת לא יכולתי. באמת שלא. אני רציתי להשאיר אותו פה ולהעלם. לתמיד. בבקשה טום," אמר ביל בקול שבור כשסובב את טום אליו והביט בעיניו כל הזמן. דמעות יורדות מעיניו. "תאמין לי." לחש ביל ותפס את פניו של טום בשתי ידיו.
טום הביט בעיניו של ביל ויכל לראות שהוא מצטער. עיניו דמעו והוא נראה כל כך מלא חרטה. אך הוא לא יכל לסלוח לו.
"איך אתה מצפה ממני להאמין לך? או לסמוך עלייך שוב? אני לא מבין אותך באמת."
"טום.." אמר ביל והלך אחרי טום שהתרחק ממנו.
"לא. ביל! לך! אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים! אני רוצה אותך מחוץ לבית כשאני חוזר! זה מובן?! יופי!"
צעק טום והלך במהירות לדלת הכניסה, פתח אותה וטרק אותה אחריו.
איזה יפה היא...
יאלה. תפציצו!
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
