כותבת מוחקת...שוב כותבת שוב מוחקת...ככה במשך כל הלילה...עד שעולה הבוקר... לשבת על המיטה הגדולה..שלפעמים נראת לי גדולה מדי...השעה מאוחרת וכבר כל הבית שקט...ברחובות עוברות מכוניות אחדות...וגם הרעש שלהן לא מורגש...כאילו האנשים יודעים שהשעה מאוחרת ולפי הסכמה שלעולם לא נאמרה צריך לנהוג בשקט...החלון פתוח רק טיפה...אבל לא קר...לא קר מספיק...מסביבי נרות...לא הרבה...מספיק 5-4 נרות בשביל לתת לחדר אווירה חמה יותר.. לראות את צל הנר המרצד על הקיר מעלה בי חיוך..כמו תמיד...אני נשענת על גב המיטה ומחברת שירים ועט על ברכי...כותבת...לא שמה לב יותר מדי למילים...חוזרת אחורה ומוחקת..שוב פעם..ושוב...עד שמוצאת שורה טובה ומשאירה אותה..שתהיה...אני לא אשתמש בה..אבל חבל לי למחוק...לוקחת את האמפי ומקשיבה לשירים אהובים..אולי זה ייתן לי מוזה..הכי חזק שאפשר...לא רוצה להיות קשורה לרעשי הסביבה...רק אני והמוזיקה...שילוב מנצח...פותחת את החלון עד הסוף וקושרת את קצוות הווילון אל המיטה...אני צריכה קור והחורף מאחר לבוא...אני מתגעגעת לקור...הקור שחודר לעצמות ומזכיר לי שאני עוד נושמת... מתגעגעת לטיפות הגשם שמתמזגות עם הדמעות... מתגעגעת לרוח שמעיפה את השיער לאחור... מתגעגעת ללשבת על נדנדה באמצע שום מקום...לעצום עיניים ולכמה רגעים קטנים להפוך לחלק מהסביבה...מדמיינת שאני בלתי נראת...כמו ילדה קטנה שעוצמת את העיניים ובטוחה שאם היא לא רואה אף אחד כנראה אף אחד לא רואה אותה...אני מתגעגעת להליכה בגשם...בלי מטריה...להסתכל למעלה ולתת לטיפות ללטף לי את הפנים הקפואות...בחורף הכל נראה אחרת...יש באווירה משהו מאוד עצוב..כמעט דיכאוני... האפור הזה שלוקח את מקומם של צבעי הקיץ...הגשם והערפל שהופכים את הכל לפחות ברור...הכל נהיה רגוע יותר...שלוו יותר...אנשים מסתגרים בבתים החמים שלהם...ואת כל תקופות החורף הם עוברים בצפייה מחודשת לקיץ...

הלילה עובר מהר.. מהר מדי...אני יכולה לשבת ככה שעות...אני והמוזיקה...מחברת שירים...עט...נרות... והרוח...לא צריכה יותר...או בעצם כן צריכה...אבל לא מוצאת... הוא נמצא שם... בין הדפים שלי...בין כל המילים שלי...ההוא מהשירים...זה שנכתבות עליו שורות על גבי שורות...אני כותבת אותו...ממציאה אותו...כמעט ומתאהבת בו...במישהו שלא באמת קיים...כי הרי העט והדמיון שלי הם אלה שבוראים אותו...אפשרי להתאהב במישהו שלא קיים? מחפשת בו נחמה...שלא אוכל לקבל לעולם... רוצה להרגיש את המגע שלו...המגע שבין המילים...שגם הוא לא קיים...לפחות לא במציאות...אולי רק במחשבות שלי...אבל זה לא מספיק...צריכה אותו...ומזכירה לעצמי שוב ושוב ש"הוא" בכלל לא קיים... בתלישת דף הוא נמחק...יחד עם השיר הוא נזרק לצידי המיטה... כאילו לא היה..כאילו לא נכתב מעולם....

המחשבות של הלילה הן המחשבות העצובות ביותר...הכואבות ביותר והמשמעותיות ביותר...אין אנשים שיכולים להשפיע על דעתי...אין קולות חיצוניים שיכולים לקטוע לי את חוט המחשבה... אין גירויים אחרים שיכולים להסיח את דעתי מלחשוב...רק לחשוב..רק לתת למחשבות ללכת קדימה...עוד צעד אחד..כי בלילה אפשר...לא מפליא אותי שבין מחשבה למחשבה ת' פורץ לי לתודעה ומשתלט...הוא תמיד מוצא את המקום שלו בבלבול שלי...רמזים שמפוזרים מצידו...עוד כמה רמזים שאני מפזרת...כמו 2 ילדים קטנים שמשחקים במשחק השקט...לי כבר נמאס...אני כל כך קרובה מלוותר...לא מוותרת עליו..לעולם לא...אבל מוותרת על הסיכוי שיהיה משהו ביני לבינו...הוא רוצה אותה...שיהיה איתה...היא לא עושה לו טוב ואני רואה את זה...שוברת אותו...משחקת איתו...פוגעת בלי רחמים...נהנת מתשומת הלב שהוא מרעיף עליה...כמו כלב טוב שרץ אליה על פי שריקה... לא אוהבת לראות אותו במצב הזה..יודעת שאני יכולה לתת לו הרבה יותר...יודעת שאני יכולה להיות לו כל מה שהוא מחפש... אבל מפחדת לנסות.. מפחדת לאבד..מפחדת להשאיר אותו לבד...לבד איתה...מפחדת שלא יהיה לו במי להתנחם כשהוא נשבר...כשהיא שוברת אותו... מפחדת שהוא ייעלם מהחיים שלי כמו שאר האנשים שפגשתי בדרך ואיכשהו כולם נשארו מאחור...החברה הכי טובה שלו... רוצה להיות יותר מזה...אבל אם אי אפשר גם זה בסדר...אני רגילה להסתפק במעט...העיקר שהוא בחיים שלי... רק צריכה אחד...אם לא את ת' אז מישהו אחר... נכון,הכל יותר בטוח כשאתה לבד...אבל אדם בודד הוא אדם בלי מחר...נשאר תקוע באתמול....אפילו לא חי את ההווה... צריכה את זה יותר מתמיד...את החיבוק האוהב...את המגע המלטף... את המילים המרגיעות... את האהבה...להרגיש נאהבת..להרגיש תלויה באדם אחר...להרגיש שאני עדיין בין החיים...

הבוקר מתחיל לעלות והשמש יחד איתו...החדר מתמלא באור מחדש...מכבה את הנרות הבודדים ששרדו את כל הלילה... מניחה את המחברת..מכבה את המוזיקה ומתרגלת מחדש לשקט שהופך עם כל דקה לרעש של בוקר...ונרדמת...ככה כמעט כל לילה...כל פעם כמעט אותו הדבר...כמעט אותה סיטואציה...והמחשבות...הן היחידות שמתחלפות מדי פעם לפעם..במקומן באות אחרות..והבדידות? אותה אחת בדיוק.. לא מתחלפת...חוזרת תמיד ומכאיבה יותר בלילה...מכירים את ההרגשה נכון?

טוב,זהו להיום..אני יודעת שהפוסטים נהיו ארוכים ממש וזה בגלל שאני מעדכנת פה לעיתים רחוקות...אז כל הכבוד למי שמחזיק מעמד עד הסוף...=]

אני באמת רוצה להגיד תודה אישית לכל מי שהגיב לפוסט הקודם...מדהים עד כמה אפשר למצוא נחמה וסימפטיה באנשים רק דרך מילים...דרך מסך מחשב...באמת תודה..לכולכם..

וכמובן,שיר שאני נורא אוהבת לסיום...:

If I smile and don't believe"
Soon I know I'll wake from this dream
Don't try to fix me I'm not broken
Hello, I'm the lie living for you so you can hide
Don't cry

Suddenly I know I'm not sleeping
Hello, I'm still here
All that's left of yesterday..."

וכרגיל,תגובות יתקבלו בברכה...שיהיה לכולכם אחלה סוף שבוע...=]

עריכה מאוחרת 11\29: אני יודעת שלא כתבתי פה הרבה זמן ואני מצטערת. בשבוע הקרוב יהיה פוסט חדש.=]

שלכם תמיד...