אז אני לא רוצה להתמודד עם זה.וואלה,באסה.

אני לא מאמינה,לא משלימה,לא חושבת,לא מדוייקת כמו אז. אני לא מסתכלת ישר,לא שופטת בצלילות,לא רואה אופציות אחרות.אם מסכמים את זה במילה אחת,אני פשוט..לא.

לילה ארוך של ביקורת עצמית ושל הסביבה לא עשה לי יותר מדי טוב,ובמיוחד לא כשזה קרה שבוע ברציפות.

התקופה הזאת פשוט הפכה לקיום אחד מתמשך,ולא יותר מזה..ולעזאזל כמה שנמאס לי לפתוח איזה דף מפגר בישראבלוג כשמסריח ולא הכי בא לי לדבר עם אנשים כל פעם מחדש,ולכתוב לא ברור ולנסות למקד מחשבות מרדניות.ואז לקום בבוקר,ולקרוא את זה שוב. לצחוק קצת על עצמי.[:

ולחשוב מה שהם יחשבו על מה שאני חושבת. (עזבו נו,אני לא באמת חושבת.אבל זה סיפור אחר..)

"
Like the wallpaper sticks to the wall
Like the seashore clings to the sea
Like you'll never get rid of your shadow"

"אני מרגישה כמו מגנט לאכזבות,ונמאס לי מזה.כמעט כמו שנמאס לי מבקרים חסרי תכלית."

ואת אל תנסי להבין.תמשיכי לכעוס,תמשיכי לרתוח,בוערת מבפנים כמו להבה שלא נכבית...זה בריא לך,עושה לך טוב,אני יודעת.אני מקווה שאת בחיים לא תצטרכי להבין,שבחיים לא תביני,רק כי אני באמת חושבת שלא מגיע לך.

"


When you get to where you wanna go
And you know the things you wanna know
You're smiling
When you said what you wanna say
And you know the way you wanna play, yeah
You'll be so high you'll be flying

"

אז זהו,פה נגמרת פאזה אחת לא חיובית במיוחד,כי אני בוחרת לוותר,ולקרוא לעצמי קוויטרית.אני בוחרת להסחף עם זה,לזרום יענו.סמי-השלמה,רק לא באמת.

'הנצח לא נמדד בזמן'.