"לוצייה..לוייצה..הלו הלו הלו.." חחחחחחחחחחח [בילה בהפרעות קשות XD]
אז ככה....אז יו אול נואו.. זה פרק לפני האחרון. כמה עצוב. אבל השיט הזה חייב להיגמר.חחחח..
ומחר...........כה כה מחר! ג'ו הזונע הסקסית תשים לכן תתמונות....כה כה..התמונות. חיחחי
[שלא תהרגו אותה או תמותו לנו פה..XP] ובגלל שהיא כזאת נשמהההה [ ג'ן. סתמי.] מגיע לה פה הפצצות לא?! אני חושבת שכה........
כי..אם לא..יו נואו וואט קוד הפן.........[וזה כולל גם את הפרק האחרון. חעחעחעחע]
סו..תהנו פה בתגובות..
מה עוד מה עוד........
אמ..
זהו.
אינאף חפירות. [ שבטח לא קראתן..חחח]
יאלה. אינג'וי סלאטס.
When You Came Around
ביל עמד שם..לא אומר מילה. הדמעות נופלות מעיניו, הוא החל ללכת לכיוון הבית המבולגן שהתרוקן מאנשים ועלה לחדרו.
השעה הייתה עוד לילה. לילה חשוך וקר. ככה הרגיש ביל באותו הרגע.
כשהגיע לחדר הוא החליט. הוא החליט לעזוב. לעזוב את טום ולעזוב את הכל. אחרי זה הוא לא יכל לבצע עוד עבודה. הוא החליט לעזוב לטובת שניהם. ביל הרים את התיק מהרצפה והחל להכניס בגדים לתוכו.
בעודו אורז את התיקים נשמע הטלפון. ביל ענה.
"אני מקווה שבצעת את זה הפעם." אמר אביו בטון נמוך ועצבני.
"לא. אני לא ביצעתי ולא יבצע. אני לא עושה את זה. אמרתי לך." אמר ביל והכניס עוד בגדים לתיק.
הוא פחד מתגובת אביו. הוא ידע שהוא מסוגל להכל. אבל להכל.
ועוד שביל לא עשה מה שביקש ממנו, המצב הולך להיות הרבה יותר קשה עכשיו. שאביו הטיל עליו עבודה היה עליו לעשות אותה. ואם לא. התוצאות יהיו הרבה יותר גרועות.
"אתה יודע שאתה עושה את זה יותר מסובך ממה שזה.." אמר אביו בקביעות.
"לא. אין דבר יותר מסובך מלהרוג מישו שאכפת לך ממנו." אמר ביל, נחנק מהדמעות שעומדות לצאת שוב.
"לא מעניין אותי. אכפת לך..לא אכפת לך.. זאת לא בעיה שלי. הטלתי עלייך משימה ועכשיו עליך ולבצע אותה.
תעשה את זה ביל."
"לא. אני לא עושה את זה. תשכח מזה. אני פשוט לא. ואין לך איך להשיג אותו. הוא הלך ואין לי מושג לאן.
וגם אני הולך." אמר ביל, מפוחד אך בטוח במה שהוא עושה.
"ילד, אני מזהיר אותך. ההשלכות לזה יהיו גרועות יותר." אמר אביו.
"אני לא פוחד ממך. אני לא מסוגל להרוג אותו ואני לא יעשה את זה. להתראות."
סגר ביל את הפלאפון והשליח אותו על המיטה. זאת הייתה הפעם הראשונה שביל דיבר ככה לאביו.
אביו היה קשוח וחזק. כל מה שהוא היה אומר היו עושים. ביל אף פעם לא פישל באף עבודה. ביצע אותה נקי ומסודר כאילו כלל לא היה שם.
חייו של ביל ליפני טום היו שחורים, קרים, קודרים כל כך עד שהפסיק להרגיש. הוא היא מבצע עבודה וממשיך בחייו כרגיל. הוא התנהג כמו זומבי לבקשות אביו. והקשרים שהיו לו היו ללא רגש כלל. היה עם בנות והעיף אותן באותו הלילה. היה קשוח וקר לכולם סביבו.
טום פתח לו את הלב. גרם לביל להכניס אותו לליבו ולהפשיר אותו מהקור ששרר שם. ביל אהב את טום.
כל כך אהב אותו. ולחשוב על להרוג אותו לא בא בחשבון.
בגלל זה, הוא ארז את דבריו במשך כמה דקות ארוכות, לקח את מזוודותיו ועזב את החדר, גורר את התיקים מאחוריו. כשהגיע לדלת היציאה פתח אותה וראה את אביו מולו. ביל קפא במקומו.
"ולאן אתה חושב שאתה הולך?" אמר אביו, שנראה מאורגן , מסודר ומאוד מאופק.
"רחוק מכאן," אסף ביל את עצמו והחליט להפסיק לפחד. "אני לא עושה את זה."
"מה יש לך? מה יש לך איתו אה?" אמר אביו שתקרב אל ביל ותפס את פניו בידיו. ביל עצם את עיניו מפחד.
"תענה לי ילד! מה פתאום אתה לא מסוגל?! אף פעם לא פישלת! מה נהיה איתך?! שמע, אם אתה לא עושה את זה כולם ימות. אני מבטיח לך. זה הכל אשמתך עכשיו." אמר אביו והעיף את פניו של ביל.
ביל תפס את לחיו והחזיק את הדמעות בפנים." די! אני לא עושה את זה. אני לא מוכן! לא אכפת לך מה יש לי איתו.
אני לא מסוגל לעשות את זה. אם לאיים עליי יגרום לך להרגיש טוב. קדימה. אני לא מפחד."
אמר ביל. היה בטוח בעצמו יותר מתמיד. הוא התמודד מול אביו בפעם הראשונה בחיו וחשב על טום כל הזמן.
"אני ימצא את הטום הזה ואתה לא תראה אותו או את החברים שלו יותר בחיים." אמר אביו וסגר את הדלת מאחוריו.
"אתה לא. טום רחוק מכאן. אתה לא תוכל למצוא אותו. ואני לא עושה את זה." אמר ביל והביט בעיניו של אביו.
"אתה יודע שכן. אז חבל לך לסכן פה את כולם בגלל ילד אחד! ביל באמת! יש לי פה אנשים שיהרגו את כולם!
אתה משחק באש ילד!" אביו החל להתעצבן והתקרב אל ביל קרוב יותר.
"תהרוג אותי קודם." אמר ביל, מלא ביטחון. כבר לא היה אכפת לו מכלום. אם אין לו את טום. אין לו אף אחד.
"לעזעזל! יכולת לסיים עם זה מהר ולצאת מפה! עכשיו, זה יהיה הרבה יותר קשה לשנינו." אמר אביו בטון נמוך.
"לא אכפת לי. אני לא עושה את זה."
"תקשיב ילד," אמר אביו שהתקרב לפניו של ביל והחזיק בחולצתו. "זה או שאתה מסיים את זה או שאני. תחליט."
"אני לא עושה את זה. את הבנים אתה לא תמצא. אני לא מפחד ממך כבר." אמר ביל והתקרב גם, לגרום לאביו להבין את מה שאמר.
"אין בעיה. אתה תישא בתוצאות. ואיפה השבב? או שגם אותו לא מצאת?" אמר אביו והחל להתרחק מביל.
"לא. מצאתי אותו. הוא בחדר. קח אותו ולך. " אמר ביל והחל להתקדם לעבר המדרגות. עוזב את המזוודות ליד הדלת.
"לפחות עשית משו מועיל. וללכת? אני יחליט. עכשיו קדימה, תן לי אותו." אמר אביו ודוחף את ביל לעלות במדרגות.
הלב של ביל פעם בחוזקה. הוא פחד ממה שהולך לקרות עכשיו. הוא אמנם שיחק אותה שלא אכפת לו אבל הוא יודע שאביו ימצא את הבנים ויהרוג את כולם. הוא חייב לעשות משו. ומהר.
ביל פתח את דלת החדר, נכנס ופתח את המגירה ששם השאיר את שבב. הוא חשב לעזוב אותו שם ושטום ימצא אותו. לא רצה שום חלק מזה יותר.
"הנה השבב שלך. עכשיו אתה יכול לעזוב את כולם בשקט. הם לא אשמים ואף אחד לא יודע על זה, רק אני וטום.
והוא לא יספר הוא מפחד מזה יותר מידי. בבקשה, תעזוב את כולם ולך. וגם אני ילך וכל זה יישאר כאילו לא קרה.
הם לא יחפשו אחריי ואני לא אחריהם. אחריו. אני מבטיח."
אמר ביל, עיניו הבריקו. הוא ניסה לגרום לאביו לחשוב בהיגיון. זה לא עזר. הוא התחנן בפניו שייתן לטום ללכת ושלא יחפש אחרי הבנים. הוא כל כך פחד, אביו היה מסוגל לעשות הכל.
"אני לא סומך על הילד הזה. לא מכיר אותו ולא אכפת לי ממנו. ועכשיו בגלל שאתה לא ביצעת את העבודה הזאת כולם יסבלו. ילד, תבין אתה אשם." אמר אביו ולקח את השבב ממנו.
"למה? למה אתה פשוט לא יכול ללכת?! למה אתה חייב תמיד להרוג את כולם?! הם בכלל לא יודעים מזה! פשוט לך!" צעק ביל על אביו.
"אז תעשה את זה! תהרוג אותו וזהו!" צעק אביו על ביל קרוב לפניו.
"בטח. הכל בשביל שלא תלכלך תידיים שלך!" אמר ביל. משלב את ידיו לחזה שלו צמוד. רועד. מנסה להחזיק את עצמו.
"אל תתחצף. תזהר ממני ילד. לך, ותסיים את העבודה שלך. עכשיו!" אמר אביו, מטיח את קולו על ביל. כועס.
בנתיים, למטה. טום נכנס לתוך הבית וראה את התיקים של ביל ליד הדלת.
חגג שמחח ביצסס ושנה טובהה לכולןןןן!!! = ]
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
