כה..לקח זמן אבל הוא הגיע.
פרק יפה יפה.
אינג'וי = ]]
מחויב.
פרק 4.
-He appears mad indeed but to a few, because the majority is infected with the same disease-
ביל ליטף את שיערה של הבובה בזהירות והסתכל עליה באהבה, הוא עטף את גופה בעדינות. הוא דיבר אליה פעם בכמה זמן, מתכופף מטה ומנחית נשיקה על הפנים המלוכלכות. בשבילו, הבובה הייתה תינוק אמיתי והוא טיפל בה כאילו הייתה שלו. הוא אף פעם לא הוריד את העניים מבובת התינוק, לא אם הוא יכל לשלוט בזה, וכל מה שהסיח את דעתו מהבובה, לא היה שווה את הזמן שלו.
לפניכן, דברים מהסוג הזה יגרמו לטום להרגיש מיד לא נוח, אבל עכשיו, הוא היה פשוט מוקסם, לצפות בביל. לביל הייתה שיגרה, וכל יום היה אותו דבר. טום ידע בדיוק איפה למצוא אותו בכל שעה נתונה, ואם הוא לא היה במקום הרגיל באותה שעה, טום ידאג לו קצת.
טום עמד בפתח הדלת של ביל, מחזיק את הסחבה. הוא עמד שם כבר כמה דקות, צופה בילד בעל השיער השחור דואג ומטפל בבובת התינוק. זה נגע במשהו בטום; למרות שביל בקושי החזיק בשפיות של עצמו, זה לא שינה כלום. טום רצה לדעת עוד עליו.
"היי," אמר טום, חזק מספיק כדי שביל ישמע.
ביל הסתכל מעלה מהבובה וקימט את מצחו. "או, הי."
"או, הי?" אמר טום בקול מלגלג. "אני בא כל הדרך עד לפה וזה כל מה שאני מקבל?"
ביל נתן לטום מבט מוזר. "כה?"
טום גלגל את עיניו והשעין את הסחבה על המשקוף. "אני יכול להיכנס?"
"אתה כבר בפנים."
ביל היה באחד ממצבי הרוח שלו וטום תהה מה קרה לו. זה קרה שביל הקדיש את כל תשומת הלב שלו רק לבובה שהיה לו חיוך על הפנים. טום באיטיות נכנס לחדר, יושב על הכיסא שישב בפעם האחרונה.
ביל ישב ישיבה מזרחית על המיטה, והוא היה מכופף לבובת התינוק. זאת הייתה התנוחה הרגילה שלו שהוא היה במצב הרוח מסוים וטום למד מהר להיזהר מזה.
"מה קורה?" שאל טום בזהירות.
ביל הניד בכתפיו. "כלום."
"אתה בטוח?"
"אה – הא."
טום קימט את מצחו, נשען קדימה בעודו יושב. "ה, אמ.... תינוק שלך בסדר?"
ביל הסתכל למעלה בחדות, מכסה את הבובה בצורה מגוננת עם זרועו. "למה?"
"רק רציתי לדעת."
"הוא בסדר, אני לא מצליח להרדים אותו, אבל הוא בסדר. רק מעוצבן. היא לא מתכוונת להיות כזאת,"
מלמל ביל, נשען קדימה וערפל את פניו לגמרי עם שיערו. "הייתי ער איתה כל הלילה."
טום התכווץ. ביל היה לגמרי אבוד בזה; השעה הייתה רק שתיים בצהרים.
"היא נראת עייפה,"הציע טום. "זה בטח לא ייקח הרבה זמן."
ביל חייך חיוך עייף. "אתה חושב?"
"נסה לשיר לה משו," אמר טום, מניד בכתפיו. "ככה אימא שלי הייתה משתיקה אותי."
עיניו של ביל נראו שהן יוצאות מפוקוס קצת. "כה, א- אימא שלי, גם." הוא הביט מטה, מלטף את השיער של הבובה שוב.
"או, מתוקה אחת, את רוצה שיר?"
"אני חושב שהיא רוצה," אמר טום.
"א- אתה... כן, כה. אני לא מכיר שום שירים. לא שירים של תינוקות," אמר ביל ברכות.
"תראה, אני חושב שהיא נרדמת," טום ידע שהוא הולך על רצפה מסוכנת אבל ביל נראה שהוא מכליל אותו בעולם הפנטזיה הזה שלו והוא תהה אם יש לו בכלל את זכות הקיום במה שקורה שם.
ביל כיוון את הבובה ברגעים שנראים שלא הולכים להיגמר, מתכופף אליה ומניע אותה בעדינות.
"אתה צודק," הוא לחש. "היא ישנה!"
טום פשוט הנהן ותהה אם מישו אחר פינק את ביל כמו שהוא מפנק אותו. הוא אפילו לא היה בטוח אם זה רע בשביל ביל או לא. אולי זה היה נגד הטיפול. לטום לא היה באמת אכפת. ביל עכשיו חייך, רגוע. לפניכן, הוא היה הרוס.
"טוב, זאת הקלה," אמר טום. הוא הביט על השעון והתאנח. "שיט, זה הזמן להפסקה שלי."
"אתה כבר בהפסקה," ציין ביל. "לא עבדת עשר דקות."
"כה, אבל אני באמת צריך סיגריה," השיב טום. "אני מת לזה."
ביל הסתכל סביבו על החדר והחזיק את הבובה קרוב לחזה שלו. "אתה יכול לעשן פה, ל-ליד החלון הזה."
"אין מצב," אמר טום במהירות. "אני יכניס את שנינו לחרא עמוק."
"לא אכפת לי."
טום הסתכל על ביל. "אני יכול פשוט לרדת לחדר הכניסה, זה לא ביג דיל."
"בבקשה תישאר?" שאל ביל ברכות. "אני חושב שלוסי רוצה שתישאר."
זה היה רעיון גרוע וטום ידע את זה. זה היה נגד כמעט כל חוק במקום הזה, נגד האינסטינקט הטוב שלו וקול קטן ומעצבן בו אמר לו לעוף משם.
במקום זאת, הוא נעמד, הלך לעבר החלון הגדול בצד של חדרו של ביל, והוציא את הסיגריות שלו מהכיס.
"או," אמר ביל. "זה רע, אני ל-לא יכול לתת לך לעשות את זה לידו." הוא הנהן לבובה. "הריאות שלו התמלאו בעשן ואז הוא לא יוכל לנשום."
טום החליק את הסיגריות חזרה לתוך כיסו וחייך. "אני פשוט ירד למטה – "
"לא!"
"לא?"
ביל הזיז את ראשו. הוא רעד מעט והוא התאנח, זורק את רגליו מהמיטה והלך לעברו של טום. הוא נישק את ראשה של הבובה והניח אותה על אחד הכיסאות.
"הוא יהיה בטוח ש-שם," אמר ביל, עדיין רועד.
ליבו של טום נשבר בשביל ביל; הוא אף פעם לא ראה את הילד בלי הבובה מוחזקת חזק בזרועותיו. הוא נראה יותר פגיע, אפילו יותר לא בטוח וביישן.
"אני יכול לעזוב," אמר טום ברכות.
"לא," אמר ביל שוב, מהר יותר הפעם הזאת. "אתה לא צריך."
"לוסי לא צריכה להיות כל כך רחוק רק בגלל שיש לי התמכרות," השיב טום, מקמט את מצחו.
"היא תהיה בסדר. אני ישים עיין עליה."
טום רק הנהן ומיקם את עצמו ליד החלון שוב והוא הוציא את הסיגריות שלו. ביל התכווץ ליד הקצה של החלון, ליד טום וניסה לפתוח אותו לרווחה. טום צפה בביל שהתקשה עם החלון הכבד, נושך את שפתו. הוא ראה שלביל הייתה צלקת גדולה על מצח שלו, בדיוק מעל הרקה שלו. טום הצטמרר; זה נראה כאילו פעם זה ממש כאב. שאר ביל היה רך והוא הריח מתוק. טום נשם את הריח, רועד כשזרועו של ביל עברה על כתפו.
"פאק, אני לא יכול... זה נפתח, אני יודע שכן, זה רק... זה קשה לפתוח כי אני פעם החלטתי שאני רוצה לזרוק את עצמי מהחלון
או משהו," אמר ביל.
טום ניער את עצמו מזה ושם את ידו על של ביל, זאת שעומדת לפתוח את החלון. ביל התנשף וקפא, מחליק את ידו החוצה מתחת
לידו של טום ועוטף את זרועותיו סביב גופו. טופ תפס את מנעול החלון ובקלות פתח אותו. רוח של אוויר נקי התפרצה לחדר
החשוך ושניהם התאנחו.
"תודה," אמר ביל. "ידעתי שזה נפתח."
טום חייך והוציא סיגריה מהקופסא. הוא הסתכל על ביל, מחזיק אותה. "אתה רוצה אחת?"
ביל בהה בעודו חושב על הסיגריות. "לא, אני הייתי פאקינג מכור ואם זה יקרה שוב, זה יהיה מבאס. אני אפילו לא יכול לפתוח את החלון הזה."
טום צחק. "כה, אבל יהיה לך אותי לעשות את זה."
"אתה לא תמיד פה."
"אני יהיה," התעקש טום, מדליק את הסיגריה. הוא נשף עמוק והרגיש שליו לנצח, נושף את העשן החוצה מהחלון.
"אתה צריך להשאיר את זה פתוח לעיתים קרובות יותר."
"לא יכול, זה נגד החוקים," השיב ביל.
"אז גם זה," אמר טום, מחזיק את הסיגריה.
ביל חייך. "כה, אבל אם ניתפס, אתה זה שתהיה בצרות."
"למה? אתה הכרחת אותי לעשות את זה," אמר טום, מחייך מעט. ביל העיף פנים בשובבות.
"מה עוד נגד החוקים?"
"לא יכול לעזוב," אמר ביל. "לא יכול להשתמש בטלפון. לא יותר משלוש מבקרים. לא יכול לצפות בטלוויזיה רגילה, לא יכול להתחבר לאינטרנט, לא יכול להיות לבד ליותר משעה."
"אלוהים ישמור," מלמל טום.
"ממ," הסכים ביל. " הפסקתי לחשוב על זה לפני הרבה זמן כבר. אתה תהיה משוגע אם תמשיך לחשוב על זה. טוב, אתה יודע. משוגע יותר." הוא חייך.
טום קימט את מצחו. "בדיחה גרועה."
"נה, היא יכלה להיות גרועה אם אתה היית אומר את זה," אמר ביל, מניד בכתפיו. "אבל אני זה שגר פה, אז..."
"מי מבקר אותך?" שאל טום.
"אבא שלי."
"ואתה." חייך ביל שוב. "אבל אתה חייב. אתה תקוע פה בדיוק כמוני."
"אני יכול לעזוב וללכת לשטוף כמה רצפות," אמר טום, מסיים את הסיגריה. "זה נשמע כיף."
היו צעקות ממורד המסדרון והבנים זזו במקומם באי נוחות.
"אם יכולת לצאת, לאן היית הולך?" שאל טום, מנסה להתעלם מהכאוס.
"רק למקום שהוא לא כאן ולא הבית. אני מעדיף להיות כאן מאשר בבית," השיב ביל.
"הבית חרא?"
"לא ממש. אני פשוט לא יכול לחזור לשם."
טום צפה בביל בזהירות. ביל היה נרגז בצדדיו, בוהה מחוץ לחלון לסירוגין. הצעקות בחוץ המשיכו; אחד מהטופלים לא היה שמח.
טום נזרק את הסיגריה והסתכל למחוץ החלון.
"יש ימים שזה ממש קשה," אמר ביל בשקט. "ממש פאקינג קשה. אני לא חושב שאני כמוהם."
"כמו מי?"
"כמוהם. האחרים פה. אני יודע שיש לי כמה בעיות אבל..." ביל התכווץ כשהצעות נהיו רועשות אפילו יותר.
"אני לא כאילו חושב שאני כמוהם."
"אתה לא," אמר טום ביציבות. אם לא ידע אם הוא באמת מאמין בזה, אבל הוא ממש מתחיל לחבב את ביל. הוא לא ממש יכל לדמיין לחבב מישהו אחר בקומה החמישית. טום לא ידע אם זה דיבר על מצב השיגעון של ביל, או שלו. "אתה לא, אוקי?"
ביל התכווץ, מגרד את צווארו. "טוב, לא הייתי כאן אם לא הייתי כזה."
"זה לא נכון," השיב טום, מקמט את מצחו.
ביל הניד בכתפיו.
"אף פעם לא שאלת אם אתה יכול לעזוב?"
"לא," השיב ביל במהירות. "אלוהים, לא."
"למה?" טום היה מבולבל.
"אני פשוט... לא יכול," אמר ביל. "להיות שם בחוץ," הוא הנהן לחלון. "זה ממש מפחיד אותי."
לפתע ממורד המסדרון היה רעש מחריש אוזניים וביל התנשף, מניח את ידיו על ראשו וקרס אל הרצפה.
הוא זחל מאחורי כיסא והתכרבל לתנוחת כדור, זז קדימה ואחורה, רועד.
טום זז והציץ אל מאחורי הכיסא. "ביל?"
"לא, לא,לא," אמר ביל בטירוף. "לא, ששש, אני לא פה, אני לא פה."
טום התכופף למטה ואיטה את ראשו לצד, מסתכל על ביל. "ביל? אני חושב שמשהו רק נפל במורד המסדרון."
ביל הזיז את ראשו במהירות, מתחיל לייבב. "זה לא, זה לא."
"כה, זה כן," אמר טום ברכות. הוא התקרב לביל.
"או אלוהים, או אלוהים, או אלוהים," מלמל טום. "ה... אי-איפה היא? או, אלו- אלוהים, איפה היא? אני... אני..."
"מה?" שאל טום.
"אני צריך אותה," היה כל מה שביל אמר, שוב ושוב, עדיין זז קדימה ואחורה.
טום הבין, הוא נעמד ולקח את בובת התינוק ואז הקיש אל כתפו של ביל. כשביל הסתכל למעלה וראה את הבובה הוא שיחרר יבבה שבורה ומשך אותה לחזה שלו, כמעט לוחץ אותה בחוסר חושים.
"אנחנו בסדר, אנחנו בסדר, אנחנו בסדר, אנחנו בסדר," היה מה שהיל אמר, לוחש. הוא נישק את פניה של הבובה, מלטף את שיערה ונוגע בשולי השמלה שלה בזהירות.
הסטנה גרמה לעיניו של טום כמעט לדמוע, הוא היה חייב לצאת משם. ביל היה בסדר, ועכשיו שהוא ידע את זה, הוא היה חייב לעזוב. הוא לא יכל לצפות. זה היה יותר מידי לספוג.
"ביי," אמר טום ברכות, נותן לביל מבט ממושך אחרון בעודו הולך לכיוון הדלת. בדרכו החוצה, הוא עבר ליד קרן, שנתנה לו מבט קשוח.
"חוזר לעבודה?" היא אמרה.
"כה," השיב טום. "אני רק.... הוא צריך עזרה," אמר טום בחוסר אונים, מצביע על החדר. "אני מצטער."
קרן רק הנהנה בקצרה ונכנסה לתוך החדר, סוגרת את הדלת מאחוריה. טום הוציא נשימה חזקה ועישה את העורף שלו.
בדיוק שדברים נראים מובנים מתמיד, הם נהיים משוגעים יותר משהוא יכל לתאר. טום רצה להיות חבר עם ביל, אבל הוא היה יותר מידי מוזר, וזה הפחיד את טום.
**
"אז...כמה זמן אתה ובריג'ט ביחד?" שאל גיאורג.
טום נשען על המכונה והוציא את סיגריה מפיו. "אמ... משו כמו שנתיים."
"וואלה," אמר גיאורג בקול נמוך. "זה מאגניב."
"למה, מעוניין?" חייך טום.
"לא, טוב, אם היא לא הייתה, אתה יודע. איתך. ברור שאני יהיה. היא ילדה יפה."
"מאוד יפה," הסכים טום.
"אתה הולך להתחתן איתה?" חייך גיאורג.
טום הניד בכתפיו לאט. "אלוהים, אני לא יודע. אני אפילו לא חשבתי על מה שאנחנו הולכים לעשות שהיא תעזוב ללימודים."
"כה, זה קשה. איבדתי ילדה ככה," אמר גיאורג. "טוב, לא, ניסינו יחסים ממרחק אבל זה היה יותר מידי קשה. לא שווה את זה."
"היא אולי תהיה שווה את זה," השיב טום. "אני לא יודע עדיין."
"היא יותר מידי טובה בשבילך," התגרה גיאורג. "ילדת אוניברסיטה."
טום קימט את מצחו. "לך תזדיין," הוא אמר בפשטות. "אני לא חושב שנועדו בשביל זה. להיות ביחד לנצח. היא לא הילדה הנכונה."
"אז למה אתה מבזבז תזמן שלך?"
"מה יש עוד לעשות?" התנשף טום. "לא יודע, היא ילדה חמודה ואנחנו נהנים היחד. היא אף פעם לא הזכירה שניפרד אז אני אף פעם לא חושב על זה. תמיד הבנתי שהיא תעזוב אותי שהיא תהיה מוכנה."
"שיט," אמר גיאורג. "באמת? זה... ממש רע."
"לא, זה מציאותי. אתה צודק; היא יותר מידי טובה בשבילי. היא הולכת למקומות ואני... הולך לשירות קהילתי," אמר טום.
"לא בדיוק נועדו אחד לשנייה.. ועוד, אני לא יודע אם אני רוצה להתחתן. זה נשמע נוראי."
"אני יעשה את זה יום אחד," השיב גיאורג. "לא בזמן הרחוק, בכל זאת."
"זה קצת משמע כמו הומואים," התאנח טום. "לשבת ולדבר על נישואים."
"לי יש מספיק ביטחון עצמי," גיאורג צחק. הוא נעמד, מנקה את הג'ינס שלו ולבש חזרה את הג'קט הלבן שלו. "חזרה למטבח.
אנחנו עושים מקרוני היום."
"איכ," אמר טום. "הי, הלוח זמנים שלי השתנה. הם מכריחים אותי לעבוד בלילות ממחר."
גיאורג עשה פרצוף. "איזה מבאס. אתה יודע, כל המטופלים אחרים בלילה. כשהיום נגמר הם כולם נרגזים
ו, אמ, קשים. פאק, הם משוגעים."
טום הנהן. "אני שמרתי מרחק מהם."
"באמת?" גיאורג הסתכל על טום. "חשבתי שאתה ככה מבלה עם הילד הזה ביל."
"מי אמר את זה?"
"שמעתי את קרן. היא יודעת הכל."
טום התאנח. "אני רק... אני לא יודע. אנחנו מדברים לפעמים."
"תהיה זהיר," הזהיר גיאורג.
"אני יודע שיש לו בעיות," אמר טום. "אבל הוא נחמד, והוא..."
"פאקינג משוגע?"
"רק לפעמים," השיב טום.
"אני באמת הולך לקחת לו את הבובה בקרוב," אמר גיאורג, צוחק. "זה יהיה מדהים."
טום אפילו לא ענה על זה. הוא ידע שהוא כנראה צריך לחשוב שזה מצחיק, כמו גיאורג, אבל הוא נגעל ממנו. הוא לא יכל לחשוב על משהו יותר מגעיל מזה.
"הולך חזרה לעבודה," אמר טום, מצביע על הדלת. "נראה אותך אחר כך."
"כה, אחר כך."
מזיז את ראשו, טום עלה במעלה המדרגות.
**
כשבריג'ט הורידה את טום ליד ביתו מאוחר יותר באותו היום, הוא היה כל כך שמח להיות בבית. הוא לא רצה
שום דבר יותר מלעלות ישר למעלה, להתקלח ואז ללכת ישר למיטה. השעה אפילו לא הייתה שבע בערב.
הוא פתח את הדלת, מתאנח על המתח שהתיק שלו עשה לו על הכתף. הוא אפילו לא היה כבד; הוא פשוט עבר אסטרה קשה לאחרונה, וכל דבר גרם לו לכאוב.
"טום, זה אתה?" יצא קולה של אימו.
"כה," השיב טום. "זה אני." הוא הפיל את תיקו לרצפה והתאנח, מותח את גבו. אימו נכנסה לחדר.
"היה לך יום טוב?"
"לא," מלמל טום.
סימון קימטה את מצחה. "אני מצטערת."
טום הניד בכתפיו. "אני חושב שאני פשוט ילך למיטה."
"לפני שאתה הולך," אמרה סימון. "עורך הדין שלך התקשר היום אחר הצהרים... הם קבעו לך עוד מועד לדיון שימוע בשבילך."
"באמת?" טום הרגיש את ביטנו מתהדקת. "זה רע?"
"אני לא יודעת." נשכה סימון את שפתה. "אתה צריך להתקשר אליו. הוא השאיר את מספר הבית שלו."
"מחר," אמר טום, מתחיל ללכת.
"חכה," התאנחה סימון. היא הניחה את ידה על כתפו של טום ואז משכה אותו לחיבוק קטן. טום נשען אליה וסגר את עיניו.
הוא לא חיבק בחזרה, אבל הוא נתן לעצמו להיות עטוף תחת זרועותיה של אימו ולרגע, הוא הרגיש רגוע.
"גאה בך," לחשה סימון.
"על מה?" טום השתחרר, מבולבל.
"אתה ממשיך עם השירות הקהילתי הזה."
"אני חייב," אמר טום. "או ש...כלא."
סימון הנהנה. "טוב, אני כן. גאה בך. אני חושבת שזה הועיל לך."
"זה כל כך מגעיל," מלמל טום. "אין מצב שלהיעצר על לשתות ולנהוג הועיל לי."
"אתה מיד לוקח דברים בצד הרע שלהם," השיבה סימון, מקמטת את מצחה. "אבל אולי אתה צודק. אולי אתה צריך את
החזרה הזאת למציאות."
"זאת הייתה טעות," אמר טום, חורק בשיניו.
"אני יודעת," אמרה סימון ברכות. היא ליטפה את הראסטות של טום, מושכת אחרוה אחת מאחורי אוזנו. "טוב,לך להירגע."
"את יותר מידי טובה בשבילי, אימא." אמר טום, מסמיק.
"אתה התינוק שלי," השיבה סימון, מחייכת. "היחיד שיש לי."
טום פשוט הנהן. "לילה, אימא."
בעוד שטום עולה במעלה המדרגות, הפלאפון שלו צלצל. זאת הייתה בריג'ט, והוא סגר אותו מיד. הוא לא הרגיש את החשק לדבר איתה. הוא לא הרגיש את החשק לדבר עם אף אחד. הוא רצה לכבות את כל העולם, רק ללילה אחד. ללילה אחד הוא רצה להיות לגמרי בתוך הראש שלו, בלי אחריות ורגיעה מחולטת.
ביום למחרת הוא מתחיל את לוח הזמנים החדש שלו. הוא ילך למוסד בשש בערב ויעבוד עד חצות. הוא לא קיבל את השינוי, המילים של גיאורג נשמעו ברור וחזק. טום תהה כמה ממה שהוא אמר היה אמיתי, אם זה באמת היה שונה כמו שהוא אמר שזה יהיה בלילה.
טום ניסה לא לדאוג לגבי זה. הוא הסתדר עם כל מה שבא עליו, וחוץ מזה, הוא לא היה שם בגלל המטופלים.
הוא היה שם כדי לנקות דברים ולשלם את החוב שלו לחברה.
כשהוא הגיע לחדר שלו הוא הבין שהוא היה יותר מידי עייף כדי להתקלח והוא שכב במיטה שלו, בועט החוצה את נעליו.
כל גופו כאב מעמידה כל היום והיה לו כאב ראש מהלחץ.
אף אחד לא ציפה לשום דבר ממנו אבל הוא הרגיש כל כך אחראי, כאילו שהוא כל הזמן אכזב אנשים.
בריג'ט לא תישאר איתו לזמן רב. הסבלנות של אימו לא תחזיק הרבה זמן. האבא החורג שלו, גורדון, בקושי דיבר איתו יותר מכמה מילים לאחרונה. לאנדרס יש את העיניים שלו, טום לא רצה סתם ליפול עליו. כל החברים האחרים שלו עברו אחרי סיום בית הספר.
טום הבין שאין לו אף אחד לדבר איתו שלא יצפה ממנו למשהו. זה היה מעייף וכשהוא סגר את עיניו, הוא הרגיש גל של חום עובר מעליו, ואז הוא נרדם לשינה עמוקה.
**
טום דחף את הסחבה במורד המסדרון לאט, צופה בלכלוך נעלם עם כל ניגוב. הוא הסתכל סביב; זה היה חשוך, כבר כמה לילות במשמרת הלילית שלו. בערב בקושי הייתה פעילות במקום. המסדרונות היו ריקים והרעשים היחידים שיכלו להישמע היו ביפים ושיעולים לעיתים קרובות.
הוא הסתובב בפינה והמסדרונות נהיים יותר חשוכים. מישהו סוף סוף כיבה את האור בלובי הראשי; הוא יותר לא מאיר את המסדרונות ברכות. טום הסתכל על הרצפה. הוא לא יכל לראות לאן לדחוף את הסחבה יותר.
הוא הוציא את האוזניות שלו ועמד לשנייה. הוא עצר בדיוק מחוץ לחדר מוכר. הדלת הייתה סגורה ובתנועה איטית, טום הושיט את ידו לידית הדלת וסובב אותה. היא הייתה קרה וקשה לסובב וטום התאנח כשאצבעותיו כמעט נשברו מהמאמץ לפתוח את הדלת.
"או," מלמל טום. הדלת נפתחה ואיזה אור עמום כמעט כחול בא מבפנים. הוא הסתכל שוב, רואה שזה היה אור הירח משתקף מהרצפות הנקיות.
הוא נכנס, מסתכל סביב. הקירות היו לבן עמום, כרגיל אבל משהו בהם נראה רך. הם כמעט קרנו. הוא נגע באחד בהם אבל לא יכל להרגיש כלום; הוא אולי בכלל נגע באוויר.
הוא שמע קול קטן והוא הסתכל לצד. הייתה שם מיטה ומישהו על המיטה, מכורבל תחת הסדינים.
הוא זיהה אותו בתור ביל.
הוא לקח כמה צעדים קרוב יותר וראה שביל אוחז בבובה. למרות זאת, זאת לא הייתה אותה הבובה.
היא הייתה בובה חדשה, נקייה עם שיער יפה ובגדים נקיים. הפנים שלה היו פורצלן יפה והעניים היו צבועות בכחול בהיר.
עורו של ביל היה חיוור, כמעט כמו הפורצלן, זוהר מאור הירח והאיפור שלו היה מצויר מדויק סביב עיניו. השיער שלו לא היה בבלגן הרגיל שלו; הוא היה יפה, חלק, רך. הוא נראה כמו בובה בעצמו.
טום הסתכל על הילד, איטה את ראשו ומצא שהוא מחזיק את נשימתו. הוא התנשף, נושם בכבדות לנשימה של אוויר נקי. ביל זז, העפעפיים שלו התנופפות על לחיו. טופ קפא, רוצה לקחת צעד לאחור, אבל במקום הוא לקח צעד קדימה.
"ממ," מלמל ביל, מתאנח משנתו. הוא הסתובב על גבו, מרגיע את כתפיו. הבובה נפלה מזרועותיו ונחתה על הצד של המיטה, שיערה נופל החוצה.
טום עשה עוד צעד קדימה ורעד, הוא הסתכל על ביל. הוא נראה ממש יפה; טום לא שם לב לפניכן כמה מושך היה ביל, כי ביל לא היה רק לא יציב נפשית, הוא היה בן. טום לא שם על דברים מהסוג האלה אלא אם כן זאת הייתה בת, אבל ביל היה שונה.
ביל היה פגיע וכמעט חסר אונים. הוא היה עדין, כמעט נשי. הוא היה צריך שיצילו אותו. זה גרם לטום לכאוב מבפנים, בכל מיני דרכים אחרות הוא לא יכל ולא רצה להבין.
הוא הושיט את ידו ונגע בזרועו של ביל ברכות, לא מסוגל להוריד את עיניו ממנו. ביל עשה קול קטן, רועד בשנתו, מרגיע את זרועו. טום עמד ממש ליד המיטה עכשיו. הוא הזיז את ידו לחזה של ביל, עובר את הצוואר שלו וליטף את שיערו ברכות, מזיז קצת מפניו. הוא נדהם מכמה רך היה ביל. רק לגעת בו הרגיע את טום.
ביל מצמץ פעם אחת ואז לאט פקח את עיניו, נראה מבולבל. טום הסתכל עליו, לא עושה שום הבעה, לא מזיז את ידו. ביל הסתכל לצד וראה שטום מלטף את שיערו והוא התאנח. הנשימה שלו חיממה את פרק ידו של טום וטום ישב על המיטה, עדיין מסתכל חזק על ביל.
"טום," מלמל ביל, נשען למגע שלו, מחכך את לחיו בידו של טום. טום הסמיק ונשען קדימה, מריח את ריחו הטוב של ביל שוב.
ביל חייך מעט, מפריד את שפתיו.
לפתע עיניו של טום היו על שפתיו של ביל. הן היו רטובות וורודות, כל חתיכה נראה רכה כמו שאר ביל.
הוא העביר יד עדינה על חיו של ביל והניח את אגודלו על שפתו התחתונה של ביל. ביל הביט מעלה, עיניו פקוחות.
טום נשען קדימה והניח את שפתיו על של ביל וביל התנשף, מושך לאחור, מופתע. הוא פקח את עיניו אפילו יותר וטום החליק את ידו מטה למותנו של ביל, תופס אותה, מושך אותו קדימה אליו.
ביל נרגע לתוך הנשיקה, ידו הורמה לרסטות של טום ונקברת בהן. טום ליקק את שפתיו של ביל, מוצא שהוא טעים, גם.
ביל גנח ברכות ומשך את טום מעליו, פותח את רגליו ודוחף את טום קצת לגופו.
הם זזו לאט, מתנשקים, משפשפים את גופם ביחד. טום הרגיש כל כך מגורה, הוא היה קשה ומשופשף מתחת לג'ינס שלו. המפשעה שלו הייתה כל כך חמה והוא רצה לקחת ולהוציא את הזין שלו ולחשוף את עצמו, אבל הוא לא יכל להפסיק להשתפשף על ביל.
"אה," גנח ביל. "או, אלוהים..."
טום פשוט הנהן, מסדר את עצמו מעלה בזרועותיו וגורר את מותניו על ביל. הוא יכל להרגיש שביל היה קשה מתחתיו, גם וכשהוא הושיט את ידו להוריד את הגינס שלו, הוא התנגש בבובת הפורצלן והיא נפלה על הרצפה, מתפוצצת למיליון חתיכות.
טום התיישב מהר, מתנשף, מצחו היה מכוסה בזיעה. והסדינים שלו היו כמעט כולם רטובים והוא הרגיש כאב חזק במפשעה שלו.
הוא בדיוק גמר, חזק. הוא החזיק סדינים מסובבים בגרופים עם פרקי אצבעות לבנים ושיערו היה מבולגן.
"פאק," אמר טום בקול, ממצמץ לתוך החשיכה. "פאק."
תמונה חורפית ומדהימה במיוחד. 
[פיח ההקטנה הורסת אותה =/ ]
אעהאעה! נוטי נוטי טום. חיחיחיחי.
יאלה רוצו להגיב כמו משוגעות אחרת... ג'ן לא תשים לכן תפרק הבא. חעחע
לאב יו גאייס. 33>
= ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
