חיבוק אחרון...היא הניחה ראשה על כתפו...ידעה שזה הסוף...שאפה את ריחו המתוק וחיוך קל עלה בפניה הבוכיות...היא ניסתה לזכור כל רגע..היא יודעת שלא יהיו עוד רגעים כאלה...היה נדמה לה שהחיבוק נמשך לנצח...מקווה בתוך תוכה שלא יפסק...לא יפסק אף פעם...לרגעים אחדים הוא הרגיש את ליבה דופק בחוזקה...הוא הרגיש את הכאב שלה...הוא הרפה מגופה...והתבונן בעינייה...מפחד לעזוב...הוא אחז בשתי ידיה הקפואות והעדינות ונפרד לשלום...אמר מילות פרידה שנשמעו באוזנייה אינספור פעמים.."אני כבר רגילה.."..חשבה לעצמה ולקחה נשימה עמוקה...ידיו החמות העניקו לה רגעים קלים של חום בלילה החורפי והאפל הזה...הדקות עברו...והנה שניהם עוד עומדים באמצע רחוב בשעת לילה מאוחרת...אוחזים ידים ומתקשים להיפרד...גשם החל לטפטף...היא הביטה לשמיים וטיפות קלות נפלו על פניה החיוורות... היא יישרה אליו מבט ובתנועה מהירה עזבה את ידיו...תלך...היא לחשה כשראשה מורכן...רק תלך...בבקשה.. הוא הסתכל הצידה..נדמה היה שהוא מחפש מישהו שיבוא ויעצור את הטירוף הזה...הוא בעצמו לא מאמין שבעוד דקות אחדות לא יראה אותה שוב...לנצח...הוא התקרב אליה...בנגיעה רכה ועדינה נגעו שפתיו בשפתייה הקרות...פעם אחרונה ...הוא הסתובב והחל ללכת בצעדים איטיים...כאילו ליבו מאט את קצב הליכתו...תישאר...לחשה...היה נדמה לו ששמע את קולה..הוא קפא במקומו...תישאר..אל תלך...קולה גבר וכבר נשמע בבירור...הסתובב לעברה כמסרב להאמין...מה אמרת?...שאל...למרות שהוא ידע בדיוק מה קולה בישר לו...היא הסתכלה אליו...הוא הרגיש איך מבטה חודר אליו...שורף אותו...מחמם אותו מבפנים...תישאר איתי... היא אמרה בקול חנוק מבכי... הוא היה בטוח...הוא לא מדמיין...הפעם הוא ראה את שפתיה האדומות אומרות את המילים שלפני זמן קצר התחנן לשמוע...את יודעת שאני לא יכול...סינן לעברה...היא יודעת שהמילים האלה עוברות דרכו...הכל כבר אבוד...ההחלטה נפלה...למה אמרתי את זה?...חשבה לעצמה...היא לקחה נשימה עמוקה והרגישה איך האוויר הקפוא חודר לראיותיה ומקפיא אף יותר את גופה הרועד...היא הפנתה מבטה מעיניו...כן,אני יודעת שאתה לא יכול...אני יודעת...אמרה בקול מאוכזב...הוא התקרב אליה...הוא הרגיש את נשימותיה...הגשם אט אט התחזק...עוד חיבוק אחד...אמר והתקרב אליה...לא...היא אמרה והסתכלה לתוך עיניו העייפות...בלי לומר מילה הוא התרחק צעד אחד ממנה...זרק מבט חטוף לשמים, הרים את כובע המעיל שלו אל ראשו, הכניס ידיו לכיסיו והחל ללכת... שוב...תחילה צעדיו היו איטיים...אולי הוא חיכה לשמוע שוב את מנגינת קולה...גשם שטף את הרחוב...אבל הוא רק שמע את טיפותיו הכבדות של הגשם נופלות על המדרכה...הוא החל לרוץ...והיא עוד עמדה שם...אני אוהבת אותך..מילמלה אך ידעה שהוא לא שומע את קולה..הוא כבר רחוק...רחוק ממנה...היא התבוננה בגבו נעלם בין אפלת הרחוב החשוך...רוח קרה נשבה...היא הרגישה את החורף בכל עצמותיה...דמעותיה זלגו ללא מעצורים...הלכו לאיבוד בין טיפות הגשם...היא ידעה שהיא לא תראה אותו שוב...היא עצמה עינייה...מדמינת בראשה את דמותו...ולרגע קט יכלה להרגיש שוב את חום גופו...חיוך קל עלה בה...היא פקחה עינייה וקיותה לראותו...הוא לא היה שם...היא התבוננה ברחוב השקט...רק מנורת רחוב בודדה שפכה אור קלוש...מבפנים היא כבתה...בתוך ליבה היא עדיין קיוותה שאולי הוא יחזור...אך הרוח הכתה בפניה העדינות והחזירה אותה למציאות...היא הביטה לשמיים..חיפשה את הכוכב שהוא פעם הבטיח להוריד לה...לא היו כוכבים באותו לילה חורפי ואפל...יחד איתו הלכו כל אותן הבטחות...כל אותן מילים שנשמעו כמנגינה באוזנה...לא אשכח אותך...לחשה לאוויר השומם בתקווה שאהובה ישמע את קולה ממרחקים...הרוח פרעה את שערה הארוך והרטוב מטיפות הגשם האכזריות...היא החלה לצעוד לכיוון ביתה בצעדים איטיים...כל צעד הכאיב ללבה...בכל צעד היא התרחקה מהמקום האחרון שבו ראתה אותו...מאותו מקום שבו האהבה נעלמה לעד...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמממ מה זה היה אתם שואלים? אז ככה...פתחתי את דף העריכה כדי לכתוב פוסט רגיל...אבל משום מה התחלתי לכתוב סיפור קצר..אני אשמח לשמוע את דעתכם...כל דעה..זו פעם ראשונה שאני כותבת משהו בסגנון הזה אז תהיו עדינים איתי..=]

אין היום שיר לסיום כי הפוסט הזה כבר ארוך מספיק...

אני באמת אשמח לשמוע את הדעות שלכם בנוגע להתחלה של הסיפור...תהיו אמיתיים איתי...

שיהיה לכולם שבוע טוב...=]

נ.ב

זה נגמר...כל האהבה שחשבתי שיש לי...הכל נגמר...כמו בסיפור אבל בפחות דרמה..הוא הלך....אני מתגעגעת...

עריכה מאוחרת: תודה על כל התגובות...כל תגובה העלתה בי חיוך...באמת תודה לכולם...=]

שלכם תמיד...