3> Twincet is love

כה..טוב. אין לי מה לכתוב בכותרת XP

אז..הנה הגיע לו הפרק לפני האחרון..סאד סאד אבל יבוא אחרים :)

הפרק האחרון יגיע בעיקוב קטן כי יש לי הרבה על הראש.

מתכונת באנגלית מחר.

העבודה בספורט יום ראשון.

לימודים - סאקס!

אין מה לעשות ליידיס. החלץ איז קילינג מי. ואני חייבת לסיים את השנה זאת כבר. אז..כל כוחותיי הולכים על הלימודים.

תנסו להבין :)

אני לא אחפור יותר. [חחחחח XD]

אינג'וי גירלז :)

חזרה לשורשים שלנו

פרק 3.

ביל נאנח כבחלום כשהוא צפה בטום נוגס בהמבורגר שלו.
הוא עשה את זה הרבה לאחרונה כשזה הגיע אל טום. וכשזה הגיע, זה כלל את טום, גם. ביל היה כולו מדוכא בקשר לזה, אבל באותו הזמן, הוא  הרגיש הקלה ענקית כשהוא נכנע לרגשות שלו, גם אם זה רק בפרטיות שבראשו.
"יש לי משו על הפנים?” שאל טום, פיו מלא בהמבורגר.
ביל ניער את ראשו ודחף כמה ציפסים לפיו. אולי לא הייתה כל פרטיות בניהם. הוא הסתכל מטה אל האוכל שעל ברכיו והנאנח שוב, הפעם זה מתסכול.
הם חנו מחוץ למקדונלדס, לועסים המבורגרים וציפס. טום התעקש לשלם והבטיח כשהם יגיעו הביתה, ביל יוכל לצפות באיזה סרט בנות זול שהוא ירצה. ביל ידע שאחיו עובד קשה כדי לפצות על זה שהוא נוטש אותו, ובעודו מעריך את זה, הוא היה רוצה שזה יהיה דבר שלא מצריך מאמץ. הוא לא רצה שטום יעבוד על לחזק את הקשר שלהם, הוא רצה שזה יקרה באופן טבעי כמו שזה היה במשך שנים.
ביל לא התכוון להתלונן, לא כשהיה לו את טום בשבילו לכל היום. במיוחד כשטום נראה כל כך יפה בחולצת הפולו שלו ובנדנה.
"יש לך משו קטן,” אמר ביל. הוא נשען קדימה ורמז על הלחי של אחיו, וטום הרים גבה.
"איפה? תוריד את זה,” אמר טום.
"זה שם, ממש מתחת לשפה שלך.” ביל עשה פרצוף. “אתה כולך בלאגן.”
טום ליקק מסביב לשפה שלו והניח את ההמבורגר שלו. “הורדתי את זה?”
ביל ניער את ראשו. “אפילו לא קרוב.”
"תעזור לי,” אמר טום בפתטיות. ביל נאנח ונשען קרוב יותר כך שפניהם היו במרחק של סנטימטר אחד. כמובן שלטום לא היה שום דבר על הפנים, טוב, שום דבר חוץ מחיוך מעורר הזעם בצורה מקסימה שהיה עליו.  אבל ביל בכל זאת העמיד פנים שהוא מנגב משהו עם האגודל שלו, והוא חייך.
"הצלחתי,” אמר ביל ברכות.  הוא לא זז אחורה ועיניהם התחברו לרגע ארוך.
טום ניקה את גרונו. “ובכן, טוב.”
"תודה על הארוחה,” אמר ביל. “זה היה ממש מתוק מצדיך.”
"מתוק?” צחק טום. “מתוק?”
פניו של ביל האדימו. “סתום תפה.”
טום שתק. “בבקשה,” אמר טום.  “אתה יודע, אתה זה שמתוק מבין שנינו.”
"באמת?” ביטנו של ביל הסתובבה. הוא עדיין לא זז אחורה מטום, והוא יכל להרגיש את הנשימה של טום על פניו. טום הנהן וליטף חתיכה משעירו של ביל, וביל נאנח ברעד. הוא אף פעם לא הרגיש ככה כלפי מישהו לפניכן. טום פשוט מרעיד אותו לנקודת המרכז, וכשטום חייך את החיוך הכי קטן, ביל הבין שהוא כל הזמן הרגיש ככה.
"כה,באמת.” טום נשען אחורה במושב שלו והסתכל מתוך מחשבה על ההמבורגר שלו. “אתה יודע, אפרופו מתוק...”
"אמ?”
"אני יכול לאכול עכשיו גלידה. אתה רוצה לעבור דרך הדרייב-טרו שוב?” חייך טום. “אני אקנה גם לך.”
"כה?” חייך ביל בחזרה אליו. הוא נהנה להיות במרכז תשומת הלב של טום, לבלות זמן איתו וטום היה כל כך מקסים כל הערב.
"ברור,” טום השתמש במפית כדי לנקות את ידיו לפני שהוא הניע את המכונית שוב. “מוץ מזה, אם לא הייתי קונה לך, היית פשוט אוכל את שלי.”
ביל צחק, נשען אחורנית במושב שלו ומנצל את ההזדמנות פשוט כדי לצפות בטום מרוכז כשהוא עושה רברס במכונית. ביל היה במצב רוח מאוד פלרטטי וככל שלטום אין מושג, ביל היה חופשי לשחק עם הרגשות החדשים שלו כלפי אחיו. המחשבה הזאת גרמה לו לצחוק שוב, וטום הסתכל עליו באופן מוזר.
"מה?”
"כלום.”
"אז למה אתה צוחק?” טום חייך אליו וביל החליק מטה במושבו מעט, מרגיש חם ועקצוצים בכל גופו.
"אני פשוט במצב רוח מטופש,” הוא השיב.
"אתה באמת מטופש,” התגרה טום.
ביל חייך והשעין את ראשו על החלון שלידו. הוא ידע שהוא מתנהג בטיפשות, וזה הרגיש נפלא.

**
ביל הרגיש חרא. הוא הזעיף פנים אל תוך קערת הפופקורן שלו ודחף יד מלאה אל תוך פיו.
"אתה הולך לחלוק את זה, או מה?” גיאורג הושיט יד לעברו מהמקום שלו על הרצפה בסלון של ביל וטום.
ביל השליך את קערה על חברו ואפילו לא הזיז לו שגרעינים החלו לעוף.
לידו על הספה, גוסטאב צחק. “מה לעזעזל הבעיה שלך הלילה?”
"אני פשוט עייף,” מלמל ביל.
"או, זה הסימן שלנו לעזוב?”
"לא,” השיב ביל במתיחות. “אם הייתי רוצה שתלכו, הייתי פשוט אומר לכם לעוף מפה.” הוא קם מהספה והתעלם מקולות הצוחק שהגיעו מגיאורג וגוסטאב כשהוא הלך לכיוון המטבח.
"היי, אתה בסדר?”
ביל נאנח, לא מסתובב כדי להסתכל על אחיו, שעקב אחריו. “אני בסדר, אני פשוט עייף ועצבני.” הוא לא הסביר שזה היה טום שגרם לו להרגיש עצבני.
זאת אפילו לא הייתה אשמתו של טום, ביל מצא שלפלרטט בסוד עם אחיו היה טוב וכיף לכמה זמן, אבל זה הפך מכיף למסתכל דיי מהר.
הוא קיווה, למדי בטיפשות, שטום יתפוס בהתקדמות שלו, יאשר, ויחזיר להם(לפלירטוטים) בהתלהבות עם הלשון שלו. או ידיים, או אולי, וביל עדיין הסמיק בזעם מהמחשבה הזאת, הזין שלו. ביל לא היה בררן, הוא פשוט רצה שאח שלו יגע בו מיד. חיבוק וליטוף פשוט לא הספיקו יותר, התאווה המינית שלו יצאה מכלל שליטה והכל היה בגלל האח הגדול והחתיך שלו.
למרות זאת,ביל ידע שלקבל מאחיו הגדול גמול לכל הייתה פנטזיה אחת גדולה ובלתי אפשרית. זה היה מגוחך. איך הוא יכול לצפות מטום לאוהב אותו בחזרה? טום אפילו לא אהב בנים. וזה היה מוזר מספיק שלביל היו רגשות כלפי התאום שלו, אז שטום ירגיש את אותו הדבר היה סיכוי של אחד למליון.
ביל חיי על סיכויים, אז הוא המשיך לחלום.
טום התקרב אל ביל ועישה את כתפיו בקלילות. “היית עצבני כל היום,” הוא אמר.
ביל יכל להרגיש את נשימתו החמה של טום על כל צווארו והוא רצה או לדחוף את טום ממנו או לדחוף את הלשון שלו למקום שהיא לא אמורה להידחף אליו. “לא נכון,” השיב ביל, מזיז את טום ממנו בצורה חלשה.
טום חייך. “כן נכון. קדימה ביל, מה עשיתי?”
'זה מה שלא עשית,' חשב ביל. “מי אמר שעשית משו?”
"זה דיי ברור שכן,” אמר טום. הוא התקרב קרוב יותר, הפה שלו ממש ליד צווארו של ביל. “תגיד לי.”
ביל הסתובב, ובלי להתכוון לכך, שפתיהם התנגשו וטום לקח צעד אחורה.

"סליחה,” מלמל ביל. הוא הסמיק נורא,כי זה היה כל כך בלי כוונה, וטום בטח חשב ההפך. “אני עייף, אני צריך פשוט ללכת לחדר שלי.”
"אני יכול להעיף את הבנים מפה,” אמר טום. הוא לקח צעד קדימה, והם היו סנטימטרים אחד מהשני שוב. “לא יהיה אכפת להם.”
"לא, כי אז לא יהיה לך עם מי לבלות שהם ילכו.”
"יהיה לי אותך, לא?” טום חייך ונגע בלחיו של ביל. “זה הכי טוב מכל דבר אחר. אנחנו נוכל לצפות בסרט בחדר שלי. זה יהיה - “
"לא, זה לא יהיה,” הפריע ביל. כמה שהוא רצה להתכרבל יחד עם טום במיטה ולצפות בסרט, הוא פשוט לא היה מסוגל לעבור את זה. אפילו לעמוד קרוב לטום היה מייסר. “ברצינות, אני עייף.”
טום נראה מאוכזב. “אני חושב שאני אעיף את הבנים בכל זאת. לא ממש בא לי לבלות איתם יותר.”
"אל תיתן למצב הרוח שלי לדכא אותך,” אמר ביל.
"זה קטע של תאומים, אני לא ממש יכול לשלוט בזה.”
ביל חייך, למרות מצב רוחו. “אולי סרט יהיה מגניב...אבל אנחנו יכולים לצפות בו בסלון?”
"למה שם? זה הרבה יותר נוח במיטה שלי ואנחנו פשוט יכולים להירדם אחרי או תוך כדי,” אמר טום.
"כה, אני יודע, אבל...” ביל לא ייתן לאף אחד ללחוץ עליו. הוא ידע שהוא לא יוכל להתמודד עם זה, הוא בסוף יעשה משהו מטופש. “אולי...”
"בחייך,” אמר טום ברכות. והופיע לו החיוך המקסים שתמיד הכניס את ביל לצרות. “אתה יכול לקחת את הכריות הטובות ולשתות קולה במיטה שלי וכל מיני.”
ביל נאנח. “אני אפגוש אותך שם, אוקיי?”
וככה ביל הגיע לבסוף למיטה של טום, מאזן קולה על ירכו ונשען על אחת הכריות הכי טובות של טום. הם החליטו לצפות בעונה החדשה של נמלטים. טום ניגן בגיטרה האקוסטית שלו בעוד שהטלוויזיה נדלקה, וביל חצי שם לב אל הטלוויזיה וחצי אל טום.
טוב, אולי הוא שם הכי הרבה לב לטום.
"זוכר את זה?” ביל החל לנגן בהתקדמות כמה אקורדים ברכות וביל הנהן לאט. “אז מה זה?”
"השיר הראשון שכתבתי. אתה זוכר אותו?” צחק ביל. “אלוהים, מה היו המילים שוב?”
ביל הניד בכתפיו. “אתה הגאון המוזיקלי, לא אני.”
"שיהיה,” ביל הניח את כוס הקולה שלו על אדן החלון והתקרב אל טום. טום המשיך לנגן, ואז השיר נהפך לאט למשהו יותר רך, איטי. ביל זיהה אותו מיד. “או, בלילה.”
"אתה חושה שזה מוזר שאנחנו חולקים את השיר הזה כמעט כל לילה עם כל העולם? אני מתכוון, אנשים הורידו את החרא הזה. זה השיר שלנו, ביל,” אמר טום, עיניו על אצבעותיו. “זוכר מתי כתבנו את זה?”
ביל הנהן. “ אמרנו שזה השיר שלנו, רק שלנו, ואף אחד אחר אף פעם לא יזכה לשמוע אותו.”
"כה, דברים משתנים.” טום הרים את מבטו לרגע וחייך. “רוצה לנגן?” הוא הושיט את הגיטרה שלו לכיוון ביל.
ביל הזיז את ראשו במהירות. “אתה הגאון המוזיקלי, לא אני.”
טום גלגל את עיניו והניח את הגיטרה. הוא נשען אחורה על המיטה ושילב את ידיו לאמצע, וביל התמקם לידו. לכמה רגעים, הם צפו בטלוויזיה בשקט. אצבעותיו של ביל דגדגו. הוא השתוקק לגעת בטום, ללטף אותו, להישען עליו, משהו. היה חשמל בניהם והוא כמעט חנק את ביל.
ביל הסתובב כדי לגנוב מבט אל אחיו, והיה מופתע לגלות שטום כבר הסתכל עליו.
"מה?” אמר ביל.
"כלום,” טום לא הסית את מבטו. “רק...”
ביל עיקם את ראשו לצד, מקמט את מצחו. “רק מה?”
"אתה שואל יותר מידי שאלות.”
זה לא היה מה שביל ציפה לו, אז הוא הסתובב חזרה אל הטלוויזיה וצפה.  הוא לא הרגיש את מבטו הכבד של טום עליו יותר, והניח שטום עשה את אותו הדבר.
אבל אז הוא הרגיש מגע רך על זרועו, והוא הסתכל מטה.  מרפקיו של טום התנגשו בשלו.  ביל הסמיק מאוד.
"זוז,” אמר ביל.  הוא דחף את מרפקו אל הצד של טום בשובבות. “אתה במרחב שלי.”
"אתה במיטה שלי,” השיב טום. עיניו היו כהות וזה גרם לביל לרעוד.  “אז אני חושב שאני זה שצריך להגיד לך ללכת מהמרחב שלי.”
"מה אם אני לא?”
טום חייך והכה את ביל, מהדק אותו על הסדינים וצחוק. ביל התאמץ לזוז בזרועותיו,אבל לטום החזיק אותו חזק והוא לא יכל לזוז.
 ביל הרגיש את הזין שלו מתקשה והוא הרגיש מפוחד, והסתובב לצד כך שטום לא ירגיש אותו. לחיו רתחו כשטום נשען קדימה, שוקע עליו.
"טומי,” התבכיין ביל. “תשחרר אותי.”
טום חייך ולחץ את מצחיהם יחד. “אם אני אשחרר אותך, אז מה?”
"אז..”ביל נאנח, מנסה לשחרר את עצמו. אם טום ימשיך ככה, הולכת להיות להם בעיה. “בחייך!”
"בחייך אתה.”
ביל הסתכל על טום, ולפני שהוא יכל לחשוב, הוא קירב את ראשו ונישק את אחיו על השפתיים, נשאר מספיק זמן כך שזאת לא הייתה תאונה. זאת לא הייתה תאונה כלל.
הוא ידע מיד שזה היה דבר טיפשי לעשות כשהוא משך את שפתיו אחורה וראה את הדרך שבה טום פער את פיו מעליו. ביל ניסה לא להיכנס לפניקה, ודחף את טום מעליו, מה שלא היה כל כך קשה מאז שאח שלו לא ממשיך לריב יותר.
"רד ממני,” ביל ניסה להישמע מקרי בעודו דוחף את טום ממנו.
"מה זה היה?” שאל טום במהירות.
"אני רק רציתי להוריד אותך ממני, זה הכל,” השיב ביל, מעמיד פני עצבני. “אני אמרתי לך שאני עייף וכאלה, אני לא במצב רוח להתאבק.”
הוא כל כך קיווה שטום יעביר את התאונה כמו שביל מעמיד פנים שהוא עושה.
"או, אוקיי.” טום נשען אורה על הכריות שלו שוב, עיניו על הטלוויזיה אבל היה חסר הבעה.
זה היה רעיון גרוע בשביל ביל לבוא לחדרו של טום, וזה היה טיפשי לרצות להרות לטום איך ביל הרגיש. הוא באמת הולך ללמוד איך לשלוט על עצמו,ואיך לשרוד את הכאב המעומעם הקבוע שבחזה שלו מלרצות משהו שהוא לא יכול לקבל.
והוא הבין, באון לא נוח מספיק, שהוא לא הולך לקבל את הקרבה שהוא רצה מהתאום שלו מלהתמרח עליו. הוא הסתכל על טום והתכווץ; אחיו  נראה כל כך אומלל. ביל בטח הפחיד אותו.
"טום, תקשיב - “
"אם אתה כל כך עייף או מה שזה לא יהיה, פשוט לך לישון,” אמר טום, משלב את זרועותיו. ביל נגע בזרועו אבל טום משך אותה ממנו.
"זה לא מה שאני התכוונתי ל - “
"לא ממש בא לי לצפות בסרט עכשיו, בכל מקרה,” אמר טום. “אני עייף.”
ביל קימט את מצחו, מנער את ראשו. “לא היית עייף לפני שנייה.”
"כה, אבל אתה אמרת שאתה כן. קטע של תאומים. זוכר?” לא היה שם רגש מאחורי המילים של טום. “רק...אולי - “
"לילה טוב,” אמר ביל במהירות.הוא קם לעבר הדלת, כתפיו היו מתוחות יותר משהם היו קודם לכן. הוא לא האמין לטיפשות שלו, חוסר שליטה טהורה שלו. מה הוא חשב שיקרה? הוא ינשק את טום והכל יחזור להיות בדרך פלא נורמאלי? מה שנורמאלי לא היה. ביל עצר במסדרון ודחס את אגרופיו לעיניו. הוא לא הולך לבכות, אבל ראשו כאב והוא היה צריך להרגיע את עצמו.

הוא חיכה רגע לטום שיבוא אחריו. טום תמיד בא אחריו, בלי לאכזב, לא משנה כמה מגוחך ביל היה.
ביל חיכה חמש דקות, וטום לא בא.
"פאק,” מלמל ביל. הוא באמת הרס כמה דברים.  הוא אפילו לא רצה להישאר בשירה באותו הערב.
הוא סגר את עצמו בחדרו וישב על המיטה שלו. איך דברים נהפכו להיות כל כך מביכים בינו לבין טום? ביל לקח את הפלאפון שלו ופתח אותו.
הוא הקליד אני מצטער בהודעה לטום, אבל היסס לפני ששלח אותה. למרות זאת, האם הוא בכלל מצטער? זה לא שהוא מתחרט על שנישק את טום. טוב, הוא לא לגמרי התחרט על כך. השניות הספורות האלה ששפתיהם נגעו יחד הספיקו לספק שבוע שלם של סקרנות. יל נגע בשפתיו, נזכר בנשיקה.  היא הייתה רכה, מתוקה, עדינה.
הוא הפיל את הפלאפון שלו על המיטה ונשען אחורה, ההודעה נשכחה.

**
ביל יכל לשמוע את הבנים מאיפה שהוא ישב באזור המטבח הקטן שלהם בסטודיו, והוא הקיש ברגלו לפי קצב התופים של גוסטאב. הם הקליטו שירים לאלבום החדש שלהם, אבל האחרים ניגנו מעט, ניסו כמה צלילים חדשים.  ביל רצה הפסקה כי הגרון שלו החל לכאוב כשהוא שר, אז הוא ישב במטבח ליד השולחן עם כמה מגזינים ומצץ כדור מציצה בטעם תפוז.
לפניו היה מגזין טיולים דק ואופנה, אבל זה היה מגזין הטיול שמשך את תשומת ליבו. ביל ניסה להחלט לאן לנסוע לחופשת השנה החדשה שלהם, וחוץ מהמתח בניו לבין טום שנהיה עבה יותר מאז הנשיקה הקטנה ההיא, הוא היה נרגש ללכת. הוא הזדקק לזה מאוד, הייתה לו שנה קשה – לכולם הייתה. אבל לביל במיוחד. היה לו ניתוח בגרון, נסע ליותר ערים משהוא יכל אפילו לזכור כדי להופיע, התאהב באחיו...
ביל צחק ובדיוק אז, טום התפרץ למטבח. ביל אפילו לא שם לב שהמוזיקה במורד המסדרון נעצרה.
"מה?” שאל אותו טום, בעוד שביל מגחך לעצמו.
ביל נאנח, מסה לאסוף את המחשבות שלו כראוי כדי לחבר משפט שיוכל להסביר איך הוא מרגיש. הוא פשוט יכל להגיד לטום שהוא קרא משהו מצחיק במגזין, או נזכר בבדיחה, אבל הוא הרגיש חשק לדבר, או אולי הוא רצה שטום ירחם עליו.
"אתה יודע, לפעמים אני מקבל אימיילים מבנות שאומרות שהן אוהבות אותי עד כדי כך, שהם רוצות להיות אני, הן חושבות שאני כזה מדהים.”
ביל מצמץ כמה עמים מאיפה שהוא עמד ליד דלת המקרר הפתוח. “ו?”
ביל הניד בכפתיו ועשה פרצוף. “אני חושב שאם הן ידעו איך זה להיות אני, הן לא היו רוצות להחליף מקומות כל כך מהר. “
"וואה, וואה,” אמר טום בעוקצנות. “תינוק מסכן. אני לא חושב שאתה הולך לקבל סימפטיה מאף אחד. לעזעזל, אפילו לא ממני, ואני יודע כמה שהכול מטורף.”
ביל לא ציפה מטום להגיד את זה. “בחייך, תן לי להתבכיין קצת,” הוא אמר, שומר את הטון שלו גבוה.
"אני מקבלים כמעט כל מה שאנחנו רוצים,” אמר טום עם נדנוד בכפתיו.
'לא הכל,” חשב ביל במרירות. “מה עם חופש? הודתה לא מזמן שזה יהיה נחמד לחזור לאיך שדברים היו פעם.”
"אתה עוד פעם על הקטע הזה?” שאל טום. פניו התרככו והוא התיישב ליד אחיו, גונב את הקולה שלו ולוקח לגימה ארוכה. טום אף פעם לא חלק שתייה עם אף אחד, כל הקטע הזה עם חיידקים הפחיד אותו, אז ביל היה מופתע שטום לקח עוד לגימה. “אתה לא חושב שאני שונא אותך או משו, נכון?”
ביל ניער את ראשו והעביר כמה דפים במגזין. “נה, אני חושב שאני מרגיש את הלחץ של האלבום ומרגיש דחוס בסטודיו.”
"מזל שיש לנו הפסקה בקרוב. אתה מסתכל על החופשה שלנו?”
ביל הנהן. “בטוח באיים. אתה מסכים?”
"שמש, חוף, שתייה, רגיעה. אני שם,” אמר טום עם חיוך. “ואני ואתה, נכון?”
"ברור,” אמר ביל.  לחיו האדימו והוא עיקם את ראשו לצד, מסתכל על המגזין קרוב יותר.  “מי עוד?”
"זוכר את התאומות הצרפתיות האלה שבילנו איתם לפני שנתיים באיים?” אמר טום.
ביל הזעיף פנים. “כה, הן היו נחמדות. מה איתן?”
"כלום. תתכנן מה שאתה רוצה, אוקיי? אם אני יכול לשבת בשמש  ולישון עד מאוחר, לא באמת אכפת לי לאן נלך.” טום נעמד ועזב את החדר.
"אוקיי,” מלמל ביל.  הוא תהה אם טום ידע על מה בדיוק הוא חשב, ואז אר בדיוק את ההפך ממה שהוא רצה לשמוע. זה בהחלט נראה ככה.
 הוא זרק את מגזין הטיולים הצידה, לפתע מרגיש קצת כמו ילד ממורמר בקשר לכל הדבר הזה. לוקח את מגזים האופנה במקום, ביל העריץ את השיער החלק בתמונות שהתבלטו בבהירות על כמה מהעמודים הראשונים. הוא ממש רצה מראה חדש.

**
ביל הסתכל אל הסושי שלו בחור עניין וניסה לשים לב למה שהחבר הכי טוב שלו אמר. הוא יצא לארוחה עם אנדרס וטום, מבלים עם החבר שלהם, אבל ביל היה כל כך עייף שהוא פשוט רצה להתכרבל בתוך עצמו בתא שבו הם ישבו ולישון. טום היה לידו,אבל ביל המשיך להסתכל על הג'קט הגדול שהוא לבש, הוא נראה כל כך גדול, חמים ומזמין, או ליתר דיוק, טום נראה חמים ומזמין וביל פשוט רצה להתכרבל אל טום ולהישען על כתפו. אבל זה לא יקרה.
אז חברה אתם זוכרים את סלינה מבית הספר?” שאל אנדרס, סביב פה מלא מעוף.
טום צחק. “אתה צריך להיות קצת יותר ספציפי מזה, אחי.”
"אתה יודע, זאתי שנהגה תמיד ללבוש את הקליפסים הנוצצים האלה?”
ביל וטום הסתכלו אחד על השני, משועשעים. “לא,” אמרו יחד.
"היו לה את הציצים הכי גדולים בכל השנה שלנו הנה האחרונה שתם הייתם שם,” סיפק אנדרס.
"עדיין היו לה ציצים גדולים?” שאל ביל באדישות, מתאמץ להצטרף לשיחה.
"לא ממש שמתי לב,” אמר אנדרס. “הייתי יותר מידי עסוק להסתכל על הכלב שלה משתין לי על הרגל.”
"אוו, כלב,” אמר ביל עם חיוך, בזמן שטום צחק.
"לא שמעת מה אמרתי? אמרתי שהוא השתין לי על הרגל!”
ביל התעלם מאנדרס ופנה אל טום. “אתה יודע, מאז שיש לנו מקום משלנו אנחנו יכולים לאמץ חיית מחמד. אנחנו יכולים לאמץ כלב קטן.”
טום השמיע נחרה. “כה בטח, ביל, מי הולך לטפל בו?”
ביל קימט את מצחו. “אנחנו, כמובן. הוא יהיה שלנו.” הוא הסתכל מטה על הצלחת שלו.
"אתה לא יודע לטפל בכלום,” מלמל טום. “ואנחנו נוסעים המון, זה לא יהיה פייר כלפיו, או על מי שזה לא יהיה שנצטרך לנטוש אותו כמעט כל הזמן. יותר מזה, הוא ישתין ויחרבן בכל מקום - “
"אוקיי, אז לא נאמץ,” הפריע לו ביל בקולניות.
"אני רק אומר שזה יהיה לא מעשי,” אמר טום. “בקושי יש לנו זמן לעצמנו, אנחנו לא נרצה לנטוש את המסכן.”
"אתה צודק, זאת הייתה רק מחשבה,” אמר ביל. “לא משנה.”
"זוכר את הפעם הזאת שלביל היה דג זהב?” אמר אנדרס בבהירות, בבירור מנסה להאיר את האווירה.
ביל רטן וניער את ראשו. “אל תתחיל עם זה.” הדבר האחרון שהוא רצה באותו הרגע היה סיפור על חשבונו. במיוחד סיפור דג הזהב, הוא לא  היה אחד מרגעי הגאווה של ביל.
"או כה, דג הזהב,” אמר טום, דוחף לו מין לתוך פיו. “נמעך.”
"קשות,” אמר אנדרס בתגובה, צוחק.
"ברצינות, פשוט תסתום,” אמר ביל. “זה אפילו לא מצחיק.”
"או כה, זאת הייתה טרגדיה,” אמר אנדרס, מתנגש עם ביל בכתפו. “תודה, זה קורע.”
"זה אולי היה מצחיק לפני חמש שנים, אבל עכשיו כבר לא,” התפרץ ביל.
"אני עדיין מספר את הסיפור הזה במסיבות, ותמיד צוחקים על זה,” אמר טום עם נדנוד בכתפיו. “ניתז.”
"התרסק!” צעק אנדרס.
ביל חיכך עם שיניו והניח את מקלות האכילה שלו. “הבנתי את זה. אני ילד חסר אחריות. תודה.”
"בחייך, ביל, אנחנו צוחקים איתך,” אמר אנדרס. “אתה בדך כלל מתצרף עם הקולות שאנחנו מספרים את הסיפור הזה.”
"זה רק בגלל שאני לא רוצה להרוס את כל הכיף,” אמר ביל. “אנחנו יכולים לשנות את הנושא?” אנדרס וטום הנהנו אל כיוונו והוא נאנח, בוהה על הצלחת שלו.  הוא שנא להרוס את כיף בלהיות עצבני, אבל הוא הרגיש ירוד מספיק גם ככה.
וסיפור דג הזהב לא היה כזה מצחיק, בכל אופן. כשביל היה בן 12 היה לו דג זהב  בצבעים כתום ושחור. הוא קרא לו ננה, משהו שטום לעג עליו באכזריות, ושם אותו באקווריום קטן ליד המיטה שלו. הוא טיפל כמו שצריך בשבוע הראשון או יותר, אבל אז כשהזמן עבר לו הוא השתעמם עם הגד הקטן (הוא לא עשה תרגילים או משהו!) ושכח ממנו.
סימון דאגה להאכיל אותו. טום תמיד הזכיר שהדג פגש את גזר דינו כי הקערה הייתה קטנה מיידי והוא החל לנוע כמו משוגע, אבל ביל היה בטוח שזאת הייתה אשמתו כי הוא לא טיפל בו כמו שצריך.
לא משנה הסיבה, הדג התאבד וקפץ מהקערה שלו בוקר אחד. ביל התעורר מיד לאחד הקפיצה אל החופש, העיף את רגליו מהמיטה ו...
"נמעך,” אמר ביל אל תוך הסושי שלו.
טום הציק לביל עם מרפקו. “בחייך זה היה דיי מצחיק.”
ביל נאנח. “בסדר, זה היה קורע. לא הייתי בטראומה בכלל.”
אנדרס צחק. “דוד שלי דרכה על התוכי שלה. נגרס.”
טום הניח את המזלג שלו. “אחי, זה מגעיל.”
"איכ,” הוסיף ביל.
"סתום תפה!” אמר אנדרס. “אתה זה שהעלתה סיפורים על לדרוך על חיות.”
"אתה  העלתה  את זה!” השיב טום.
בעוד שאנדרס וטום התווכחו, ביל נשען אחורה בכיסאו, מציץ על הסושי שבצלחתו. עיניו נחתו על הג'קט של טום שוב והוא נאנח, תוהה אם הדברים אי פעם יחזרו להיות נסבלים שוב.

חח זה כזה חמוד!

מקווה שאהבתן :)

לאב יו אוללל 333>

שני = ]

הלוו ליידיס :)

הסיפור נהיה יותר טוב מפרק לפרק.

את הפרק הזה תרגמה לכן ליטל.

תודה רבה נששמה! עזרת לי מאוד = ]

יאלה..בלי הרבה דיבורים.

אינג'וי!

חזרה לשורשים שלנו

פרק 2.

ביל ישב בבית בערב שישי, בוהה בקיר החלק. הוא היה עייף ומתוסכל. השעון תקתק בקול וביל פיהק בקול, נח על ידיו.
הייתה לו תוכנית לאותו הלילה. הוא וטום היו אמורים ללכת לסרט ואז לעבוד קצת על המוזיקה בסטודיו עד השעות הקטנות של הבוקר.
הם תכננו את זה כל השבוע וביל באמת ציפה לזה. הוא היה צריך לדעת שטום הולך להבריז לו. ביל כבר ישן כשטום הגיע הביתה.
הוא התעורר למשמע משהו כבד שנחת על המזרן שלידו. הוא הסתובב והדבר הראשון שהבחין בו היה הריח.
"אתה מסריח." ביל אמר לפתע. "איפה לעזאזל היית?"
"רק יצאתי החוצה לכמה דרינקים, אתה יודע איך זה," אמר טום, בולע את מילותיו מעט.
"נחמד. אתה הברזת לי כדי לצאת לשתות ולהשתכר, ואז אתה מעיר אותי כדי לספר לי על זה. לך תזדיין, טום."
"הווווו ביל, אל תהיה כזה. אני כאן עכשיו, לא? בוא נבלה," ענה טום, מלטף את ראשו של ביל. "הוו," ביל התלונן. "לך מפה."
 "אבל אני רוצה לבלות איתך, כמו שאמרתי שאני אעשה," אמר טום. ראשו נפל באיטיות על כתפו של ביל. "בחייך." ביל נאנח בכבדות.
"בסדר. מה אתה רוצה לעשות?"
"סרט?" טום שאל, נשען על ביל. "הו, בסדר," אמר ביל. "אבל אם אתה תקיא עליי-"
"אני לא אקיא," אמר טום לתוך כתפו של ביל. "אוקיי, אני מנחש שאנחנו נצפה בסרט כאן, מאחר ואתה לא במצב של לזוז," אמר ביל, מתיישב. הוא דחף את טום מעליו וקפץ ממיטתו בכדי לבחור סרט אקראי מעל הטלוויזיה שלו.
"היומן," אמר ביל, שם אותו בנגן הדיוידי.
"נשמע מעולה," אמר טום. הוא הסתובב על גבו ונחת על המזרון לידו.
"אתה צריך להיות שפוך לגמרי בשביל לא לריב," מלמל ביל, מציץ חזרה אל הטלוויזיה. טום שנא כל סוג של סרטי רומנטיקה דביקים.
ובכן, הוא תמיד טען שהוא שונא אותם והיה סובל אותם כשביל רצה לצפות באחד, אבל עמוק במחשבותיו, ביל חשב שיכולה להיות לו נקודה רגישה בשביל טיפת רומנטיות.
ביל התיישב ליד אחיו וצחקק כשטום התכרבל קרוב אליו. הוא לא יכל לכעוס על טום כשהוא נראה מתוק כמו חתלתול מתוק, מתרפק על רגלו של ביל.
 "זה טוב," מלמל טום. "זה, אתה. אתה זה טוב."
ביל עשה פרצוף. "אני חושב שהוודקה הייתה טובה."
 "מממ.."
"אידיוט," אמר ביל, אבל הוא ליטף את אחת הראסטות שלו בעדינות. הראש של טום היה בחיקו של ביל והוא היה חמים, מאוד חמים, והוא התקרב. ביל נאנח והחליק למטה, מוצא תנוחה נוחה.
טום נאנח בעדינות והסתובב כך שהוא הסתכל למעלה, על ביל. "אתה יודע מה..?"
"מה?" שאל ביל.
 "בלילה ההוא.." טום עצם את עיניו ולחץ על אפו ואז צחק. "בנאדם, אני זוכר כשהיינו עושים את זה."
"כן?" ביל ניסה להישמע רגוע.
"הוו, כן." ביל חיכה שטום ימשיך, אבל הוא לא המשיך. הם צפו בסרט בשקט ועיניו של ביל נעשו כבדות. הוא שמח מהעובדה שאולי הוא וטום ישנו יחד. הוא לא ידע איך הוא הרגיש לגבי טום או עד לאן הרגשות ירחיקו לכת, אבל הוא התגעגע לטום ואפילו כשהוא היה שיכור, ביל בילה בנעימים. ביל הניח לעיניו להיסגר לאט ועמוק. חומו של טום היה משכר; משקל גופו של טום בחיקו של ביל היה מקום נוח והוא לא הרגיש אותו לרגע. ביל כמעט ונרדם כשהוא הרגיש אחיזה בירכיו. כשהוא פתח את עיניו והסתכל למטה, הוא ראה את טום בוהה בו בעיניים חשוכות. "טומי," לחש ביל.
"אני חושב על זה המון," אמר טום. "מה שהיינו עושים."
 ידו טיילה על ירכיו של ביל וביל הוציא נשימה חרוכה. לפתע, הוא לא היה עייף יותר.
"על מה אתה חושב?" שאל ביל.
"אני יודע שזה היה מוזר מצדי," אמר טום. "פאקינג מוזר, אבל הייתי רגיל-כשהיינו עושים את זה, אתה יודע, ביחד-הייתי מסתכל עלייך. לא כל הזמן. אבל לפעמים. והיית נראה.."
"איך נראיתי?"
טום הזיז את ראשו. הוא מחץ את מעלה הירך של ביל, באופן מסוכן קרוב למפשעתו. ביל נרגע באחיזתו של טום והניח את ידיו על צווארו של טום.
"אני צפיתי בך, גם," ביל אמר בשקט. "איך זה שלא ראינו אחד את השני?" שאל ביל.
"כי כשדברים נעשו ממש טובים בשבילך, אתה סגרת את עינייך." טום חייך והרים את ידו מירכו של ביל.
זה השפיע על ביל יותר ממה שזה היה אמור להשפיע והוא התפתל על המיטה, מנסה לא להראות שמילותיו של טום יכולות לעשות לו את זה.
"הו.. נכון," אמר בצניעות וטום צחק.
"אני חושב שאני צריך ללכת לישון עכשיו," אמר טום בזמן שעיניו נופלות. "אני יכול לישון כאן?"
"אני לא יודע, אתה יכול לשמור את הידיים אצלך, אתה חושב?" ביל צחק, אבל טום נתן לו מבט מוזר.
"כמובן שאני יכול לשמור את הידיים אצלי, טיפש." הוא התנענע סביב, לוקח מלמטה את השמיכה ולחץ את פניו כנגד הכרית הנוספת של ביל.
"אני יודע," אמר ביל ברכות. "אני רק התכוונתי קודם.. היית קצת נוסטלגי או משהו." הוא כיבה את הטלוויזיה והם צללו אל החשיכה.
"כן, וכל זה היה," הוא שמע את טום אומר.
"כן," ענה ביל, לא מרגיש מוטרד כמו שהיה עשוי להיות אם לא היה לו את טום מכורבל לידו.
"לילה, ביל," לחש טום, לפני שביל שמע את נשימתו הכבדה של אחיו התאום, שנרדם במהרה.
"לילה טוב."

**
ביל יצא מהמכונית והודה לנהג לפני שניתר על המדרגה הראשונה של הבניין שבו נמצאת דירתו. הוא רק חזר מצילומים והוא עדיין היה "עשוי", שיערו שטוח וחלק כמשי ועיניו עדיין היו מאופרות. אלה היו צילומים מגניבים.

באמת הייתה לו מילה ברוב הצילומים ובהכנות, אבל הוא לא היה מרוכז כל הזמן. טום הבטיח שהם ילכו לראות סרט מאוחר יותר וביל בטח התרגש יותר ממה שיכל להיות בנוגע לזה. מאז שטום עבר במיטתו ונתן לו קצת התרפקות, ביל לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על טום. כמובן שטום היה תמיד איתו, תמיד במחשבותיו, אבל לאחרונה זה היה שונה. לאחרונה, ביל היה חושב יותר ויותר על סוד הלילות שהם נהגו לחלוק. הוא היה נרדם עם מחשבות מתוקות עליהם כמעט כל לילה במשך שבוע, וזה גרם לו למערבולות נעימות בבטן. לפעמים, הבטן שלו "חשבה" כל כך הרבה שהוא חשב שהוא יהיה חולה, אבל אלה היו געגועים מתוקים. מה עבר עליו? למה הוא היה נואש כל כך לקרבה כזאת שוב? ביל יכל להשיג קרבה כזאת עם בחורה, או בחור (אם הוא היה כנה עם עצמו), אבל הרעיון נפל שטוח במחשבותיו, אלא אם כן זה היה עם אחיו.
ביל דחף את דלת הדירה שלו והפיל את תיקו על הרצפה. הוא בדק את השתקפותו במהירות במראה, בודק אם הוא עדין נראה טוב. הוא רצה להיראות מושלם בשביל טום יותר ויותר מאוחר, רצה שאחיו יחשוב שהוא נראה מאוד, מאוד טוב. אבל באמת, למה?
"מסיבה פאקינג גודלה! כן," ביל שמע את אחיו אומר. "גם בערב השנה החדשה? זה נשמע יותר מדי טוב בשביל לפספס. אני אהיה שם."
ביל החמיץ את פניו, הולך לחדרו של טום. הוא נעמד בחוץ, ליד הדלת והקשיב לאחיו שדיבר בטלפון.
"הו כן, אנחנו עושים כרגיל, אבל השנה הזאת, אני רוצה להישאר בבית. המסיבה נשמעת מדהימה," אמר טום.

"כל מי שהולך להיות שם?"
ביל עשה פרצוף. טום רצה להישאר בבית בערב השנה החדשה? "לך תזדיין, אנדי!" אמר טום, צוחק. "אחי, אני לא רוצה לראות אותה. תגיד לה שיש לי חברה, בסדר? ובכן, אולי אני אהיה בזמן לכל המסיבות השווה שמסביב! אני צריך מישהי להתמזמז איתה בחצות, בנאדם. וכל הלילה. לא רק בחצות." הוא צחק שוב.
נאנק, ביל הלך למטבח והתחיל לעשות רעשים, מפיל כלי מטבח ומחבתות, פותח וסוגר מגירות. הוא לא יכל לשמוע יותר את טום מדבר. עברה מחשבה אצל ביל-לא, הוא ידע שהוא וטום ייסעו לחופשה, רק שניהם, במשך השנה החדשה. זה היה משהו שהם עשו במשך שנים. טום נכנס למטבח, הוא סיים לדבר בטלפון.
"היי," הוא אמר, מחייך לביל, ברור שהוא לא הבחין במבט הכועס שעל פניו של ביל. "עדיין רוצה לראות סרט?"
 "על מה דיברת עם אנדרס?" ביל שאל, מעקם את הדלת הפתוחה של המקרר.
"ובכן, יש מסיבה ענקית שמתרחשת, כולם הולכים להיות שם. זה יהיה כיף, ביל, אנחנו נבלה שם."
ביל טרק את דלת המקרר שוב, ידיו רעדו. "אתה צוחק עליי?" טום פתח את פיו כדי לומד דבר מה, אבל ביל לא נתן לו.
"כבר היו לנו תוכניות לערב השנה החדשה, אני ואתה, כמו כל שנה אחרת."
"אני יודע אבל, שום דבר לא חקוק באבן, נכון? אנחנו עדיין נהיה יחד.."
"זה לא אותו הדבר, ואתה יודע את זה,"  ביל התרגז. הוא היה על סף דמעות, והוא שנא את עצמו על זה. הוא הרגיש חלש, כל כך דביק ותלוי, אבל זה ממש דיכא אותו.
"אני לא מבין מה הביג דיל," טום אמר בשקט.
"אתה לא תבין," מלמל ביל.
"מה זה אמור להביע?" שאל טום, משלב את ידיו.
"זה בדיור כמו שאמרתי."ביל קימט את מצחו. "אין יותר זמן בשבילי, אתה תמיד עסוק במשהו אחר."
"תכננו תוכניות להיום בלילה, לא?" שאל טום.
"ובכן, אני לא מרגיש ככה יותר, איך זה מרגיש?" ביל נשבר. הוא הרגיש שהוא עומד לפרוץ בבכי כשטום גלגל את עיניו.
"תפסיק להיות כזה תינוק, ביל." "אני לא תינוק!" צעק ביל. "למה זה כל כך מוזר שאני רוצה לבלות איתך?"
"אני לא אמרתי שזה מוזר," אמר טום. "אבל עכשיו כשאתה מעלה את זה, אני חושב שזה קצת מוזר. אלוהים, אתה לא יכול לבלות כל שנייה איתי, ביל."
"אני לא מבקש ממך לבלות איתי כל שנייה. אני מבקש ממך להיות אח שלי, אבל זה נראה כאילו אתה מעדיף לזיין מישהי ולהשתכר מאשר שאני אהיה בסביבה." ביל דחף את טום ורץ לחדרו, דמעות זולגות במורד פניו איך שעשה. הוא ממש הרגיש כמו תינוק ועכשיו אפילו יותר כי הוא בוכה כמו אחד.
הוא טרק את הדלת מאחוריו ונעל אותה. הוא ידע שהוא התנהג בדרמטיות.
אלה היו ממש דמעות שיצאו מעיניו, למען השם. אבל באמת, זה היה כל כך קשה לשמור על איזו מסורת חיה? במיוחד מסורת שהוא וטום הבטיחו אחד לשני שיקיימו אותה לנצח?
וביל ידע שהוא לא יכול לשמור את טום לעצמו לתמיד. הוא לא רצה את זה.
כל מה שהוא רצה היה שריד של זיקה ביניהם של משהו שבער שם פעם. הוא רצה את החיבור, את הלעולם-לא-להרגיש-לבד נוח שבא עם להיות תאום.
הוא לא יכל להתחבר אל טום, הוא לא יכל אפילו להרגיש אותו. בפעם הראשונה, ביל לא יכל לקרוא את מחשבותיו של טום.
"ביל, בחייך," טום אמר מבחוץ. הידית רעדה והוא שמע טת טום בועט בדלת. "ביל!" ביל ישב על מיטתו, ברגליים שלובות, מסתכל על הדלת. הוא ניגב את לחיו ונשם עמוק. הוא לא ידבר עם טום עד שהוא יירגע.
"ביל, בבקשה," אמר טום. הוא באמת נשמע עצוב. "אל תעשה לי את זה, זה משוגע." אולי זה היה מר, אבל ביל חייך על הכאב בקולו של טום. "תפתח את הדלת. בבקשה."
"למה?" שאל ביל. "כדי שתוכל לסגור לי אותה על הפנים?"
 "תפסיק להיות פאקינג בחורה. אם הייתי רוצה בחורה, הייתי משיג אחת," אמר טום.
ביל גלגל את עיניו. "אז לך ותשיג אחת."
 "לא רוצה אחת. תפתח!"
"אהה." ביל קם בכבדות אל הדלת, פותח את המנעול, מנער כדי לפתוח. הוא סובב את הידית, פותח את הדלת מעט לפני שנופל על מיטתו. "אתה בוכה?" שאל טום, דוחף את הדלת ומסתכל על ביל דרך הפתח.
"רק בגלל שאני כועס."
 "על מה?"
"רק ניסית לשנות את התוכניות שלנו אפילו בלי לשאול אותי אם זה מהשאני רוצה!" ביל ילל, נחנק מעט ומרגיש טיפש. פניו של טום התרככו והוא התיישב ליד ביל, דוחף אותו קלות עם המרפק שלו.
 "אני מצטער, אני לא חשבתי שזה יעצבן אותך. אני רק חשבתי שאולי תהיה משועמם ממני או משהו, שאולי תרצה לשנות." ביל ייבש את עיניו וחיכה עד שהוא היה בטוח שהוא יכול לדבר כמו שצריך.
"אתה מתכוון, שאתה רצית שינוי."
 "נהה, אני קל," אמר טום. "לא אכפת לי מה נעשה."
ביל ידע שזה היה אמור לגרום לו להרגיש יותר טוב, אבל זה לא קרה. לטום לא היה אכפת מה הם עשו, לא אכפת אם הם יהיו להם את אותם השבועיים הרגילים שלהם ביל ציפה כל שנה.
"אני חשבתי שתאהב שנצא קצת," הוא מלמל, בוחר בשרוך רופף על הסדינים שלו.
"אני כן," אמר טום. "אם לא היינו רוצים ללכת, הייתי מספר לך שלא הייתי רוצה ללכת."
 "אבל לא יהיה לך אכפת אם לא היינו נוסעים?" "ביל." טום נשמע מתוסכל, וביל ידע שהוא עומד לשחק אותה פרחח, אבל לא נראה שהוא יכל לעצור.
"לא יהיה לי אכפת לאן נלך, העיקר שנהיה שנינו שם." זה גרם לביל לחייך, למרות שהוא דיכא אותו קצת. הוא הרגיש שטום שם לב אליו שוב. "סולח לי?"
"אני מניח," אמר ביל, מנסה להסתיר את החיוך שלו.
 "אתה מניח, או יודע?" טום גיחך אליו ולפני שביל יכל לחשוב על תגובה שנונה, טום הפיל אותו על המיטה, צובט לו בצדדיו.
"טומי!"
"היי, היינו עושים את זה כשהיינו קטנים כל הזמן!" טום צעק בחזרה, צוחק ומוחץ את ביל כנגד המזרן. הידיים שלו היו בכל מקום, מדגדגות וצובטות.
 ביל התכווץ, בעט בטום וצחק עד שדמעות זלגו במורד פניו שוב, הפעם משמחה. טום היה חזר מדי ומהיר, ביל שכב רפוי מתחתיו, מתנשם ומגחך.
 "אתה נכנעת," טום אמר, צובט את מותניו של ביל.
"אני יודע, אז תפסיק לצבוט אותי," ביל התבכיין. הוא התקפל מתחת לטום ונשך את כתפו. "ובלי צביטות בחזרה, זה מגיע לך!"
"אולי." הם שכבו יחד לרגע, מחייכים אחד אל השני ותופסים את נשימתם. טום ליטף את שיערו של ביל בקצות אצבעותיו, בוהה בו, מוציא את לשונו החוצה כדי ללקק את העגיל שלו. "רך."
 "עשו לי את זה בשביל הצילומים," אמר ביל. נשימתו נעתקה כשגופו של טום נצמד אליו אפילו יותר.
"אני מוחץ אותך?" שאל טום. אצבעותיו עברו דרך שיערו הדק והמסורק כנגד אוזנו של ביל, גורם לו צמרמורת.
"אממ.." ביל נמעך אל מגעו של טום. " לא."
 "אז, אתה לא אוהב את משחק הצביטות יותר," אמר טום. "חשבתי שאתה רוצה לחזור חזרה אל השורשים."
ביל נלחם בדחף של לדחוף את הלשון שלו לעבר טום, אבל נכנע. "מעולם לא אהבתי את המשחק הזה. אתה תמיד מנצח."
 "אבל אתה אוהב דברים אחרים שהיינו עושים גם," אמר טום, מכופף את ראשו מספיק כך שביל יכל לראות את עיניו.
 "כן," ביל מלמל.
"באמת?"
"כמובן, לא השתנתי עד כדי כך."
"אילו דברים?" שאל ביל, זז מתחת לטום מעט, בטנו הרגישה מוזר כמו מותניהם השתפשפו.
"ובכן.." טום זז מעל ביל קצת, לחיו הסמיקו. ביל לא ידע שלחייו היו אדומות אף יותר. כשטום מעליו ככה בלגן לו את הראש. אחיו היה כל כך.. חתיך, חשב ביל. לחייו בערו יותר.
 "איזה דברים?" ביל היה צריך לדעת, האם טום היה חושב על פעילות הלילה הישנה שלהם גם.
 "אתה יודע," אמר טום. הוא התיישב ושם את אצבעו על שפתיו, מוצץ אותה ומרטיב אותה.
"טום?" ליבו של ביל פעם למראה והוא הרגיש את הזין שלו מתעוות ממש לפני טום מנמיך את עצמו ודחף את אצבעותיו לתוך אוזנו של ביל. "רטוב!" טום צעק וביל לא יכל להתאפק והתפרץ בצחוק שוב כמו שאחיו מחץ אותו אל המזרן שוב. הוא שכח הכול בנוגע להרגשה חדשה, מוזרה בתוכו כשנלחם. זה הרגיש כמו פעם, אבל אפילו טוב יותר. לפחות לאותו הרגע.

**
ביל שכב על מיטתו כמה לילות אחרי, אברים זזים באנרגיה. הוא הרגיש חסר מנוחה, סגור. הוא היה מבזבז את כל היום בסטודיו עם חברי הלהקה שלו והיה הולך להם טוב. הם היו כותבים ומנגנים כמה שירים חדשים, ואפילו משתפרים בכמה שירים ישנים בשביל הופעות חיות. הוא היה שמח, מסופק, בלשון המעטה. עם זאת, הוא לא יכל שלא לרעוד בתסכול שהיה גורם לבהונותיו להתעוות. הוא מתח את רגליו לאורך המזרון ונאנח. כשעצם את עיניו, הוא קלט מהי ההרגשה. הוא היה חרמן.
 "פאק," הוא מלמל. מפשעתו עקצצה והסתיר בכף ידו מעל מכנסי הפיג'מה, שורק ולחץ על הזין שלו. הוא זז על המיטה, הוא הוריד את מכנסיו על ירכיו ועטף את הזין שלו בידו, מושך פעם אחת, שורק בגלל התחושה. זה היה השחרור שהוא חיפש. הדבר על ביל היה שהוא מעולם לא באמת קלט מתי הוא ממש חרמן. שהוא היה צריך לגמור, הוא התעלם מהסימנים והרשה לעצמו להתענג. זה גרם להכול להיות טוב יותר כשהוא סוף סוף נגע בעצמו. הוא ליטף את הזין שלו, נאנח בקול, מקשת את עצמו על המיטה. ירכיו כמעט התפוצצו והוא בעט את המכנסיים מעליו, והם הפכו למשהו נשכח על הרצפה. האוויר הקר פגש בעורו העירום והוא רעד. כל החום התאסף במפשעתו והוא עצם את עיניו, מחייך. הוא היה סגור במשך השבועות האחרונים. בעיות עם הלהקה, בעיות עם המעריצים, בעיות עם המוזיקה. זה נראה כאילו זה לעולם לא ייגמר.ואז היה החיכוך המוזר בינו לבין טום. מה זה הביע? ביל עצר באנחתו ופתח את עיניו. כמו שהוא חשב על טום, הזין שלו התקשה בצורה בלתי נסבלת, והוא התחיל לבכות. ברכיו נצמדו אחת לשנייה והוא עזב את הזין שלו. מיליון תמונות רצו במחשבותיו. חיוכו הנאה של טום, הידיים של טום מנגנות על הגיטרה, ראשו הביישן של טום מתכופף כשביל אמר משהו מתוק על ההתחברות של התאומים בראיונות, גופו ההדוק של טום, הפנים של טום כשהוא התקשה על הבטן של ביל רק פעם אחת. ביל בלע בקשיחות.
 "לא. אין פאקניג מצב," הוא לחש." אני לא רוצה את טום." הוא נשכב בחזרה על המזרן ועצם את עיניו שוב, מתחיל לשמור על קצב על עצמו. הזין שלו התעוות ללא היסוס וכשביל ניסה לחסום מחשבות על אחיו, הם רק חדרו למחשבותיו, חזק יותר. עכשיו הוא דמיין את טום מנמיך את גופו מעליו ולוחץ למטה, בוהה בביל עם אותן העיניים החומות. ביל שרק איך שהוא מחץ את הזין שלו חזק יותר. הוא לא יכל להילחם במחשבה ובלי ספק הוא לא יכל להכחיש מה הם היו עושים בשבילו.
ביל חשב שוב על כל הפעמים שבהם הוא וטום נגעו בעצמם יחד, רק אז, לראות למה הוא אהב את זה כל כך. זה יכול היה להתחיל להיות תמים מסמיק, אבל לקראת הסוף ביל לא יכל לגמור קרוב טוב לבד כמו שהוא גמר כשטום היה לידו, נשימותיהם נהפכו לפחות ופחות יציבות והחום שהיה שם ביניהם
"הו, שיט," ביל מלמל, ראשו נפל לצד אחד. אולי הוא לא היה צריך את טום שם כדי שזה יהיה טוב, אולי רק לחשוב על טום ומה שהם היו עושים, היה מספיק. ביל דחף את אגנו למעלה מתנשף בכבדות, מדמיין את טום בין רגליו, נוגע בביל במקום בעצמו, מריץ את לשונו על כל מקום בצווארו של ביל.
ביל היה שקט כשגמר, מחזיק את עצמו כשהאורגזמה שלו נבנית, מעמיד פנים שהדביקות שהוא היה יכול להרגיש על חזהו לא הייתה שלו, אלא של טום.
לאחר מכן, ביל שכב בשקט, העיניים שלו היו פקוחות וחיפש בחשכה, את התקרה שתיתן לו תשובות שהוא זקוק להן, אבל הוא לא מצא. דברים נראו נורא שונים עכשיו שהוא השתחרר, שהמוח שלו היה מעורפל מעט, לא ממש ער.
הוא ידע שהוא היה בצרות.

נגמר לי המאגר..חחחח

אם יש לכן אם מצאתן סירטונים יפים. תביאו.

שיר יפה..

אבריל!

יאלה. מקווה שאהבתן.

תודה על כל ההצפות והתגובות. זה משמח :)

טוב, חוץ מאלה שחושבות שיודעות הכל ותמיד מבקרות את התירגומים שלי. אבל..כל אחת ודעתה. אם לא טוב לכן, לכו פתחו בלוג תרגומים משלכן.

לאב יו אולל 333>

שני = ]