יש בכלל טעם לנסות ולהסביר למה ולאן נעלמתי באחרונה? יש בכלל טעם להסביר למה לא כתבתי פה כל כך הרבה זמן(3 חודשים..) ? נראה לי שזה באמת מיותר. אין לי תשובות. אין הסברים. פשוט ככה. נעלמתי אפילו לעצמי. מסתכלת במראה ובקושי מזהה את מי שמשתקפת שם. ואולי זה מה שקורה לכולם בסופו של דבר, אנחנו משתנים, אם נרצה או לא. לעיתים קרובות אני חושבת על כל אותם האנשים שהתרחקתי מהם בתקופה האחרונה, סופרת אותם על יותר מ2 ידים. איזה אופי דפוק. חלקם נעלמו בגלל שרציתי, חלקם נעלמו בלי רצון אבל גם בלי כוונה אמיתית לשמור עליהם. מתחרטת על כל קשר שנעלם, מרגישה צביטה בלב על כל אדם שכבר לא בחיים שלי, אבל בכל זאת לא עושה כלום כדי לשנות את זה. טוב לי במצב הזה? למראית עין אני האדם הכי חברותי שיש, מבט קטנטן פנימה יראה לכם שאני לא באמת. אוהבת את השקט שלי, אוהבת שלווה, אוהבת את הלבד שלי. אין לי כח לדרמות, אין לי כח להילחם על קשרים שכבר ממזמן אבד להם הטעם.

כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהייה קצר
אז אני חוטפת כמה שרק אפשר וטוב לי(?)

 מנסה את השינוי, בפעם המיליון, אולי הפעם זה יצליח, מי יודע. מחזיקה אצבעות שהפעם זה עד הסוף, לא מסתכלת אחורה. אולי בסוף התהליך אני אשאר לבד בלי כלום בין הידיים, אבל היי, אני גרמתי לזה, אני אתמודד עם זה. קשה לזהות את "באה מאהבה" בין המילים האלה אה? כן,גם לי קשה לזהות את עצמי. אני אותו הדבר רק חזקה יותר.

כזאת אני נשברת רגע עוצרת ושנייה אחר כך
משחררת כבר לא הייתה לי הגנה
והנה מסתמן בי כוח
לכעוס עלי הרבה אבל בסוף לסלוח

לא בסכינים ולא באגרוף המסתובב, שלפו עלי מילים
לימדו אותי מה זה באמת כאב,
עכשיו שקט, עכשיו התאחה הלב וטוב לי...

אני חייבת הרבה סליחות להרבה אנשים. אני צריכה לתת הרבה הסברים לכל אותם אנשים שנעלמתי מהחיים שלהם בלי הודעה מוקדמת. חלקם אפילו קוראים כאן. אולי אפילו את השורות האלה. יש טעם לבקש סליחה בכלל? לא הייתי לצידכם בהרבה רגעים שהייתם צריכים אותי, נעלמתי ולא טרחתי להסביר. אני לא הייתי סולחת לעצמי. אבל למרות הכל, אני עוקבת, אני יודעת מה קורה בחיים של אלה שבאמת חשובים לי, אני מרגישה את הכאב שאני יודעת שמשהו רע קרה, ומחייכת כשאני רואה שטוב להם. לפעמים דרך כל הבלוגים, קוראת כל פוסט בעקביות, ואם פיספסתי תמיד משלימה. אופי דפוק כבר אמרתי לא? במקום לקרוא אני לא יכולה פשוט להרים טלפון? אם כבר אז כבר, סליחה. אמיתית, באמת מכל הלב. התרחקתי ואני יודעת. לא יודעת מתי התקופה הזאת תיגמר, לא יודעת מתי אני אחזור להיות אותה אחת שכולם מכירים (אם בכלל.), אבל בכל אופן: סליחה.

הרבה מילים אמרתי אבל התכוונתי למעט
נראה שאהבה אוהבת לחנוק אותי בבת אחת
אני בחופש יש לי אותי לאט וטוב לי

וילדות חולפת ומלטפת את הראש
ממציאות שחושפת ציפורנים לתלוש
והנה מסתמן בי כוח
לזכור אותך הרבה, אבל בסוף לשכוח
כי לא בך החום אליו אשוב לברוח

עדכון מהיר על החיים שלי: סיימתי ללמוד בצורה רשמית,תכף מתגייסת,אני מצאתי עבודה שלרגע זה נורא משתלמת, מעגל החברים שלי השתנה מן הקצה אל הקצה- עכשיו החברים טיפה פחות צבועים, טיפה יותר אכפתיים, טיפה יותר מה שאני מחפשת ולבסוף: אהבה. אז זהו שאין, וגם לא נראה לי שהיא באה בקרוב. אבל אתם יודעים מה? כבר לא מחפשת.

כמה קשה לכתוב כמה שורות על עצמי, כמה קשה לכתוב כשאין לי חומות הגנה והומור מטעה. כמה קשה להודות שרוב הקשרים שהיו לי (אבל בהחלט לא כולם! לא לקפוץ למסקנות...) הם קשרים חד צדדים, אנשים ששאבו כל מה שהם יכלו ממני, אנשים קרים שרק חיפשו להפיל אותי, כאלה שרצו אותי לעצמם אבל בדרך גם ניסו לשנות אותי, אנשים שראו בי חברה לעת צרה ושכחו להסתכל על הכיוון השני, אגואיסטים, שרק עשו לי רע, אמרו מילים יפות אבל בעצם גרמו לי להישאר למטה, ליטפו אבל השאירו כוויה. יחד איתם ניתקתי גם אנשים טובים, אני יודעת. התגוננתי בפני כולם, חסמתי כל צעד, יחד עם הרע הורדתי גם טוב. אבל לא נורא, לאט לאט אני אחזור, לאט לאט אני אחזיר את מי שאני באמת רוצה קרוב אלי. אני יודעת שסליחה לא שווה כלום, אני יודעת שאין הסבר בעולם שיוכל להסביר למה ברחתי ככה אבל מי שחשוב לי ושאני באמת אוהבת מרגיש את זה, אני יודעת. 

כשירד מבול על הרחוב
אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב
בחורף מתרחב ברחובות צרים
אני אהיה לי אש מאנשים קרים

אני אשמור עלי מאנשים קרים
שמקפיאים עמוק וכמה הם שקופים
אני אשמור עליי ממבטים טורפים
מכל פינה חדה מכל חיוך סתמי
אני אהיה לי בית לעצמי

אשמור אותי מלחש הקנאה
מיום כבד, רודף שינה
ממלחמות קהות שמקפיאות לי את הלב
הזה שהתקשה מרוב שהוא אוהב

אותי אשמור, מדוחק הכבישים
מבני אדם טיפשים שכבה אחר שכבה
לכאוב ולפרק אני אהיה לי שיר מפחד משתק

כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת, כמה שרק אפשר וטוב לי(!)

כל מילה ומילה בשיר הזה מתאימה לי כרגע. כן, תקופה שונה, החברים שונים, השיגרה שונה, מסגרת חדשה, חיים חדשים, אבל מה, אני אותה אחת בדיוק, בלי הקליפות, כמו שהייתי תמיד אבל הסתרתי. נעים להכיר.

כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת, כמה שרק אפשר וטוב לי...

לרגע זה חזרתי לבלוג, יש לי קצת זמן פנוי, ואני באמת רוצה לחדש קשרים עם מספר אנשים מפה(אבל לא עם כולם). יהיה לי קל לחזור אחורה, יהיה לי קל להחזיר את כל המסכות בחזרת ואת החיוך המתוק, שחקנית טובה, תמיד הייתי. אבל המשחק הזה לא עשה לי טוב.

וככה? ככה טוב לי.

והנה מסתמן בי כוח,
שורה אחת ריקה, סיכוי נוסף לבטוח
גם השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח...

עריכה מאוחרת-9\14- עוד שבוע אני מתגייסת, אני משערת שיבוא פוסט לפני..תודה על כל התגובות.. מי שהיה צריך לקבל תשובה כבר קיבל...=]