הימים שחלפו מאז החלום האחרון נראו לה כחסרי משמעות..היא המשיכה לחיות למען החלום הבא שבא שאליו הוא הבטיח להגיע...היא הניחה את ראשה ונרדמה בלילות מתוך תקווה שאולי הוא שוב יבוא..אך האור שחי בה כבה עם הזמן...מכל לילה שחלף היא התעוררה מאוכזבת יותר ויותר...בכל יום שעבר היא הפסיקה להאמין,הפסיקה לחכות,הפסיקה לקוות שהוא יחזור וייתן לה שלווה קלה לכמה רגעים בודדים...רק בזכותו היא המשיכה בחיים מתוך אמונה שבאמת יש בה משהו אחר...מתוך אמונה שהיא באמת מיוחדת...

לעולם לא אהבו אותה..היא לא הרגישה איך זה להיות נאהבת על ידי אדם אחר...היא לא ידעה מהי אהבה..אנשים התרחקו ממנה כמו מאש...הבדידות והכאב שבה נראו ממרחקים...עיניה היו ריקות וחסרות הבעה...ולעולם לא עלתה על פנייה דמעה..אף לא אחת... ראו בה חסרת רגשות...חסרת כל תוכן...צעדיה נספגו באדמה ולא הורגשו...קולה לא נשמע מעולם והבדידות סגרה עליה..רחוקה מכולם...נערה מוזרה...כך הכריז כל מי שפגש בה...אף אחד לא ניסה להכיר אותה...אפילו לא ידעו מהו שמה..עינייה העיפות וחסרות החיים שימשו לאנשים הסובבים אותה כמראה ששיקפה את הכאב שלהם...הם פחדו מזה...התרחקו...פחדו מעצמם..פחדו מהאמת שעיניה גילו להם...פחדו ממנה..כולם התרחקו...היא כבר השלימה עם הדחייה...עם הבדידות...השלימה עם הריחוק מהעולם..בנתה לה עולם משלה..והוא...הוא היה מגיח לראשה מדי פעם לפעם ונותן בה את הכוח להמשיך..לפחות עד החלום הבא..הוא הצליחה לשרוד את הבדידות במשך כל השנים רק בזכותו...בזכות הזר שמעולם לא פגשה במציאות שנתן בה אמונה שהיא מיוחדת...לא מוזרה...ויבוא יום וכולם יבינו זאת...היא חיכתה ליום הזה בכל שנייה שעברה...בכל חלום שלה היא חיכתה לו...בכל צעד שלה היא חשבה עליו...

<כבר עברה חצי שנה מאז החלום האחרון שבו הוא הופיע...חצי שנה...אולי גם הוא ברח...כנראה גם הוא מפחד ממבטי...גם הוא מפחד מהאמת שבעיניי...גם הוא ויתר...הוא לא יחזור שוב...גם הוא הלך...כמו כולם...כולם...> היא הפסיקה לכתוב, הניחה את העיפרון שאחזה בידה, לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה חזק ככל שיכלה וניסתה לדמיין את פניו...רגעים אחדים עברו והיא פקחה עיניה במהירות והבינה שדמותו נשכחה מליבה...זיכרון פניו נעלם...

במשך הזמן שעבר היא חדלה מלנסות להיזכר בדמותו...מחברת החלומות שלה נשארה בארון הגדול ואבק נישא על דפיה הישנים...היא חיה כרוח בין האנשים... תמיד הולכת עם ראש מורכן לאדמה ושערה הארוך מכסה את פניה כמה שניתן...היא לא רוצה שיתקלו בעיניה... היא התבודדה... ברחה מכולם... הייתה לה רק סיבה אחת לעבור ברחובות העיירה שבה היא גרה...כל יום היא חצתה את רחובות העיר והלכה לנהר הגדול שעבר בסופה של העיר הקטנה שבה היא גרה... היא הלכה יום יום וישבה לצד המים...ישבה בשקט...שעות על גבי שעות היא העבירה שם...הקשיבה למים הזורמים ולשלווה ששררה במקום... היא התנתקה מהעולם...מכולם...שם לא היה איש שיברח ממבטה...

הימים עברו...וחלפה שנה בלי שהיא שמה לב מאז החלום האחרון... כל יום אותו הדבר...היא הולכת לנהר...יושבת שם עד שהשמש שוקעת וחוצה את העיר בחזרה... באחד מין הימים הרבים שבהם היא חיה את השגרה שלה היא יצאה לרחובות העיר במטרה לחצות לעיר ולהגיע למקום המפלט שלה...לשקט שלה...היא עברה ברחוב והרגישה איך מבטים ננעצים בה... כמעט ויכלה להרגיש את המבטים ננעצים בבשרה... היא הלכה הכי מהר שיכלה... לשניות אחדות הרימה את ראשה המבוייש לעבר קצה הרחוב...זה הוא!...מלמלה לעצמה...פתאום כל הזיכרונות שבו אליה...כל אותם חלומות במשך כל השנים...כל אותן מילים שהוא אמר לה...הכל חזר...בשנייה אחת שבה היא ראתה את פניו...היא הרכינה שוב את ראשה,סגרה את עיניה וחזרה על המילים שוב ושוב...זה לא יכול להיות הוא..זה לא...זה לא...אני חולמת..אני כבר אתעורר...זה לא הוא... פקחה שוב עיניים וקיוותה להתעורר במיטתה...אבל לא..היא עדיין עמדה באמצע המולת הרחוב...אבל פתאום היה שקט...רק נשימותיה המבוהלות נשמעו... היא הביטה סביבה וראתה את כל אותם האנשים שלפני שניות אחדות נעצו בה מבטים עומדים במקום ללא תזוזה...הכל עצר...כולם נשארו קפואים...זה בטוח חלום...היא שוב מלמלה לעצמה...רק חלום...היא הביטה בשעון הגדול שניצב בראש מגדל התצפית הגדול שבעיר...מחוגי השעון עצרו...הזמן נעצר...קצב ליבה הואץ ונשימותיה נעשו כבדות יותר ויותר...היא הביטה בהמון שסבב אותה...ואז שוב...היא ראתה אותו מרחוק...מחייך אליה...פעם ראשונה שהיא ראתה אותו מחייך...פעם ראשונה שמישהו חייך לעברה ולא מתוך בוז או צחוק כלפייה...היא החלה ללכת לעברו...לא מעזה לנתק אפילו לרגע את מבטה ממבטו...היא עמדה למולו...לא מאמינה שהיא שוב רואה את פניו...עדיין לא מאמינה שהיא לא חולמת...זה באמת הוא...חשבה לעצמה והתקרבה יותר ויותר...היא רצתה לשאול אותו למה הוא לא הגיע לחלומותיה יותר...למה הוא נעלם...אבל החיוך שלו..החיוך המואר הזה בילבל את מחשבותיה...הם היו כל כך קרובים אחד לשני...הוא הושיט ידו לעברה ואחז בידה...היא לקחה נשימה עמוקה...כבר זמן רב שהיא לא הרגיש חום אנושי...או לפחות משהו שהתקרב לחום גופו של אדם...מגעו של הזר העביר בה צמרמורת... היא ידעה שהמפגש הזה שונה...זה הולך להיות שונה מחלומותיה....זה היום...היא חשבה לעצמה...היום הגיע...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמממ למי שלא הבין זה היה ההמשך של הסיפור שהתחלתי בפוסט הקודם...אני יודעת שזה נורא ארוך...אבל לא יכולתי לחלק את זה...הייתי חייבת לכתוב כמה פרטים שלא הזכרתי בפוסט הקודם...נתתי פה טיפה מהאופי שלה...קצת להסביר מי היא...אני מקווה שמישהו קרא עד הסוף ולא התייאש...ושוב...אם מישהו ירצה המשך אז אני אכתוב בפוסטים הקרובים...=]

החופש כבר נגמר...וחבל...הוא עבר לי כל כך מהר...מרגישה שלא עשיתי כלום...אבל לא נורא..בקרוב מאוד החגים ואולי נעשה דבר או 2 שתכננתי...זאת השנה האחרונה...אני תכף מסיימת את הלימודים...אני מקווה שהשנה הזאת תהיה אחרת..אני החלטתי לעשות כמה שינויים בחיים שלי...ובנתיים? טוב לי...זה מדהים עד כמה דברים נראים נוראיים באותה שנייה שהם קורים ואחרי שעוברת תקופה מסויימת וקצרה הם נראים כל כך חסרי משמעות...יהיה טוב...חייב להיות לא? :)

שיהיה לכולכם שבת שלום...ומי שקרא את הסיפור...אני באמת רוצה לשמוע תגובות על הסיפור..תשתדלו לקרוא הכל...אני אקבל ביקרות מכל סוג...גם ביקורות רעות(אבל אל תקטלו אותי לגמרי...=])...

עריכה מאוחרת: לפי תגובות שקיבלתי על הסיפור זה היה נראה כאילו זה סופו...כלומר שאין המשך...אני לא תכננתי לסיים את הסיפור ככה...הייתה לי פואנטה אחרת מאחורי כל הרמזים ומאחורי כל הסיפור...אבל גם זו אפשרות לסיום...בכל אופן..אני אשמח אם מי שמגיב על הסיפור יכתוב גם אם יש צורך להמשיך אותו או שעדיף להשאיר את ההמשך לדמיון שלכם...תודה....

שלכם  תמיד...
                                          

מי אתה?...היא התעוררה מעוד חלום עליו ומלמלה לעצמה...שוב...הוא חזר להופיע בחלומה שנראה לה ללא ספק כמציאות...היא לקחה נשימה עמוקה והדליקה את הנר הכחול והקטן שניצב לצד מיטתה...הנר הפיץ אור כתום ויפיפה בכל החדר החשוך...כעת החדר היה נראה חמים מעט...כאילו התעורר לחיים משינה עמוקה...היא קמה מהמיטה והניחה את רגליה היחפות על הרצפה הקרה...רעד עבר בה...היה כל כך קר בלילה הזה...לשניות אחדות היא רצתה לחזור שוב לתוך השמיכות אבל מחשבות עלו בה...אני לא רוצה לשכוח...היא אמרה וקמה במהירות מהמיטה...בלי היסוס היא צעדה אל הארון הגדול שבחדרה והוציאה מהמגירה האחרונה את המחברת שלה...מחברת מרופטת וישנה בצבעי כחול ותכלת...היא חזרה אל השמיכות על מיטתה שעוד היו חמות משנת הלילה הטרייה ונשענה על גב המיטה...תחילה פתחה את העמוד הראשון במחברת וחיוך גדול התנוסס על פניה...כל כך הרבה זמן עבר מאז שהתחלתי לכתוב פה...חשבה לעצמה בזמן שהיא התבוננה  בדף הראשון שהיה מקושט במדבקות ילדותיות וצבעי פנדה דהויים-"החלומות שלי..." היא דפדפה בין עמודי המחברת הישנה שנראו לה כל כך מוכרים...היא רואה בבירור איך כתב ידה השתנה במשך השנים...כבר חודש עבר...היא אמרה כשהתבוננה בתאריך שעיטר  את ראש הדף האחרון שבו היא כתבה בזמן שהיא נזכרת במילים האחרונות שהוא אמר לה בחלום שהיא חלמה לפני דקות ספורות....היא החלה לכתוב...מפחדת לשכוח אפילו מילה אחת...במשך 9 שנים היא כותבת את מילותיו...כל פעם שהוא מגיח לחלומה היא רצה אל המחברת הישנה שלה וכותבת...היא אפילו לא יודעת מי הוא..היא לא זיהתה לעולם את פרצופו...כל כך מוכר...במשך השנים היא כבר הרגישה שהוא חלק ממנה...כשהוא מגיע כבר לא עולה בה הפחד שהיה בה כשהייתה קטנה...היא למדה לקבל אותו..את המילים שלו...לעיתים הוא היה מגלה לה סודות שהיא לא ידעה על עצמה...סודות על המשפחה שלה שתמיד התגלו כנכונים...הוא היה אומר לה נגיעות קלות מהעתיד...היא גמעה כל מילה שלו...זכרה את כולן...מילה במילה...אסור לשכוח...אסור לשכוח חזרה לעצמה והחלה לכתוב את המילים שהיו בשבילה כמו אוויר...

**

"

את שונה

את לא כמו כולם

יש בך כוח אחר

כוח חזק יותר

הרבה יותר חזק

יום יבוא ותראי את זה

בקרוב

בקרוב

יותר קרוב ממה שאת חושבת...

אני אחזור...

"

**

היא הביטה במילים שכתבה...אני שונה...אני לא כמו כולם...כוח...איזה כוח?...מחשבות התרוצצו בראשה...היא ניסתה לחזור לישון אבל לא הצליחה...המילים שלו לא הניחו לה...לא נתנו לה רגע של מנוחה...זו לא הפעם הראשון שהוא מדבר איתה על הכוח...הוא תמיד רמז לה על כך...מכל חלום היא נהיית יותר ויותר מבולבלת...לעולם היא לא הצליחה להבין מה מיוחד בה כל כך...כל החיים שלה היא הרגישה שהיא כלום...חיה חיים ללא משמעות וללא מטרה...ואז הוא בא..מגיח לחלומות הכואבים שלה מדי פעם ונותן בה תקווה....נותן לה תקווה שיש בה משהו...משהו שהיא טרם גילתה...שהיא עוד לא מצאה...לאט לאט עיניה נעשו כבדות...בקרוב..בקרוב...מלמלה לעצמה ושקעה בשינה עמוקה...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

קודם כל אני רוצה להגיד תודה לכל מי שהגיב בפוסט הקודם...באמת תודה..

ואמממ...זה היה ניסיון להתחיל סיפור קצר שהוא ארוך טיפה...כלומר סיפור בהמשכים..לא משהו שהולך להיות טריליון ומשהו פרקים...זה יהיה על 4 פוסטים אולי לא יותר...אבל לא בטוח שיהיה המשך...זה תלוי בתגובות...אם אני אראה שזה בכיוון הנכון ואוהבים את הסיפור ומישהו פה ירצה המשך אני אכתוב...אם לא...לא נורא...זה יהיה פשוט ניסיון כושל ואני אפרוש מכתיבת סיפורים...=]

היה לי שבוע מוזר...כבר שבוע עבר מאז הפרידה...ואני...אמממ...אני בסדר עם זה...אני המשכתי לחיות...לא נתקעתי בזה יותר מדי...זה באמת קשה...אבל אלה החיים...זה שבוע אחרון לחופש...החופש האחרון שלי לפני שאני מתגייסת(אני מתגייסת ברגע שנגמרים הלימודים...לא תהיה לי חופשה נוספת..)...אני חייבת לנצל את זה כמו שצריך...אני קיבלתי את העובדה שהוא ויתר עלי...זה קשה לי לחשוב על זה או לכתוב את זה...אבל זאת האמת...כרגע אנחנו מנסים לשמור על קשר ידידות מסויים...אני עוד לא סגורה על זה אם זה מצליח או לא...אני כנראה אבין את זה בשבוע הקרוב...וחוץ מזה כלום....הכל אותו הדבר...ואולי עדיף שהכל ככה...אני בנאדם של שיגרה...שינויים פתאומיים מערערים אותי...ויש לי שינוי אחד גדול בחיים אז זה בהחלט מספיק לי...

אני באמת אשמח לשמוע את הדעות שלכם בנוגע לסיפור...תהיו אמיתיים איתי...

שיהיה לכולכם שבוע טוב ומלא בחיוכים...=]

שלכם תמיד...

                               ~~באה מאהבה...~~

חיבוק אחרון...היא הניחה ראשה על כתפו...ידעה שזה הסוף...שאפה את ריחו המתוק וחיוך קל עלה בפניה הבוכיות...היא ניסתה לזכור כל רגע..היא יודעת שלא יהיו עוד רגעים כאלה...היה נדמה לה שהחיבוק נמשך לנצח...מקווה בתוך תוכה שלא יפסק...לא יפסק אף פעם...לרגעים אחדים הוא הרגיש את ליבה דופק בחוזקה...הוא הרגיש את הכאב שלה...הוא הרפה מגופה...והתבונן בעינייה...מפחד לעזוב...הוא אחז בשתי ידיה הקפואות והעדינות ונפרד לשלום...אמר מילות פרידה שנשמעו באוזנייה אינספור פעמים.."אני כבר רגילה.."..חשבה לעצמה ולקחה נשימה עמוקה...ידיו החמות העניקו לה רגעים קלים של חום בלילה החורפי והאפל הזה...הדקות עברו...והנה שניהם עוד עומדים באמצע רחוב בשעת לילה מאוחרת...אוחזים ידים ומתקשים להיפרד...גשם החל לטפטף...היא הביטה לשמיים וטיפות קלות נפלו על פניה החיוורות... היא יישרה אליו מבט ובתנועה מהירה עזבה את ידיו...תלך...היא לחשה כשראשה מורכן...רק תלך...בבקשה.. הוא הסתכל הצידה..נדמה היה שהוא מחפש מישהו שיבוא ויעצור את הטירוף הזה...הוא בעצמו לא מאמין שבעוד דקות אחדות לא יראה אותה שוב...לנצח...הוא התקרב אליה...בנגיעה רכה ועדינה נגעו שפתיו בשפתייה הקרות...פעם אחרונה ...הוא הסתובב והחל ללכת בצעדים איטיים...כאילו ליבו מאט את קצב הליכתו...תישאר...לחשה...היה נדמה לו ששמע את קולה..הוא קפא במקומו...תישאר..אל תלך...קולה גבר וכבר נשמע בבירור...הסתובב לעברה כמסרב להאמין...מה אמרת?...שאל...למרות שהוא ידע בדיוק מה קולה בישר לו...היא הסתכלה אליו...הוא הרגיש איך מבטה חודר אליו...שורף אותו...מחמם אותו מבפנים...תישאר איתי... היא אמרה בקול חנוק מבכי... הוא היה בטוח...הוא לא מדמיין...הפעם הוא ראה את שפתיה האדומות אומרות את המילים שלפני זמן קצר התחנן לשמוע...את יודעת שאני לא יכול...סינן לעברה...היא יודעת שהמילים האלה עוברות דרכו...הכל כבר אבוד...ההחלטה נפלה...למה אמרתי את זה?...חשבה לעצמה...היא לקחה נשימה עמוקה והרגישה איך האוויר הקפוא חודר לראיותיה ומקפיא אף יותר את גופה הרועד...היא הפנתה מבטה מעיניו...כן,אני יודעת שאתה לא יכול...אני יודעת...אמרה בקול מאוכזב...הוא התקרב אליה...הוא הרגיש את נשימותיה...הגשם אט אט התחזק...עוד חיבוק אחד...אמר והתקרב אליה...לא...היא אמרה והסתכלה לתוך עיניו העייפות...בלי לומר מילה הוא התרחק צעד אחד ממנה...זרק מבט חטוף לשמים, הרים את כובע המעיל שלו אל ראשו, הכניס ידיו לכיסיו והחל ללכת... שוב...תחילה צעדיו היו איטיים...אולי הוא חיכה לשמוע שוב את מנגינת קולה...גשם שטף את הרחוב...אבל הוא רק שמע את טיפותיו הכבדות של הגשם נופלות על המדרכה...הוא החל לרוץ...והיא עוד עמדה שם...אני אוהבת אותך..מילמלה אך ידעה שהוא לא שומע את קולה..הוא כבר רחוק...רחוק ממנה...היא התבוננה בגבו נעלם בין אפלת הרחוב החשוך...רוח קרה נשבה...היא הרגישה את החורף בכל עצמותיה...דמעותיה זלגו ללא מעצורים...הלכו לאיבוד בין טיפות הגשם...היא ידעה שהיא לא תראה אותו שוב...היא עצמה עינייה...מדמינת בראשה את דמותו...ולרגע קט יכלה להרגיש שוב את חום גופו...חיוך קל עלה בה...היא פקחה עינייה וקיותה לראותו...הוא לא היה שם...היא התבוננה ברחוב השקט...רק מנורת רחוב בודדה שפכה אור קלוש...מבפנים היא כבתה...בתוך ליבה היא עדיין קיוותה שאולי הוא יחזור...אך הרוח הכתה בפניה העדינות והחזירה אותה למציאות...היא הביטה לשמיים..חיפשה את הכוכב שהוא פעם הבטיח להוריד לה...לא היו כוכבים באותו לילה חורפי ואפל...יחד איתו הלכו כל אותן הבטחות...כל אותן מילים שנשמעו כמנגינה באוזנה...לא אשכח אותך...לחשה לאוויר השומם בתקווה שאהובה ישמע את קולה ממרחקים...הרוח פרעה את שערה הארוך והרטוב מטיפות הגשם האכזריות...היא החלה לצעוד לכיוון ביתה בצעדים איטיים...כל צעד הכאיב ללבה...בכל צעד היא התרחקה מהמקום האחרון שבו ראתה אותו...מאותו מקום שבו האהבה נעלמה לעד...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמממ מה זה היה אתם שואלים? אז ככה...פתחתי את דף העריכה כדי לכתוב פוסט רגיל...אבל משום מה התחלתי לכתוב סיפור קצר..אני אשמח לשמוע את דעתכם...כל דעה..זו פעם ראשונה שאני כותבת משהו בסגנון הזה אז תהיו עדינים איתי..=]

אין היום שיר לסיום כי הפוסט הזה כבר ארוך מספיק...

אני באמת אשמח לשמוע את הדעות שלכם בנוגע להתחלה של הסיפור...תהיו אמיתיים איתי...

שיהיה לכולם שבוע טוב...=]

נ.ב

זה נגמר...כל האהבה שחשבתי שיש לי...הכל נגמר...כמו בסיפור אבל בפחות דרמה..הוא הלך....אני מתגעגעת...

עריכה מאוחרת: תודה על כל התגובות...כל תגובה העלתה בי חיוך...באמת תודה לכולם...=]

שלכם תמיד...
                                     

אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי פה החלטתי לחזור לבלוג הגוסס שלי...לנסות לעשות לו פועלת החייאה קלה...אז אני כותבת ברגעים אלה פוסט חדש...אז למה נעלמתי? באמת שאני לא יודעת...קרו המון דברים בחודש הזה..עברתי הרבה דברים אבל משום מה לא כתבתי פה...אבל עכשיו אני חוזרת לכתוב...אני גם אכתוב לעיתים יותר קרובות...התגעגעתי לישרא...=]

את החופש הזה העברתי בעיקר בנסיעות ממקום למקום...הייתי בהרבה מקומות בארץ פעם ראשונה...ביקרתי קרובי משפחה..ראיתי אנשים חדשים...הרבה הופעות...פגישות ומה לא...באמת אחד החופשים הטובים...וגם החופש האחרון שלי...אני עולה לי"ב ואז ישר מתגייסת..אז נשארו עוד שבועיים מהחופש...ואני הולכת לנצל כל שנייה ב....לישון! לישון! לישון!! ואם כל זה יעייף אותי אני גם אלך לנמנם קצת או לנוח טיפה...בקרוב שוב מבחנים...שוב עבודות...שוב בגרויות...אז אני רוצה לצבור כוחות וגם להנות בין לבין...יש למישהו רעיונות?

ביום רביעי בבוקר כשחזרתי מכפר המוזיקה של קוקה קולה באוטובוס היה לי הרבה שעות נסיעה...אז ניצלתי את הזמן למחשבות כי לא ממש יכולתי להירדם בנסיעה...תמיד אני ככה..מביטה מהחלון...מסתכלת בנופים המשתנים...במכוניות שעוברות ונותנת למחשבות לנדוד...והבנתי משהו בזמן האחרון...הבנתי שאנשים לא מצליחים להבין אותי...ואני לא מתכוונת לזה שאף אחד לא מבין אותי וכולם נגדי ובלה בלה בלה כמו כל שאר הבלוגרים שכותבים פה...פשוט לא מבינים...מנסים להבין...אבל לא ממש מצליחים... אני בנאדם שקט...מאוד שקט ואוהבת את השלווה הזאת...כשאני יושבת עם חברות במקום עם הרבה אנשים אני כמעט ולא מדברת...ואז החברות כל שנייה שואלות אם הכל בסדר ולמה אני שותקת...אנשים מפרשים את השקט שבי כעצבות...כבדידות...כהתנתקות...אבל זה לא ככה...ממש לא...אני רואה דברים שאי אפשר לראות אם לא שותקים... לדוגמא,אתמול עשינו ארוחה משפחתית גדולה בחצר...באו קרובי משפחה מרחוק...כמה ידידות וחברים של אחי...ובאמת היה עמוס פה...כולם דיברו על כל מיני נושאים שנזרקו באוויר...כל אחד התעקש להביע את דעתו..ואני? אני שתקתי... שתקתי והסתכלתי בכל האנשים מסביב לשולחן...ושמתי לב לדברים שאף אחד לא רואה... שמתי לב שאחת הידידיות של אחי מאוהבת בו...המבט שלה...התנועות גוף שלה...החיוכים שלה...ואחי בכלל היה עסוק במישהי אחרת שהוא רוצה...ואני בטוחה שהיא לא יודעת את זה...שמתי לב שאחד מבני הדודים שלי מנסה להצטרף לשיחה...אבל כל שנייה השתיקו אותו וביטלו אותו...עד שבסוף הוא התייאש, נישען לאחור בכיסא ושתק...עוד מישהי שישבה ליד בעלה ובאופן קבוע שינתה את דעתה בהתאם לרוב...למשל,אם כולם אמרו לבן היא ישר אמרה לבן גם כן אפילו שזאת לא באמת דעתה...ניסתה להיות חלק מהרוב ששולט...קרו כל כך הרבה דברים בשולחן שרק אני שמתי אליהם לב...בגלל ששתקתי...שהתבוננתי בתנועות הגוף..בהבעות פנים...כל כמה דקות מישהו שאל אותי אם אני בסדר ומה פשר השתיקה שלי...חייכתי ואמרתי שהכל בסדר...כי באמת הכל בסדר...למה כל כך קשה לאנשים להתמודד עם שקט? למה זה מפריע להם כל כך? ואפילו כשהייתי באוטובוס עם א'(פוסט קודם הוא הוזכר...) לכמה רגעים הסתכלתי מבעד לחלון ושתקתי...והוא שאל מה קרה..הסברתי שכלום...הכל בסדר...אותו הדבר קורה כל פעם שאני עם חברות...בכל מקום..הייתי בהופעות בכפר המוזיקה בניצנים ואני וחברות שלי פגשנו חבורה של בנים וישבנו איתם ליד הים...זה שישב לידי התעקש שקרה לי משהו...אמר שבטוח אני עצובה בגלל משהו כי לפני כמה דקות צחקתי ודיברתי ועכשיו אני שותקת...בסוף הוא הבין שזאת אני פשוט...נראה לי שהוא באמת באמת הבין...אין הרבה כאלה שמבינים...כולם מנסים...לפני כמה שנים נתקלתי בבחורה מוזרה כשהייתי עם אחותי...היא הייתה לבושה בבגדים קלילים כאלה...נראת בחורה רוחנית...והיא עצרה אותי באמצע הרחוב..תפסה לי את הידיים ואמרה לי שיש לי נשמה מאוד עמוקה וטהורה והמשיכה ללכת... מאז אחותי כל פעם מזכירה לי את את זה...זה היה מאוד מוזר כי לא הכרתי את הבחורה...אבל עדיין חוויה ששווה לזכור...

ולסיום שיר מדהים שאני ממש ממש אוהבת...:

"..ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור

ונפלתי לארץ בשקט
עצמתי עיני, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי, מכל בדידותי

ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור..."

טוב זהו להיום...בקרוב מאוד עוד פוסט...תגובות באמת שיתקבלו בברכה...=]

שתהיה לכולנו שבת שלום וסופ"ש מלא בכיף...

שלכם תמיד...