אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי פה החלטתי לחזור לבלוג הגוסס שלי...לנסות לעשות לו פועלת החייאה קלה...אז אני כותבת ברגעים אלה פוסט חדש...אז למה נעלמתי? באמת שאני לא יודעת...קרו המון דברים בחודש הזה..עברתי הרבה דברים אבל משום מה לא כתבתי פה...אבל עכשיו אני חוזרת לכתוב...אני גם אכתוב לעיתים יותר קרובות...התגעגעתי לישרא...=]

את החופש הזה העברתי בעיקר בנסיעות ממקום למקום...הייתי בהרבה מקומות בארץ פעם ראשונה...ביקרתי קרובי משפחה..ראיתי אנשים חדשים...הרבה הופעות...פגישות ומה לא...באמת אחד החופשים הטובים...וגם החופש האחרון שלי...אני עולה לי"ב ואז ישר מתגייסת..אז נשארו עוד שבועיים מהחופש...ואני הולכת לנצל כל שנייה ב....לישון! לישון! לישון!! ואם כל זה יעייף אותי אני גם אלך לנמנם קצת או לנוח טיפה...בקרוב שוב מבחנים...שוב עבודות...שוב בגרויות...אז אני רוצה לצבור כוחות וגם להנות בין לבין...יש למישהו רעיונות?

ביום רביעי בבוקר כשחזרתי מכפר המוזיקה של קוקה קולה באוטובוס היה לי הרבה שעות נסיעה...אז ניצלתי את הזמן למחשבות כי לא ממש יכולתי להירדם בנסיעה...תמיד אני ככה..מביטה מהחלון...מסתכלת בנופים המשתנים...במכוניות שעוברות ונותנת למחשבות לנדוד...והבנתי משהו בזמן האחרון...הבנתי שאנשים לא מצליחים להבין אותי...ואני לא מתכוונת לזה שאף אחד לא מבין אותי וכולם נגדי ובלה בלה בלה כמו כל שאר הבלוגרים שכותבים פה...פשוט לא מבינים...מנסים להבין...אבל לא ממש מצליחים... אני בנאדם שקט...מאוד שקט ואוהבת את השלווה הזאת...כשאני יושבת עם חברות במקום עם הרבה אנשים אני כמעט ולא מדברת...ואז החברות כל שנייה שואלות אם הכל בסדר ולמה אני שותקת...אנשים מפרשים את השקט שבי כעצבות...כבדידות...כהתנתקות...אבל זה לא ככה...ממש לא...אני רואה דברים שאי אפשר לראות אם לא שותקים... לדוגמא,אתמול עשינו ארוחה משפחתית גדולה בחצר...באו קרובי משפחה מרחוק...כמה ידידות וחברים של אחי...ובאמת היה עמוס פה...כולם דיברו על כל מיני נושאים שנזרקו באוויר...כל אחד התעקש להביע את דעתו..ואני? אני שתקתי... שתקתי והסתכלתי בכל האנשים מסביב לשולחן...ושמתי לב לדברים שאף אחד לא רואה... שמתי לב שאחת הידידיות של אחי מאוהבת בו...המבט שלה...התנועות גוף שלה...החיוכים שלה...ואחי בכלל היה עסוק במישהי אחרת שהוא רוצה...ואני בטוחה שהיא לא יודעת את זה...שמתי לב שאחד מבני הדודים שלי מנסה להצטרף לשיחה...אבל כל שנייה השתיקו אותו וביטלו אותו...עד שבסוף הוא התייאש, נישען לאחור בכיסא ושתק...עוד מישהי שישבה ליד בעלה ובאופן קבוע שינתה את דעתה בהתאם לרוב...למשל,אם כולם אמרו לבן היא ישר אמרה לבן גם כן אפילו שזאת לא באמת דעתה...ניסתה להיות חלק מהרוב ששולט...קרו כל כך הרבה דברים בשולחן שרק אני שמתי אליהם לב...בגלל ששתקתי...שהתבוננתי בתנועות הגוף..בהבעות פנים...כל כמה דקות מישהו שאל אותי אם אני בסדר ומה פשר השתיקה שלי...חייכתי ואמרתי שהכל בסדר...כי באמת הכל בסדר...למה כל כך קשה לאנשים להתמודד עם שקט? למה זה מפריע להם כל כך? ואפילו כשהייתי באוטובוס עם א'(פוסט קודם הוא הוזכר...) לכמה רגעים הסתכלתי מבעד לחלון ושתקתי...והוא שאל מה קרה..הסברתי שכלום...הכל בסדר...אותו הדבר קורה כל פעם שאני עם חברות...בכל מקום..הייתי בהופעות בכפר המוזיקה בניצנים ואני וחברות שלי פגשנו חבורה של בנים וישבנו איתם ליד הים...זה שישב לידי התעקש שקרה לי משהו...אמר שבטוח אני עצובה בגלל משהו כי לפני כמה דקות צחקתי ודיברתי ועכשיו אני שותקת...בסוף הוא הבין שזאת אני פשוט...נראה לי שהוא באמת באמת הבין...אין הרבה כאלה שמבינים...כולם מנסים...לפני כמה שנים נתקלתי בבחורה מוזרה כשהייתי עם אחותי...היא הייתה לבושה בבגדים קלילים כאלה...נראת בחורה רוחנית...והיא עצרה אותי באמצע הרחוב..תפסה לי את הידיים ואמרה לי שיש לי נשמה מאוד עמוקה וטהורה והמשיכה ללכת... מאז אחותי כל פעם מזכירה לי את את זה...זה היה מאוד מוזר כי לא הכרתי את הבחורה...אבל עדיין חוויה ששווה לזכור...

ולסיום שיר מדהים שאני ממש ממש אוהבת...:

"..ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור

ונפלתי לארץ בשקט
עצמתי עיני, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי, מכל בדידותי

ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור..."

טוב זהו להיום...בקרוב מאוד עוד פוסט...תגובות באמת שיתקבלו בברכה...=]

שתהיה לכולנו שבת שלום וסופ"ש מלא בכיף...

שלכם תמיד...