כבר שבועיים...כבר שבועיים שאני לא מצליחה להירדם...עוד לילה כזה עבר עלי..עוד לילה שבו התהפכתי במיטה אלף פעם... הדלקתי טלויזיה...שמעתי מוזיקה.....כתבתי שיר....לא משנה מה אני עושה..אני לא מצליחה להירדם... ואני באמת לא יודעת מה הסיבה...ובדרך כלל לא מפריע לי ללכת לבצפר גמורה ואז לבוא לישון...אבל עכשיו..במקום לישון...אני כותבת את הפוסט...כי כל כך הרבה דברים מתרוצצים לי בראש...ומשום מה...ברגע שאני מעבירה את המחשבות למילים...הכל נראה אחרת...מסודר יותר...הגיוני יותר...

שבוע שעבר באו אלינו לסוף שבוע חברים של ההורים שלי...משפחה מושלמת שכזאת...אבא איש עסקים מצליח...אמא מורה...והבן קצין בצבא...משפחה כזאת הרבה זמן לא ראיתי...הבן ישב ליד אמא שלו...כל שנייה חיבק אותה..זרק משפטים לאוויר כמו :"אין על אמא שלי.." וכל מיני כאלה...ואני ישבתי בצד...ולא האמנתי.. ואולי...איפשהו קינאתי טיפה.. גם אני רוצה להיות במערכת יחסים כזאת עם אמא שלי(למרות שבזמן האחרון דברים השתנו לטובה...אבל זה נושא לפוסט אחר..=]).. ובסוף הארוחה...ישבנו ודיברנו...אמא שלו התפארה עד כמה שהוא בן מוצלח...עד כמה שהוא תמיד דואג לה ובלה בלה בלה.. ואמא שלי...בנסיון "להתחרות" בה...סיפרה עלי..על הבת ה"מוצלחת" שלה...סיפרה איך אני שרה בכל הטקסים בעיר...אבל שכחה לציין שביום שהלכתי לאודישין ללהקה היא אמרה לי שעדיף שאני לא הלך...כי יש לי סיכויים קלושים...והיא סיפרה שאני מתנדבת בכל מיני מקומות...אבל שכחה לציין את העובדה שממש שבוע לפני היא רבה איתי ואמרה שאני אפסיק להתנדב בחוץ ואתחיל לעזור יותר בבית...פתאום היא שכחה לציין את כל החסרונות של הבת שלה...ופתאום...הפכתי להיות ילדה מוצלחת ומושלמת... ואני ישבתי שם...והקשבתי לכל מה שהיא מספרת...ולא יכולתי לחשוב אם היא באמת מתכוונת לזה...שהיא באמת גאה בי...או שהיא סתם מנסה לעשות רושם על החברים שלהם...

יותר מאוחר...שכולם כבר הלכו לישון...דיברתי קצת עם הבן שלהם...קוראים לו ש'..ופתאום...כשאמא שלו לא הייתה לידו...הוא היה בנאדם שונה...משוחרר יותר...נחמד יותר...פחות "ילד טוב של אמא"...באמת ממש חמוד.. דיברנו על הנושא הזה של הילדים הטובים...והבנתי  שהוא רואה אותי בדיוק כמו שאני רואה אותו...אז לרגע חשבתי שאולי הם לא באמת משפחה כזאת מושלמת...אולי זה הכל משחק...אבל ממש לא..כשהוא מדבר על אמא שלו זה כאילו הוא מדבר על אהבת חייו...העיניים שלו בוהקות...הוא אומר שהיא החיים שלו...והוא לא הבין למה זה נראה לי מוזר...למה אני רואה את זה בצורה כזאת...למה אני לא מצליחה להבין... דיברנו בערך עד 4 לפנות בוקר.. בעיקר על הנושא הזה..אין מה לעשות...הוא מעריץ את אמא שלו...הוא רוצה להתחתן עם מישהי כמו אמא שלו..אולי זה תסביך אדיפוס בלתי פתור(לא להתייחס.. פסיכולוגיה השתלטה לי על החיים... =] )

במשפחה שלו זה לא משחק..זה באמת ככה...האמא באמת מעריצה וגאה בבן שלה...והוא באמת מוכן למות למענה... ובקשר לשאלה אם אמא שלי שיחקה את המשחק...או שהיא באמת גאה בי...אני באמת לא יודעת את התשובה...וכנראה שגם לא אדע...=\

היום השיר ממש לא קשור לנושא...הוא פשוט שיר יפה....:

 Step one you say we need to talk..."
He walks you say sit down it’s just a talk
He smiles politely back at you
You stare politely right on through
Some sort of window to your right
As he goes left and you stay right
Between the lines of fear and blame
And you begin to wonder why you came

Where did I go wrong, I lost a friend
Somewhere along in the bitterness
And I would have stayed up with you all night
Had I known how to save a life..."
עריכה מאוחרת: עכשיו שמתי לב שהשארתי את הדף הזה פתוח...ואבא שלי היה באינטרנט לפני כמה דקות...אני חושבת שהוא ראה את הבלוג...ואת הפוסט...אני ממש מקווה שהוא לא יודע שזה שלי...

אז תגובות יתקבלו בברכה..=]

שלכם לתמיד....

~~באה מאהבה...~~

וואו...כל כך הרבה זמן לא כתבתי...כל פעם שרציתי להתחיל לכתוב שוב משהו עצר אותי...אין לי מושג מה...כל כך הרבה דברים קרו..ולהתחיל להעביר אותם לכתיבה כנראה היה קשה מדי בשבילי...וכל כך הרבה פעמים שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם...ובניסיון נואש ואחרון לסדר את כל הבלאגן שנמצא בראש שלי...אני מנסה להפוך הכל למילים...לפעמים הכל הופך לשיר יפיפה...שבבוקר אני תמיד שוכחת..אבל עדיין...יש פעמים שהכל הופף לפוסט..כמו זה...

אתם מכירים את הכאב הזה...את ההרגשה המוזרה הזאת שמשתלטת על הגוף ולא רוצה לעזוב...את אותה הרגשה שאני יכולה להישבע ששורפת לי את הגוף מבפנים החוצה...את הכאב הזה שהחברות אומרות שוב ושוב שהוא יעבור...ושאני אצליח להתגבר על זה...וכשהן אומרות את זה הכאב רק מתחזק...למרות שאני יודעת שלפני שבוע בדיוק אמרתי בדיוק אותה הדבר לחברה שהרגישה בדיוק אותו כאב...אבל קשה להבין אנשים עד שאתה נמצא בנעליים שלהם...עד שאתה מבין בעצמך מה הם מרגישים...ולכל אלה שעוד לא הבינו על איזה כאב אני מדברת..שעוד לא הרגישו את זה..אני מדברת על הכאב שאהבה משאירה...את אותו טעם מר בפה שלא נעלם...ההרגשה הזאת כל כך מוזרה...זה ממש מרגיש לי כאילו אני לא נמצאת בגוף שלי..כאילו כל העולם ממשיך לנוע...הכל כרגיל...אבל אצלי משהו נעצר..אני ממשיכה לחיות רק כי כולם מסביבי חיים..ואני לא יכולה לעצור גם אם אני אנסה...אני חייבת להמשיך...כי לא יתנו לי לעצור..והאמת..טוב שכך..אני יודעת שזה יעבור..אני יודעת שבקרוב מאוד אני אסתכל אחורה ואבין שהכל זה "סך הכל" אהבה שלא הצליחה..ושלא קרה כלום..את כל זה אני יודעת..אבל עדיין..זה לא עוצר את ההרגשה הרעה...

כל מילה פוגעת שאמרו לי..כל פעם שזלזלו בי..השפילו אותי..גרמו לי להרגיש חסרת אונים..כל אדם שנתן לי להרגיש נחותה...כל פעם שפגעו בי או במי שאני אוהבת..כל הדברים האלה השאירו שריטה על הלב..חלק שריטה קטנה וחסרת משמעות... וחלק...השאירו חתך עמוק..אבל כל הפגיעות והחתכים הופכים ויהפכו לצלקות..רק לסימנים על הלב..אני אמנם ממשיכה הלאה...נותנת לפצע להחלים..אבל הצלקת...נשארת...ואיתה כל הזכרונות שאני לעולם לא אשכח..כל אותם אנשים שבגללם בכיתי..כל אותם אנשים שבגללם רציתי פשוט להעלם..כולם נשארים אצלי בזכרון..גם אם אני מנסה לשכוח..גם אם אני מודעת לעובדה שכל אותם אנשים פגעו בי מאכזריות ואני לא צריכה לקחת את זה ללב..הכל נשאר..לא משנה מה אני עושה..לא משנה כמה אני מנסה להילחם בזכרונות..אבל אולי עדיף שאני לא שוכחת..כי כל פעם שפגעו בי למדתי דבר או 2 על החיים.. אני אמנם פחות בוטחת באנשים..אבל אני חזקה יותר..ואני לא אומרת תודה לכל מי שפגע בי..ממש לא..כי כל כך קשה להחזיר את הבטחון העצמי אחרי שהשפילו אותך..ולפעמים הוא בכלל לא חוזר..אבל עדיין...זה מחזק אותי בסופו של דבר...

אנשים בכלל לא מודעים לכמה כוח יש להם..כמה השפעה..כמה מילה אחת קטנה יכולה להחריב עולם שלם של בנאדם אחר.. אנשים זורקים מילים באוויר אבל לא רואים איפה הן פוגעות.. לא רואים איך הן משפיעות..לטוב ולרע...כי יש פעמים שאני מרגישה אבודה לגמרי..ומספיק חיבוק אחד או מילה טובה וזה משנה לי את כל מצב הרוח..אבל יש גם את הצד ההפוך...שאומרים לי מילה אחת שלא במקום...וזה כבר מכניס אותי למצב פגיע...אני הופכת שוב לילדה קטנה שלא בוטחות באף אחד..רק בגלל מילה אחת..

כל אדם שאנחנו פוגשים בדרך...משפיע עלינו...כל דרך שאנחנו בוחרים אנחנו מחליטים על הגורל שלנו..אפילו בדברים הפשוטים...כמו כתיבה בבלוג...מצד אחד...הכרתי אנשים מדהימים..כאלה שאני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות..אבל מצד שני..הכרתי כאלה שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם...אבל בסופו של דבר התברר שהם כמו כולם..וחבל...

אז זהו...אני אמשיך לכתוב בבלוג הזה...אבל לא כמו פעם...הפוסטים יהיו שונים...הם יהיו נטו מה שאני חושבת ומרגישה..הם יהיו אני...אני לא משכתבת יותר את הפוסטים...מה שאני כותבת נשאר..וכל התקופה שלא כתבתי לא אומרת שלא קראתי בלוגים אחרים...יש אנשים שאני כל כך אוהבת לקרוא את הבלוגים שלהם...אבל לא הגבתי לאף אחד..למרות שרציתי...אבל ידעתי שזה אומר שיכנסו לבלוג שלי...ולא רציתי...אני אנסה להשלים פערים...ולהגיב לכולם...

ומנהג ישן שלא עשיתי כבר הרבה זמן...: לסיום...שיר שאני ממש ממש אוהבת...:

It's down to this..."
I've got to make this life make sense
Can anyone tell what I've done?
I miss the life
I miss the colors of the world
Can anyone tell where I am?

Cause now again I've found myself so far down
Away from the sun that shines into the darkest place
I'm so far down away from the sun again
Away from the sun again

I'm over this
I'm tired of livin' in the dark
Can anyone see me down here?
The feeling's gone
There's nothing left to lift me up
"...Back into the world I know

באה מאהבה כואבת...וממשיכה הלאה...עם הצלקות...עם הפחדים...חזקה יותר מאי פעם...פשוט אני..

תגובות כמו תמיד יתקבלו בברכה... =]

שלכם לתמיד...

~~באה מאהבה...~~