נעלמת,בורחת,מסתגרת,מתנתקת...בוחרת להתנתק...בוחרת לברוח...רוצה לברוח..צריכה את זה...זקוקה לשקט שוב...מעט שלווה בין כל הבלאגן..נכנסת לעולם שלי וטורקת את הדלת אחרי...לא רוצה שיכנסו למרחב הפרטי שלי...יותר מדי רעש מסביב...יותר מדי צעקות מלוות את מהלך החיים..סערת רגשות...הכל מתערבב לי בראש..מחשבות..כאבים..תחושות.. דאגות,אני צריכה סדר...אני צריכה שמישהו יבוא ויתן לי סדר בבלאגן...יסדר את הכל בתיקיות..לפי נושאים..בסדר הא"ב..רק לחפש רגש ולמצוא אותו...בלי עירפול חושים... רוצה לברוח...שבת בערב..ריב גדול עם ההורים...צעקות...האשמות הדדיות...לא יודעים להיות הורים...די..נמאס...עולה לחדר שלי...מוציאה שוב את התיק שלפני כמה שעות בלבד הוצאו ממנו הבגדים מהחופשה...שמה בו מה שבא ליד...לא מייחסת חשיבות לפרטים...לא שמה לב...הדמעות מסתירות...הפעם בלי רשימה מסודרת...רק לארוז מהר וללכת...רוצה לברוח...מה שחשוב נכנס...את כל השאר אני אבוא לקחת אחר כך...התיק קטן מדי...מעט בגדים...לא יודעת מתי אחזור..צריכה תיק אחר..אבל לא..לא יורדת למטה..אם ארד זה יגרור עוד צעקות...למעלה שקט..למעלה בטוח..בנתיים...מטלפנת לאחותי...היא עונה אחרי 3 צלצולים...אני באה אלייך...מה קרה? למה את בוכה? שוב ההורים? כשאני אבוא אני אסביר הכל..בנתיים אני רק רוצה לברוח...מפספסת את האוטובוס האחרון של אותו יום...לא נורא...ניסע מחר...בבוקר..מוקדם...לפני שכל הבית יתעורר...שלא ישימו לב שאני עוזבת..שלא יראו..שלא ינסו לעצור(אני יודעת שלא ינסו..זה יעשה להם טוב אם אני אלך...אני כבר יודעת..)מתעוררת ב4 לפנות בוקר...מסדרת דברים אחרונים..מתקלחת בשקט...מזמינה מונית...התיק כבד...מוציאה כסף ועולה על האוטובוס של 5 וחצי...קר נורא...אני בחולצה קצרה..לא נורא...באוטובוס יהיה חם...נסיעה של שעתיים...כל הדרך עם האוזניות..מדי פעם לפעם מופיע שיר שמזכיר לי שאני עוזבת...מזכיר שאני רוצה לברוח...השיר הזה מעלה בי כמה דמעות..."קחי מעיל,יהיה לך קר...כסף כיס,גביש סוכר...אם יהיו קשים הימים היזכרי בי לפעמים..ואם את נוסעת..לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק...לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק...מי ימתיק לילותיך? מי יקשיב לבכייך? מי ישמור צעדיך בדרכך? לאן את נוסעת?.."  נוסעת רחוק..לא משנה לאן..רק לעזוב..את העיר..את הבית...רחוק...כמה שיותר...זה יתן לי שקט...אני מקווה ..מגיעה...אחותי מחייכת..אחיינית שלי קופצת עלי ומחבקת...החיוך הראשון אחרי הדמעות...שמחים לראות אותי...מחמם לי את הלב...החברות מתקשרות.שואלות,מבררות.איפה את? למה לא באת? הכל בסדר? מה נעלמת ככה בלי להגיד? את יודעת שאני נוסעת שבוע הבא..מה לא תבואי להיפרד? אבל הבטחת! היום הולדת שלי מחר,מה לא תבואי? אבל הבטחת!!! אני לא בעיר...אני בסדר..יהיה בסדר.לא,לא נעלמתי...מה קרה? אמממ אני..אמממ לא משנה...יהיה בסדר...אני יודעת שהבטחתי...אבל אני לא יכולה לחזור..עוד לא...עוד לא קיבלתי את השקט שלי..מצטערת... אני לא מסבירה יותר מדי..לא רוצה לשקר...מספיק להגיד שכלום לא קרה...הימים עוברים מהר כשאני מחוץ לשיגרה שלי...מנסה לעזור כמה שיותר..לא להיות כפוית טובה...קמה מוקדם כל יום...רוצה להמשיך לישון..רק עוד שעת שינה...אבל לא..רק לא להיות כפוית טובה..הימים הופכים להיות שיגרה...כבר כמעט מרגישה בבית...מרגישה רצויה...מרגישה אהובה...החלפתי את החים הקודמים שלי באלה...העיר שבהתחלה נראתה לי זרה עכשיו אני כבר מסתובבת ברחובות כאילו הם היו שלי מאז ומתמיד...הכל נראה פתאום מוכר...שיגרה שכזאת.. הגננת של אחיינית שלי כבר מכירה אותי ושואלת לשלומי.. בדרך אומרת שלום לשכנים.. מביאה דואר...מכירה את המספר של התיבה בעל פה...מנקה ומסדרת את הבית כאילו הוא שלי...מכינה הפתעות קטנות לאחותי ובעלה.נותנת להם זמן לצאת לבד..בלי הילדים..תלכו ליום שלם לים..לבד...תהנו קצת..אני פה...אחותי מברכת על כך שבאתי...טוב לי...מתחילה למצוא את השקט שרציתי...כבר לא רוצה לברוח...כשכולם ישנים אני נכנסת קצת למחשב..בודקת אימיילים...נכנסת לבלוגים אהובים..לא מגיבה...לא כותבת בחזרה..עוד לא...מנסה להתנתק גם מזה...נכנסת לבלוג שלו...לחבר לשעבר...לא יודעת למה...אחרי חודשיים שלא נכנסתי..פתאום רציתי...מרפרפת על כמה פוסטים...רואה הרבה פוסטים של כאב...כואב גם לי...חבל לי שקשה לו...עם כל הפגיעה אני עדיין רוצה שיהיה לו טוב..פה ושם אני מוזכרת..לא במילים מפורשות...רק דיבורים על אהבה שהייתה לו ושהוא מחפש חדשה..אני מקווה שהוא ימצא..בקרוב..יהיה לו קל יותר..אני יודעת...אני דואגת לו...מקווה שיהיה לו טוב...כמה שיותר מהר...הוא יסתדר...הוא חכם...הוא יהיה בסדר... גם אני רוצה להיות בסדר... בלילה אני שומעת את המוזיקה שלי..עד השעות הקטנות..עד שהעיניים כבדות ואני כמעט נרדמת...או קוראת ספר טוב...כל פעם מחדש אני מתפלאה עד כמה הדמות שבספר דומה לי..או שהיא בעצם אני...מכירה כל רגש שנכתב בספר...כל סיטואציה...הכל מוכר וקרוב...הדמויות,המקומות,הכל..לא רוצה שהספר יגמר...דף אחרון..מאוכזבת מהסוף..מקווה שהסוף שלי לא יהיה כמו הסוף של הדמות שבספר...ככה הימים...שיגרה...שבועיים ככה...מתרגלת להכל...מחליטה שהגיע הזמן לחזור..החברות דואגות...מפספסת הרבה אירועים חשובים..חופש של שבועיים מהעבודה זה כבר מוגזם...חוזרת...שוב על האוטובוס...חזרה לעיר...בדרך שוב מוזיקה...אני כבר מתגעגעת...מתגעגעת לשיגרה החדשה שמצאתי לעצמי...מתגעגעת להכל...אבל צריך...אי אפשר לברוח לעד...עכשיו אני פה...כל השקט שמצאתי שם נעלם...איבדתי את כל מה שמצאתי...שוב רעש..שוב צעקות....שוב בלאגן..שוב זקוקה לסדר..שוב מחכה לאהבה..בדיוק שחשבתי שאני מסתדרת בלעדייה...אני שוב רוצה...האהבה שוב חסרה לי...מין חלל ריק שנשאר בתוכי ומחכה להיות שלם שוב...כל הזיכרונות שהיו מכאיבים לי..עוד הפעם..מחדש...זה כואב...בא בגלים...הלוואי ויכולתי למחוק את כל הזיכרונות שכבדים עלי...פשוט לעשות delete להכל...אבל אי אפשר...וכבר נמאס לנסות..הזיכרונות יעלמו עם הזמן.ככה כולם אומרים..אז מחכה לזמן שיעשה את שלו..עוד מחכה...מפסיקה לחפש שקט כי פה אני לא אמצא אותו...את זה אני כבר יודעת...בנתיים מחכה...למי? למה? אני באמת לא יודעת...מחכה לשינוי...רק מחכה...ושוב רוצה לברוח.

פוסט מבולבל...אני יודעת...כתבתי כל מה שרץ לי בראש...ניסיון נואש לעשות סדר לעצמי...הפוסט לא ממש ברור...

לסיום אני אשים שיר שאני נורא אוהבת ונורא התמכרתי אליו...הוא מסביר אותי בתקופה האחרונה:

Staring right back in the face ..."
A memory can’t be erased
I know, because I tried
Start to feel the emptiness
and everything I’m gonna miss
I know, that I can’t hide

When you come around
I’ll be there for you
Don’t have to be alone
With what you’re going through

Start to breathe and fake a smile
Its all the same after a while
I know, that you are tired
Carrying the ones you lost
A picture frame with all the thoughts
I know, you hold inside

I hope that you can find your way back
To the place where you belong

You’re coming back down
You say you feel lost, can i help you find it
When you come around
From time to time we all are blinded
You’re coming back down
You don’t have to tell me what you’re feeling
I know what you’re going through
I wont be the one that lets go of you..."

טוב זהו להיום...כל הפוסטים שאמרתי שאני אכתוב ייכתבו בקרוב..אני מקווה...אני אחזור להגיב בכל הבלוגים כמו פעם..מצטערת שנעלמתי...

שלכם תמיד...