יו יו! וואסס אפפ??!
יאס..זה נכון. זהו הפרק האחרון של סיפורני היפה...
אני לא יהיה רשמית תחת כי יש אפילוג מחר..סו...מחר תיהיה פה חפירה = ]] חיחחיי
אמ..זהו. יאלה. אין לי מה לחפור לכן. [אושר גדולל!! XPP]
יאלה. תהנו לכן דרטי ביצ'ס שלי = ]
מחויב.
פרק 12.
There is always some madness in love. But there is also always some reason in madness.
-Friedrich Nietzsche
סימון הניחה את ידה על רגלו של טום, מחייכת מגאווה. "אני גאה בך, טום."
"הלוואי שאנשים פשוט יפסיקו להגיד את זה," השיב טום בשקט.
"ובכן, באמת הצלחת עם כל זה," אמרה לו סימון. "אתה התמדת. עשית את העבודה והיא השתלמה לך. אני עדיין לא מאמינה שהם שיחררו אותך כל כך מוקדם!"
טום הניד בכתפיו בכבדות. הוא הרגיש רדום בכל גופו, לכוד.
"מה את מתכנן לעשות עכשיו?" אימו שאלה.
"אלוהים, אימא, אני לא יודע," אמר טום. "אני הפסקתי לעבוד במוסד רק הבוקר....בקושי יש לי תוכנית חיים."
סימון קימטה את מצחה. "אתה צריך להתחיל לחשוב על זה. בריג'ט תשמח לקבל אותך חזרה"
"היא זרקה אותי."
"או." סימון הסתכלה מטה לברכיה, מתנענעת בעצבנות. "אני מצטערת לשמוע את זה."
"אני לא." טום נשען אחורה על הספה והתאנח. גופו כאב וליבו היה שבור. לאימו לא היה מושג. לאף אחד לא היה.
ביל היה מחוץ לחייו של טום לתמיד. לא הייתה שום דרך שהם יימצאו אחד את השני שוב. טום יצטרך לקבל את זה. הוא קיווה, עם הזמן, הוא יוכל לשכוח את כל מה שקרה. הוא היה מעדיף שכל זה בכלל לא היה קורה. הוא עשה באלגן מדברים, מעצמו, מביל.
הדבר האחרון שהוא רצה להרגיש כלפי ביל הייתה חרטה, והנה היא הייתה שם. איך הוא יכל להיות כל כך נמהר?
"אני הולך לישון," אמר טום.
סימון הסתכלה עליו, מופתעת. "אבל זה עוד מוקדם, חשבתי שנוכל להזמין פיצה ולראות סרט."
"אני עייף." טום לא יכל שלא להרגיש אשם מהדרך שבה אימו הסתכלה עליו, מאוכזבת. הוא לא רצה להיות עם אף אחד. הוא היה צריך להיות לבד.
"טוב, בסדר," השיבה סימון ברכות. "טום...משהו קרה?"
טום פשוט הניד בכתפיו שוב, בוהה על הרצפה. "אני לא יודע."
"אנחנו יכולים לדבר."
"לא, לא רוצה," מלמל טום לפני שעזב את החדר ועלה למעלה. הוא נעל את עצמו בחדרו והתיישב על המיטה שלו, עדיין לא מסודרת מהבוקר שעבר. הוא שכב על המיטה וקבר את פניו בשמיכות, נשם פנימה את הריח.
זה הריח כמו ביל. נשימתו של טום נתפסה בגרונו והוא שיחרר יבבה רכה, קבור עמוק בשמיכות.
הוא היה חייב להמשיך קדימה, הוא היה חייב לשכוח מזה. הוא היה חייב לקחת אחריות על מעשיו, סוף סוף. הוא היה חייב להתבגר. כל עולמו התרסק בחודשים האחרונים, ואף אחד לא יכל לתקן את זה חוץ ממנו.
טום התיישב וסגר את עיניו, נושם פנימה עוד נשימה עמוקה. הוא שיחרר אותה לאט, פותח את עיניו, מרגיש כל כך עייף.
זה ייקח זמן, לחבר בחזרה את חייו, אבל הוא לא היה כל כך בטוח לגבי הלב שלו.
**
שלושה חודשים לאחר מכן.
הייתה התקררות שנונה באוויר כשטום נסע בכביש כשהרוח נושבת, החלון פתוח. הוא עישן סיגריה והיא שרפה בגרונו. חורף היה קרב, למרות שזאת רק הייתה התחלת נובמבר. הוא יבוא מוקדם השנה.
הוא סיים את הסיגריה שלו והעיף אותה דרך החלון. הוא ראה אותה מקפצת על הכביש דרך המראה שלו, עפה לה באוויר הקפוא.
הוא סגר את החלון וחימם את ידיו מעט עם נשימתו, מטשטש את החלון קצת.
הוא היה בדרכו הביתה משדה התעופה. הוא בדיוק חזר מלונדון, מבקר את אנדרס. סוף השבוע הזה היה עמום מאלכוהול ועישון, מהסוג של הזמנים הטובים שטום היה זקוק לו. מוחו היה זקוק לערפול.
ליבו עדיין כאב מביל. הוא לא שכח אותו, הוא לא הצליח להתגבר על הילד המוזר. הוא בילה את החודשים
האחרונים על סטופר, מנסה לשכוח, מנסה לעבור לפחות יום אחד בלי לחשוב על ביל.
זה היה בלתי אפשרי. טום היה לגמרי אבוד בביל, לא יכל להשתחרר ממנו ואפילו לא רצה. הזיכרון האחרון שלו מביל, מכופף לבובת התינוק שלו, נראה כל כך קטן ואבוד, רדף אותו יום יום. הוא עדיין יכל לטעום את ביל על שפתיו, הוא עדיין יכל להרגיש את גופו העירום של ביל מתחתיו. הוא עדיין יכל להריח את ביל וצווארו הרך.
טום הזיז את ראשו וסובב את מכונית לכיוון האחר. הוא לא היה באזור כבר הרבה זמן, אבל הדרך היה מוכרת לו כמו כל דבר אחר. הוא נסע במורד אותן דרכים, לקח את אותן הפניות.
עבר מספיק זמן, הוא קיווה שהוא לא יהיה לא רצוי יותר.
כשהוא עצר בחניית המוסד, הדבר הראשון שהוא שם לב היה עד כמה שונה ועמום הוא היה. המקום אף פעם לא נצץ או משהו, אבל עכשיו הוא פשוט נראה חשוך וחלול, נטוש.
טום חנה את מכונית ובאיטיות צעד לדלת הקדמית של הבניין. הוא אף פעם לא נכנס בדלת הקדמית; הוא תמיד השתמש בדרך האחורית. הדלת הקדמית הייתה למבקרים.
היום, טום היה רק מבקר.
הוא הלך דרך שולחן האבטחה ובהיסוס הלך למעלית האורחים. הוא היה כל כך רגיל להשתמש במעליות השירות. מעליות האורחים נראו לו מאוד שונות, נקיות יותר וקטנות יותר.
הוא הסתכל על שעונו. השעה הייתה מעט מאוחרת, כמעט שקיעה. הוא ידע שקרן לא עובדת בשעות האלה.
כשהמעלית הגיעה לקומה החמישית, טום הכניס את קוד הביטחון הישן ונכנס לקומה החמישית. הוא לקח נשימה עמוקה. הריח היה אותו ריח; מיושן, כבד, חמוץ. הרצפות היו מלוכלכות ואור השמש בקושי מגיע דרך החלונות המוכתמים.
"שיט," הוא מלמל, הולך באיטיות במורד במסדרון. הוא עבר כמה אחיות מוכרות מעט שפעם עבד איתן, והוא הנהן למוכרות שלהן.
הן נתנו הנהונים מנומסים, שום זיהוי בפניהן.
לבסוף, טום הגיע לדלת מוכרת. לא היו שום דפים תלויים עלייה, והיא לא הייתה סגורה. היא הייתה פתוחה מעט, אור טבעי נשפך החוצה מבפנים. טום עצר מולה, ביטנו הסתובבה מעט.
טום לקח כמה צעדים קדימה ונגע בדלת, דוחף אותה. היא חרקה במוזרות כשהיא נפתחה. טום נכנס פנימה והסתכל סביב.
החדר היה ריק. חדרו של ביל היה לגמרי ריק. איפה שפעם היו בגדים מקופלים, סדינים נקיים, ומיטה מסודרת וצמח מפלסטיק,לא היה שם כלום. רק קירות עירומים, מיטה בלי סדינים, ווילונות משעממים וכיסא אחד.
ביל כבר לא היה שם.
טום שיחרר נשימה רועדת. הוא לא היה מוכן לזה. הוא עבר מיליון תסריטים במוחו בחודשים האחרונים, מכין את עצמו לכל אחד מהם. אבל הוא אף פעם לא חשב שביל פשוט לא יהיה שם.
הוא התיישב על הכיסא ונשען קדימה, תופס את נשימתו. זה הרגיש כאילו הרביצו לו בבטן. הוא היה באובדן גמור. הוא הסתכל על הרצפה חזק, מנסה להרגיע את עצמו, מנסה להחזיר את הנשימות שלו לסדר נכון.
אז הוא הסתכל מעלה, הוא ראה משהו בפינה, יושב על מדף. זאת הייתה בובת תינוק ישנה עם שמלה קרועה ושיער חוטים.
הבובה של ביל.
טום קם והלך לעבר המדף, מרים את הבובה העדינה. לוחץ אותה על פניו, מחייך מעט, מוצא שהבובה עדיין הריחה כמו ביל.
הוא התאנח והוריד את הבובה, מוחץ אותה באצבעותיו, ופיסת נייר קטנה התנופפה החוצה מכיס השמלה של הבובה. טום קימט את מצחו והתכופף מטה, מציץ אליו.
אתה הצלת אותי.
אם הפתק היה מיועד לבובת התינוק או לטום, הוא אף פעם לא יידע. הוא החזיק את הבובה חזק יותר, מסתכל מחוץ לחלון. בחוץ העונות השתנו, החיים משתנים.
משהו בתוך טום לגמרי השתנה לנצח.
ליטל פיקצ'ר... = ]
איי לאב יו אול 3>
שני = ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
