"היי, מאן. אתה מוכן?" שאל גיאורג שדפק על דלת החדר של טום שהתארגן מול המראה.
"כן, כן. אני כבר יוצא." אמר טום בקול שקט וקר.
טום הסתכל על עצמו עוד פעם אחת מול המראה והלך את דרכו מחוץ לדלת. הוא ירד בכבדות במורד המדרגות.
"יאלה, בוא." אמר גיאורג ומניח את ידו על כתפו של טום, מוביל אותו לעבר הדלת.
טום הביט בו והלך בכבדות לעבר המכונית השחורה שחנתה בחוץ, התיישב שם ליד החלון.
הנסיעה הייתה די ארוכה, טום כל הזמן הביט בחלון, בשקט. פניו נפולות, לא אומר אף מילה. הבנים גם לא.
אבל הם היו מודאגים למצבו של טום.
כשהגיעו למקום הבנים ירדו מהמכונית והתאפסו יחד. חיכו לדיוויד שהגיע במכונית אחרת.
"היי בנים, יאלה, בואו נלך." אמר להם דיוויד שירד מהמכונית וסגר את הדלת אחריו והם כולם החלו להתקדם לעבר קבוצה גדולה מאוד של אנשים שעמדה שם.
כולם היו לבושים שחור. הנשים בשמלות שחורות והגברים בחליפות שחורות. טום את רובם לא הכיר.
הוא התקדם ונעמד מאחורי הקבוצה בעוד שהבנים נכנסו לתוכה, נעלמים לו.
זה היה יום בהיר. שטוף שמש. הדשא במקום היה ירוק מאוד ופרחים בכל מקום. עם כל השמש הזאת, טום הרגיש קור. קור שלא עזב אותו שבוע שלם ולא יעזוב אותו עוד הרבה זמן.
הוא היה כל כך שקט, ואפל כל השבוע הזה. לא דיבר ולא אמר מילה לאף אחד. הוא היה עצוב מתמיד.
דבר שלא אופניי לו.
"היי." אמר שיין שניגש לטום העומד רחוק מכולם.
"היי." אמר טום בשקט. מביט על הדשא.
"אתה..בסדר?" שאל שיין, נושך את שפתו התחתונה, יודע השאלה לא הייתה במקום.
"לא יודע." אמר טום, מרים את ראשו ומביט בנוף. מכווץ את עיניו מעט מהשמש. ידיו בכיסים.
"אתה חייב להיות. טום...בבקשה." אמר שיין וסובב את טום אליו. הוא הביט בו בעניים. בעניים שהיו ריקות. כואבות. שיין לא הכיר את המבט הזה בטום. אף פעם לא היה לו אותו. אלו היו עניים כואבות וריקות מתמיד. שיין החל לדאוג יותר ממה שהוא כבר עכשיו.
"אל תדאג לי שיין. תחזור לחברה. אני עוד מעט יגיע." אמר טום בקול שקט והניח את ידיו על כתפיו של שיין.
"לא לדאוג לך? אתה ראית תצמך? אף אחד לא מעז לדבר איתך. כאילו אם אני יגע בך אז אתה תישבר. טום...בבקשה. תשתדל לעבור הלאה. הוא לא כאן, נכון. אבל די.." אמר שיין שהחזיק בטום חזק בכתפיו.
מביט בו בעיניו מבט נואש. טום היה כל כך קר ושבור בזמן האחרון. הבנים לא ידעו מה לעשות. אבל ידעו שהדבר הכי טוב זה לתת לו להיות, ולהניח לו להתאבל. וכך היה.
טום לא ישן בלילות. אפילו לא פעם אחת. ליבו נשבר. ממש נשבר. בפעם הראשונה בחייו. הוא נשבר.
וזה הרגיש נורא. וכאב. כל כך כאב.
הדמעות כבר ירדו מעצמן, ללא שליטה עליהן. וטום נתן להן. ככה זה היה שבוע שלם. ההופעות נדחו.
הכל נעצר. טום לא יכל לראות אנשים. הבנים היו בשוק מכל זה אבל תמכו בטום. לא עזבו אותו לרגע לבד.
"שיין..אני..עזוב אותי. באמת. אני לא מסוגל עכשיו. אני תכף יבוא. אני יהיה בסדר. לך." אמר טום בקול שבור,
עיניו נצצו בכל פעם שחשב על זה. זה....לא נתן לו מנוחה. לא עזב אותו לרגע. רדף אותו וירדוף אותו כל חייו. כל הזמן.
"בסדר. אבל תפסיק עם זה טום. אתה לא יכול להמשיך להיות ככה." אמר שיין שהתקרב אל טום ותפס בפניו.
מנסה לגרום לו להבין שהמצב הנתון לא באשמתו.
טום לעומת זאת, הרגיש מאוד אשם. בכל מה שקרה זה היה באשמתו. שלא עצר את זה בזמן. הכל באשמתו.
כל הסבל הזה. כל מה שהוא והבנים עוברים. באשמתו. הכל. הוא איבד את הדבר הכי יפה שהיה לו.
הוא בעיקרון, איבד הכל. הכל.
"לך. הם קוראים לך. אני תכף בא." אמר טום, מביט בשיין ומורה לו ללכת. שיין אז עזב את טום והלך.
מאוכזב שלא יכל לעזור לו. לשנות את הבעת פניו.
טום הרים את ראשו והביט בכל האנשים הלבושים שחור. מנסה לחפש פנים מוכרות אך ללא הצלחה.
כל האנשים היו זרים לו. חלק משפחה, חלק חברים. המון אנשים התאספו יחד וטום היחיד שהיה בפינה. מרוחק.
הוא עמד שם. מוצף ברגשות שלא הוציא כבר המון זמן. שמר אותם לטובת הבנים שהיו סביבו. ניסה לשמור על קור רוח ולא לאבד את זה מול כולם. הוא עמד שם. מרגיש איך הדמעות חונקות אותו. עולות מהבטן, עוברות דרך ליבו, צובטות, ויורדת דרך העניים. יורדת כבדות ומלוחות.
טום עמד שם, נתן לדמעות ליפול, מרגיש את הרוח עליו, רוח קרה מתמיד. עמד שם וסגר את עיניו. גופו כבד וידיו בצדדיי גופו. מפרק את רגשותיו על משו שנעלם ולא יחזור שוב. על סבל שיישאר ולא יעלם אף פעם.
על כאב, כאב שלא יפסיק להיות ולהישאר שם בליבו.
טום החל להתהלך לכיוון האנשים שעמדו שם. צמודים ומביטים על הקבר. בקבר עטוף פרחים ופריטים אישיים.
טום זיהה את המשפחה. משפחה עם הרבה ילדים, חלקם קטנים, חלקם בגילו. בוכים על האובדן. בוכים חזק.
טום החל לדמוע אבל החזיק את עצמו, עומד זקוף ומקשיב לדברי האבלים.
הוא הרגיש איך ליבו פועם בחוזקה. עיניו נוצצות והדמעות מתחילות להכאיב פתאום. אבל מחזיק אותם.
מחזיק אותם חזק.
הוא הביט בוורדים שהיו שם על הקבר,ליבו התכווץ שוב. הביט על השם שכתוב שם. חרוט על אבן מתה.קרה.
ליבו דפק בחוזקה בתוך גופו. מרגיש איך הקור עוטף אותו שוב. הרוח נהייתה קרה, נראה כאילו מתחיל לרדת גשם ולהחשיך למרות שעת הבוקר עם המילים שנאמרות ברקע על האובדן הקשה.
טום לא יכל לשאת את זה עוד. הוא הביט כלפי מעלה והרגיש את דמעות נופלות ממנו. כואב. וסובל. מגיע לו.
ככה הוא הרגיש. שמגיע לו כל זה. הוא האשם. הכאב כאב. והסבל התחזק. לא הייתה דרך לעצור את זה. פשוט לא.
הבנים פתאום התאספו סביבו. משום מה הרגישו צורך לעמוד לידו, שידע שהם שם. בשבילו. הם עמדו ככה.
כולם ביחד. טום מחזיק את דמעותיו. עמדו שם לכמה דקות ארוכות.
כשהכול נגמר, ואנשים החלו להתפזר מעט. טום הסתובב והחל להתהלך רחוק מכולם ליד עץ גדול מרוחק.
הכל היה ברקע ירוק והשמש יצאה לה שוב. אבל הוא. לו היה קר בכל הגוף. קר וריק.
"אתה כאן.." אמר טום. נשען קרוב אליו.
"כן...אתה יודע...בכל זאת..." אמר לו, שגבו מופה אליו.
"אני לא יכול יותר. לא יכול." אמר טום, מחבק אותו חזק אליו.
"גם אני לא. הכל מתפרק לי. לא יכולתי בלעדייך כבר." אמר בקול שקט.
"איך אתה יכול להסתכל עליי אחרי כל מה שקרה..." אמר טום וחיבק אותו חזק יותר.
"אני כל כך מצטער ביל..כל כך." אמר טום וסובב אותו אליו. מחזיק את פניו.
"ששש..עזוב את זה עכשיו. העיקר שאתה כאן." אמר ביל, מחזיק בפניו של טום, מרגיע אותו.
"אני לא חיי עם עצמי. אני לא יכול. ועוד שאתה לא היית פה. אני...לא יכולתי ביל. מה עשיתי?" אמר טום בקול שבור. מניח את ראשו על כפתו של ביל. ביל אז הושיט את ידו וליטף את גבו.
"די, טום. לא עשית כלום. אתה לא אשם. תפסיק להאשים את עצמך ככה." אמר ביל ומחבק אותו אליו.
"הייתי חייב, ביל, תבין. אם לא הייתי הורג אותו אתה היית מת! הייתי מאבד אותך! לא הייתי מסוגל לאבד אותך!
לא עכשיו ולא......ולא אף פעם. אני מצטער." אמר טום, מביט בעיניו של ביל ששלו עצמו מתחילות לדמוע.
"אני יודע. הייתי עושה את אותו הדבר לך. אני מבטיח. זאת לא אשמתך. תפסיק. אני לא יכול לראות אותך ככה, מענה תצמך. נכון זה היה אבא שלי. אבל די. טום, די." אמר ביל, מצמיד את מצחו למצחו של טום, ידיו על פניו והדמעות יורדות מעיניו.
"אני מצטער." אמר טום בקולו השבור.
"גם אני. על שגרמתי לזה. סליחה טומי.." אמר ביל, מרכין את ראשו ושם את ידיו על גבו של טום, מחבק אותו חזק.
"אל תעזוב אותי." אמר ביל בקול שבור.
"אני לא. אף פעם. לעולם." אמר טום ומקרב את ביל אליו.
"אני כל כך אוהב אותך." אמר ביל בשקט.
"גם אני אותך. יותר מכל דבר אחר. אני יעשה הכל בשבילך." לחש טום לאוזנו של ביל.
"גם אני.הכל." לחש ביל חזרה ולקח את טום קרוב יותר אליו. חזק וצמוד.
שניהם עמדו שם. רחוק מכולם, מחובקים. צמודים כך שלא נשאר שום מקום לרווח. טום לא רצה לעזוב את ביל וביל לא את טום.
הם ידעו בדיוק מה קרה. ועל מה כל אחד מצטער. טום היה חייב לירות באביו של ביל כי אם לא, הוא היה הורג אותו. טום לא היה מוכן לאבד את ביל בשום מחיר. בשום מחיר.
**
נשמעה ירייה.
טום עמד, קפא במקומו. ידו רעדה.
ביל היה צמוד אל הארון עם עיניו עצומות חזק. ליבו נעצר ששמע את הירייה.
"ביל.." אמר טום, מחזיק את האקדח וידו רועדת ללא הפסקה. הדמעות החלו אז לרדת, כבדות.
"טום.." אמר ביל, מתנשף, מזיל דמעות שיורדות בלי הפסקה.
שניהם עמדו שם, מביטים אחד בשני, אף אחד לא מעז להביט למטה. ביל זז הצידה והביט כלפי מטה.
אביו שכב שם ללא רוח חיים.
"ביל...מה עשיתי..?" אמר טום, קולו שקט ושבור. מזיז את ראשו והדמעות נופלות מעיניו. ליבו פעם כאילו עוד שנייה יוצא מגופו. הוא לאט לאט הבין מה הוא עשה.
ביל הביט בו, נושך את שפתו התחתונה, דמעות על פניו ומזיז את ראשו לשלילה. ביל התקדם לעבר טום וחיבק אותו. חזק.
טום נתן לביל לעטוף אותו, ידיו היו בצדדי גופו, והאקדח עוד בידו.
לאחר כמה זמן, ביל לקח את הפלאפון שלו והתקשר לטוני. טוני ענה וביל החל להסביר לו שזה היה רצח.
התנקשות בחיי אביו. טוני לא שאל שאלות. זאת הייתה סיבה שיכלה לקרות. הרבה אויבים היו בעסק הזה.
טוני הגיע לאחר כמה זמן. מצא את ביל עומד ליד המיטה וטום קפוא במקומו.
"רדו למטה. עכשיו." אמר טוני וביל וטום ירדו במהרה למטה. הלכו לחצר ועמדו שם יחד.
הבנים הביטו בחלון השקוף המשקיף לבית. המון אנשים לבושים שחור נכנסו לבית עם דברים בידם. נכנסו ויצאו במהרה. הבנים שתקו כל אותו הזמן. אף אחד מהם לא הוציא מילה. רק, עמדו יחד.
טוני ירד במורד המדרגות, התקדם לעבר טום ולקח את ידו. טום הביט בו, המום. טוני לקח את האקדח שהיה בידו, עדיין. טום הביט על ידו בדמעות על פניו.
טוני לקח אותו ויצא מן הבית. הם עמדו שם. שקטים. צמודים. מחזיקים ידיים. ביחד.
יום למחרת ביל קרא לבנים לסלון. לספר להם משהו חשוב. טום גם היה בניהם.
הבנים כולם ישבו אחד ליד השני על הספה הגדולה בסלון, מסוקרנים למה שלביל יש להגיד.
"אבא שלי נרצח." אמר ביל. עומד מול כולם. עם עניים נוצצות.
הבנים מיד קמו וחיבקו אותו. טום היה מרוחק.
"אסור לך לגלות את זה לאף אחד שמעת?! לאף אחד טום." אמר ביל שהוא וטום היו בחדרו לבד.
דרש ממנו לא לספר.
"אני לא." אמר טום. מהסס.
"זה סוד. סוד שאסור אף פעם לספר. סוד שלנו טום. שלנו." אמר ביל ברצינות. לוקח את טום אליו, מקרב אותו ולוחש באוזנו, "שלנו."
טום הנהן בראשו והביט לביל בעניים. הוא ידע. זה היה סוד שאסור היה לספר לאף אחד. אסור לאף אחד לדעת מה באמת קרה באותו החדר, באותו היום.
זה היה ונישאר הסוד שלהם. רק שלהם.
אותו המקרה ירדוף אותם, אבל ירדוף אותם יחד. לנצח.
תמונה יפה. מאוד. לסיום = ]
תודה לכל הנשמות שאהבו והגיבו. לאב יו אלוט אנד יו נואו איט!
תודה רבההההההההההה!
333>
שני = ]
[חכו ליצירה הבאה. אולי.] 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
