איך הכל התחיל?
אני יוסי חייט, בן 19. תושב חיפה, ואני לוקה בתסמונת אספרגר. הסיבה שאני פתחתי את הבלוג הזה היא כדי לספר על חיי ואולי לעזור לאחרים במצבי.
אז אני אספר לכם על חיי. נולדתי ב-14 באוגוסט 93, לשני הורים, חיים ואהובה חייט. נולדתי בתור ילד מבחנה, ואמא שלי כבר הפילה שלישייה בתקופת מלחמת המפרץ. למען האמת, לפעמים השלישייה הזאת מטרידה אותי וחשבתי מה היה קורה לי אם הם היו נולדים. וכשאני מדבר עם עצמי, אני מדבר ל"אנשים". אולי זה הם.
אגודת הסטודנטים תמיד הייתה חלק ענק בחיים שלי. אבא שלי עובד שם בתור אחראי תחזוקה. ואמא שלי, אם אני לא טועה, היא אחת מהוותיקות שם! היא מ-86 עובדת שם בתור מנהלת חשבונות/מזכירה, וכל אחד בעיר מכיר אותה כי היא הייתה מזכירה כל כך הרבה זמן. תמיד הייתי קשור יותר לאמא- היא תמיד דאגה יותר, תמיד אהבה יותר, והתעניינה יותר. היא מתעניינת באוטיזם. אבא לא. הוא גם הרביץ לי כשהייתי קטן. היום גם אני הייתי מרביץ לעצמי מרוב שהייתי טמבל... למרות שהיו מקרים שהיו טיפשיים. אבא שלי חולה ניקיון. אני נשבע לכם, אם משהו זז מילימטר הוא כבר יבין את זה ויתעצבן.
כראייה לכמה שאמא שלי דואגת לי, תראו מה היא פרסמה בפורום אוטיזם, PDD ואספרגר:
"יוסי לומד בתיכון ליאו באק בחיפה בכיתת תקשורת.
משולב רוב היום בכיתות רגילות ועושה בגרויות מלאות. לאחר שהוצאתי אותו מבית הספר הקודם חוגים נתנה לי האפשרות לבחור האם להשאיר אותו במסגרת רגילה עם סייעת או לשלב אותו בבית ספר רגיל בכיתת תקשורת. כמובן שהחלטתי ביחד עם יוסי להעבירו בית ספר ואני לא מתחרטת יוסי התקדם מאוד במהלך 3 השנים שהוא נמצא הזו ואני ממליצה בחום על בית ספר
ליאו באק לא אחת אני מרצה בפני הורים חדשים על בית הספר ועל השילוב הנהדר של יוסי."
אחד מהדברים שהיא אוהבת להגיד זה שנולדתי קטן, והיא התקשרה לאמא שלה כדי שתעזור לה בטיפול. אח, סבתא שרה. וסבא אלי. שניהם נהדרים. סבא שלי כבר 14 שנה שואל אותי כל שבוע אם אני רוצה פירות. אני כל הזמן אומר לו שלא! סבתא שלי תמיד מבשלת לי אוכל ואוהבת את זה שאני אוכל. אבל היא מתגעגעת לימים בהם ה"בדלאק סבתא" (כמו שהיא קוראת לי) היה אוכל גרבר (זה גועל נפש) והיא הייתה מגרדת לי עגבניות על לחם. היום אני לא אוכל עגבניות, לפחות לא חיות.
עברה שנה וחצי וההורים שלי החליטו לעשות עוד ילד! כך נולד אחי אליאל חייט. באמת, אין לי מושג מה קרה לא בסדר. הוא פשוט מפגר. טמבל! הוא משחק במחשב במשחק אחד (רשת, כשהוא צועק על חבריו בסקייפ), ההומור שלו מפגר (אני נרדם מירון ברלד והוא מת עליו) והוא מתנשא מעלי. תמיד! הוא יודע שאני אוטיסט אבל הוא לא מדבר על כך. הוא פשוט שונא כל מה שאני אוהב, מעצבן אותי ובעל גישה מגאלומנית באופן כללי.
אז גם הוא צריך מטפלת, לא ככה?
ומכיוון שהקומה השלישית בדרך צרפת בשפרינצק הייתה תפוסה כבר, כשסבתא שרה וסבא אלי סולומון טיפלו בי, הוחלט להעלות את אחי עוד קומה, לסבתא דבורה חייט. שתיבדה, רק שתיבדה לחיים ארוכים, אמן. בעלה, סבא יוסף ז"ל, נפטר בערך בתקופה שאמא ואבא התחתנו. הוא היה דומה לאבי, ואהב היאבקות מקצועית כמוני. אני לא ידעתי שהוא אהב את זה. זה כנראה בגנים שלנו.
סבתא דבורה ממוצא יווני. ולכן הושפעתי מאוד מההומור שלה ומהשפה שלה: "מי אלמה" (נשמה שלי בספרדית), "פיולה" (מעצבן), ובכלל מהמאכלים (בורקס!). והיא טיפלה באחי. וכל פעם אחרי שסיימתי לאכול ואחרי המתנה מייגעת של מה שנראה כמו נצח, עם תוכניות מאוד גרועות בטלוויזיה, עליתי לסבתא דבורה לשחק עם אחי. היינו קרובים מאוד.
ויש דודים, ודודות, ומה שתרצו. אבל אני המרכז כאן.
ובפעם הבאה- נדבר על תקופת הגן: רמזים ראשונים לאוטיזם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
