מיומנו של אוטיסט

ראשית, תרשו לי לענות לאלה שכתבו-

ליבליב- נכון לחלוטין. הסביבה צריכה לקבל את השונות שלנו, אנחנו לא צריכים להסתגל אליהם, אלא הם צריכים להבין שיש אנשים שפועלים שונה.

וומפ- נכון כל כך. אבא שלי באמת מוזר בקטע הזה... הוא יודע במה נגעתי לפי זה שזה זז מילימטר. קריפי. למרות שאני חושב שגם אנחנו לא נהנים כל כך כשמזיזים לנו דברים- אבל זה יותר מהרגל.

אז מה היו הרמזים הראשונים לזה שיש לי אספרגר?

אז הגעתי לגיל 4. ואיזו תקופה זאת הייתה. כן, אני יודע- תמיד, כולם, יורדים על אידיאליזציה של העבר. וכנראה שהעבר לא היה טוב כמו שאנחנו עושים ממנו. וכן, אני זוכר שהיו גם דברים רעים, למרות שאני לא זוכר את זה ברור.

אבל איזו תקופה! כל הסדרות הכי שוות בטלוויזיה. כנראה התקופה שאני ואחי היינו הכי קרובים. אני זוכר ששיחקנו במלחמה עם הצעצועים שלנו. אני זוכר כמה במיוחד: גובלין ירוק עם כמה ידיים, אדם עם גולגולת סגולה (היו לנו שניים כאלה, אבל לאחד היו עיניים אדומות... תמיד אמרנו שהוא בובה אחרת) ורובוט ענק! ענק!

בנוסף, היו לנו שתי בובות של פוקימון. נידורינו (שכינינו "נידקון"...)

וגרוולר (יכל לזרוק סלעים!):

מבחינה "אומנותית", זאת גם הייתה תקופה טובה. לא רק פוקימון (לפני שהבנתי שכל פרק זאת אותה עלילה ובאופן מיסתורי צוות רוקט שוכחים שמים מוליכים חשמל והחבורה שוכחת שגומי מבודד חשמל: תובנות מאוד טובות...) אלא גם דיג'ימון! זה שודר בערוץ הראשון, ולכן תמיד חשבנו שזה קצת יותר "אקזוטי"... גם הם היו מגניבים ויכלו לדבר. ושם היו חבורות גדולות יותר, ובנוסף, זה לא היה חזרתי כמו פוקימון... אחי תיאר את ההבדל ביניהם לאחרונה ככה: "לדיג'ימון יש סוף!".

אז עליתי לגן טרום חובה, וזה היה בליאו באק. מי היה מאמין שהמקום הזה ישפיע עלי כל כך. כיום, דברים שפעם לא שמתי לב אליהם (דלת הכניסה לגן, הפסל של הראש של המייסד ליד) נראים לי כל כך מיוחדים! ואני זוכר כמה כיף היה. כל יום שבת בקיץ הלכנו לבריכה של ליאו באק. עד היום יש שלוש בריכות: בריכה אחת סגורה ומקורה (לאימונים של חוג), בריכה לילדים (שהייתה כיפית! עד ששמו סככה מעל והמים קפאו...) ובריכה ענקית (שכיום היא ברירת המחדל בשבילי). אבל אז, הבריכה הענקית נחשבה למסוכנת (מים עמוקים) והלכנו לבריכה הקטנה.

גן טרום חובה היה כיפי. השנה שיחקתי שם עם הילדים כחלק מההתנדבות ונדהמתי לגלות שהחצר שם לא השתנתה כל כך. אני זוכר כל מיני דברים כיפיים: טקס הסיום ("הזכות לכבוד והחובה לכבד!"), העלייה במעלית כשאנחנו רואים שהבריכה ריקה, לצפות בפוקימון עם כולם בטלוויזיה... למדתי לקרוא יותר מוקדם מכולם. לכתוב הייתה בעיה קצת יותר, אבל הסתדרתי עם זה.

אז מה היו ה"רמזים"? אחד בולט בעיני: העובדה שאהבתי את המגלשה. אהבתי פשוט לשבת שם, לא להתגלש, להימרח עליה. למה? כנראה כי רציתי לנצור את הרגע. בנוסף, רגע אחד זכור לי: כולם ביקשו לשים קלטת ילדים מסויימת ואני התפרעתי ובכיתי בגלל זה. עכשיו, למה? לא בגלל שלא ידעתי להפסיד בכבוד. הסיבה שלא אהבתי את הקלטת הזאת היה כי פחדתי ממנה... וזה שהוציאו אותי לחצר להירגע, היה מבחינתי ניצחון!

עליתי לגן חובה. איפה זה היה? באותו מקום בול, רק לא נכנסים לבית הספר, עולים למבנה שנמצא מחוצה לו... גם שם היו לי אירועים זכורים. עצם העובדה שזה לא היה בבניין גרם לי לפחד ממזג האוויר. לדוגמא, כשהיה מזג אוויר מעונן ואפור, נהייתי מדוכא מהשמיים. ובלילה הייתי צריך להגיע לחוגים. והחושך פשוט היה מבאס...

בנוסף, עוד אירוע זכור היה יום אחד שמישהי שהייתה איתנו בגן ושרה לנו שירים הגיעה להחליף את הגננת. אני עד היום זוכר את המילים של אותה בחורה, קראו לה מזל: הבן של הגננת הראשונה (בלה) חולה (זה היה די בנוהל). הגננת השנייה (אווה) חטפה חום. ואז היא שאלה אותנו אם שתי הסייעות (נאווה ונעמי) יהיו לבד.

משחקי מחשב התגלו לי באותם ימים. חברת קומפדיה הייתה פשוט נהדרת... היה להם את גורדי, את איתמר (אני הכי אהבתי להציל את הים. פשוט המשחק הכי כיפי שם). בנוסף, היה איזה משחק שאני לא זוכר מה הייתה המטרה שלו... אבל הייתה שם טירה והיית צריך להשיג שיקוי כחול. זה היה קווסט.

וכמובן, אינטרנט! נחשפתי לראשונה לאינטרנט, והאתר של ערוץ הילדים היה הכי יפה באותם ימים.

בסוף השנה, נשארתי בגן גם לשנה אחר כך... אמא אמרה שזה בגלל שאני "צריך עוד ללמוד". אני חשבתי שמדובר בידע. היא התכוונה רגשית. היא תיארה את זה כך: "שכלית הוא היה מפותח מאוד. רגשית הוא היה תינוק". ואני חושב שהיא צדקה! נשארתי עוד שנה. וזהו. עזבתי בלי שום תלונות.

ובפעם הבאה, נדבר על שנות בית הספר היסודי. בית ספר אילנות, הנה אני בא!