מוזיקה-המזון לנשמה...איזה תיאור יפה....כל כך נכון...צלילים מדהימים שמתחברים אל מילים ויוצרים הרמוניה מדויקת בין הקול של המבצע לבין המנגינה...איך שיר אחד יכול לגרום לי לאלפי רגשות תוך דקות ספורות...עצב,שמחה,דמעות,כעס, הזדהות...וכל זה מיצירה של אדם אחר... בכל מצב רוח ובכל תקופה אם היא קשה או אם היא טובה אני בורחת למוזיקה...בדיוק כמו שזה נשמע...בורחת... זה מקום המפלט שלי...כשהאוזניות עליי אני נמצאת בעולם אחר...אולי זה גם הניתוק מהרעש של הסביבה...אבל זה בהחלט עוד משהו...אין יותר חזק מזה...במיוחד שמקשיבים למילים(ומצטערת...שאני מתכוונת למילים אני מדברת על שירים ועל מבצעים עם תוכן...לא לכל רוני סופרסטארים למינהם שהתוכן של השירים שלהם מסתכם ב"תגיד לי מואה מואה..תגיד לי ג'אגה ג'אגה"..wtf?? סליחה למי שאוהבים שירים כאלה...עם הזמן זה יעבור...) ...אני מהאנשים שהמילים תופסות מקום ענק בשירים..אני מתייחסת קודם כל לתוכן...לעלילה...לסיפור שבדרך כלל יש ברוב הסיפורים...ובגלל זה אני בדרך כלל קודם כל קוראת את המילים...את רוב השירים האוהבים עלי מצאתי רק דרך המילים...בשיטוטי באינטרנט אני לפעמים נתקלת במשפט יפה מתוך שיר...משם אני קוראת את כל השאר ואז אני רק שומעת אותו...אנשים כמעט ולא מתייחסים למילים...וזאת הטעות הגדולה ביותר...אני שומעת בעיקר שירים באנגלית...יש לי שירים ספורים בעברית על המחשב...רק לעיתים רחוקות אני נתקלת בשיר בעברית עם מילים שאני באמת אוהבת..חבל לי שיש הרבה אנשים שמוזיקה היא חלק קטן מאוד מהחיים שלהם...חבל לי על כל הדברים שהם מפספסים...חבל שהם לא יודעים מה ההרגשה ששיר טוב משאיר בך...חבל שהם אף פעם לא הרגישו את הצמרמורת שעוברת בגוף בגלל שורה משיר...מוזיקה היא באמת כל חיי...גם בתור ילדה קטנה הייתי זאת שאהבה שירים של "גדולים"...לא הייתי מאלה ששמעו את כל השירים על נסיכות וארנבים...אהבתי דברים אחרים...שירים באנגלית משנות ה70 שההורים שלי שמעו...איזו ילדה אוהבת שירים כאלה? עם הזמן שגדלתי התחלתי להתאהב בשירה...שרתי תמיד ובכל הזדמנות...אבל רק לעצמי...מעטים האנשים ששמעו אותי שרה באותה תקופה...עד השינוי שהגיע בסוף היסודי....במקרה המורה שלי למוזיקה שמע אותי באחת ההפסקות שרה...משם הוא הפיץ את השמועה בין המורים הרכלנים ואז התחלתי להיות זמרת הבית של בית הספר...שרתי בכל טקס ובכל אירוע טיפשי...במהלך החטיבה דאגתי שאף אחד לא ידע שאני שרה כי לאט לאט נעלם לי קומץ הביטחון העצמי שהיה לי ביסודי...הגעתי לתיכון עם אפס ביטחון עצמי ועם ידיעה מלאה שזמרת-אני לא אהיה... עד שיום אחד נכנסו לכיתה שלי כמה אנשים תלו מודעות של אודישנים ללהקה המקומית בעיר שלי...לשנייה עברה לי מחשבה בראש שאולי כדאי לי ללכת...אבל ויתרתי על זה מהר מאוד...חברה טובה ביקשה שאני אבוא איתה לאודישנים...בהחלטה של הרגע האחרון החלטתי שגם אני נבחנת...שרתי את השיר הראשון שעלה לי בראש ועברתי את האודישן הראשון,השני וגם את האחרון שאחריו הייתי רשמית חלק מהלהקה הייצוגית של העיר שלי...(אגב..חברה שלי לא הצליחה לעבור את האודישן השני..)משם היו המון הופעות,הקלטות,פיתוח קול וכל מה שכרוך בזה...בלי ששמתי לב כבר הפסקתי לרעוד לפני העלייה לבמה...כבר היה לי את האומץ להביט בקהל ולחייך-הביטחון על הבמה חזר ובגדול...בנוסף לשירה גיליתי עוד אהבה מאוד גדולה שהיא הכתיבה...פתאום צצו מסביבי מלא משוררים נסתרים...כל אחד פותח עמוד אישי עם השירים שלו..כל אחד נהיה לי ח.נ ביאליק בהתהוות...אני רק עמדתי מהצד וקנאתי באותם אנשים שיודעים להפוך את הרגשות,התחושות,המחשבות שלהם לקטעים יפים...באחד שיעורי פסיכולוגיה ניסיתי את מזלי בכתיבה...ומשם התמכרתי... המוזיקה היא בהחלט החיים שלי...היא מלווה אותי בכל הרגעים ובכל התקופות בחיים שלי מאז ומתמיד...הלוואי וגם יכולתי לנגן...החלום הזה טיפה בהמתנה...אני אקנה גיטרה בקרוב ואתחיל ללמוד...נקווה לטוב...בקרוב יש אודישנים ללהקה צבאית...אני הולכת לנסות את מזלי למרות שאני יודעת שהסיכויים שלי קלושים...אבל אני חייבת לנסות בשביל עצמי...בשביל להגיד הייתי,ניסיתי נכשלתי(על אותו משקל של באתי,ראיתי,כבשתי..=])...

פה אני אסיים כי הפוסט הזה נהיה יותר ארוך ממה שתכננתי...בפוסט הבא אני גם אכתוב על מוזיקה...אבל הוא יהיה שונה לגמרי...אני אעשה פוסט על המוזיקה שאני אוהבת...אני אשים קישורים לשירים שגורמים לי לבכות,לצחוק,לכעוס להזדהות וכו'...

קראתם את הכל? תמחאו לעצמכם כף...=] לא קראתם? תלכו לחדר ותחשבו על מה שעשיתם! אין טלוויזיה היום אדון צעיר\גברת צעירה! (נא לדמיין קול של מורה ללשון...או כל מורה אחרת עם קול צווחני ומציק...=)

לסיום אני לא אשים שיר כמו שאני תמיד עושה...כי הפוסט הבא יהיה רק על זה וגם כי הפוסט הזה ארוך ממש...אז קבלו תמונה במקום...:)

טיפה באיחור...אבל שתהיה לכם שנה טובה מלאה במוזיקה טובה ובאהבה! תגובות כמו תמיד לא עולות כסף ויתקבלו בברכה...=]

עריכה מאוחרת- 2.10 שעה 21:12 - אני לא נמצאת בבית...כרגיל בחופשים וחגים אני נודדת ומבקרת בכל מיני מקומות שהבטחתי להגיע אליהם ולא מצאתי זמן(או שפשוט לא רציתי ועכשיו אין תירוצים...) עוד יומיים אני אכתוב פוסט שמסתובב לי כבר הרבה זמן בראש(לא את הפוסט שאמרתי שאכתוב בפוסט הקודם..זה יגיע כשאהיה בבית...)

אני רק רוצה להגיד מזל טוב לחברה מאוד טובה שחוגגת היום יום הולדת...תאירוש' שלי...אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ויותר מזה...את חברה כל כך מדהימה ואני שמחה שיצא לי להכיר אותך... את אחת האנשים היותר עמוקים שהכרתי בחיים שלי...תמיד תומכת בי..תמיד עוזרת..וכל כך דואגת..יותר מכולם...אז באמת...אני יודעת שתצליחי להגשים את כל השאיפות והחלומות שלך...את לא מוותרת בקלות ונשארת חזקה מול כל הקשיים...תישארי חזקה מתוקה שלי...תמיד תזכרי שאני פה לצידך..בכל מצב...המו מזל טוב ויוםן הולדת שמח!!! אוהבת אותך המון!!!

(כמו שאמרתי...עוד יומיים פוסט חדש+שיר שכתבתי...שיהיה לכולכם חג שמח! =])

שלכם תמיד...
                                            

"הכל לטובה..."

כל החיים המשפט הזה שימש כמשפט מנטרה במשפחה שלי... את כל האכזבות, הפרידות, הכאבים, הצרות, הבעיות, הדמעות אמא שלי סיכמה בכך שהכל לטובה...הכל יעבור..יהיה בסדר...שנאתי את המשפטים האלה כילדה...כעסתי כל כך כל פעם שאמא שלי אמרה לי את זה...לא רציתי נחמה מאף אחד..חיפשתי הבנה..רק הבנה...לא הצלחתי להבין כילדה למה יש מלחמות..למה אנשים נהרגים בתאונות דרכים..למה אנשים מבוגרים נפטרים...למה אנשים עוזבים...במקום לתת לי תשובות התייחסו אלי בדיוק כמו שמתייחסים לילדה קטנה..מסתירים את האמת וגורמים לה להיראות פחות נוראית..אומרים שהכל יעבור ומבטיחים שזה לטובה הייתי כל כך מבולבלת...אולי בתחילת הדרך האמנתי בכך...אבל כשראיתי שהזמן עובר ודברים לא נראים לי טובים יותר הבנתי שבמשך כל הזמן "עולם המבוגרים" הסתיר ממני...כשראיתי שסבא שלי שכל כך אהבתי נפטר ואמרו לי שזה לטובה...איפה הטוב פה? תירצו לי את המוות שלו בכך שהוא עכשיו במקום טוב יותר..הוא כבר לא סובל...אם הוא לא סובל למה אתם בוכים? אם הוא במקום טוב יותר למה אנחנו לא מצטרפים אליו? כל השאלות האלה ויותר עלו בי כילדה קטנה...כמובן שאף אחד לא טרח לענות לי עליהן...כי הרי הייתי רק ילדה קטנה...שלא מבינה מהחיים שלה...נכון,הייתי רק ילדה...אבל הבנתי הרבה יותר ממה שחשבו...חיפשתי תשובות ולא נתנו לי אותן...עם השנים כשהתבגרתי השאלות האלה נענו...אבל לא בזמן הנכון...חיפשתי תשובות וגיליתי אותן לבד...החיים גילו לי אותן...ככל שעוברות השנים המשפט שאמא שלי דאגה להחדיר במשפחה שלנו עוד מילדות נראה לי יותר ויותר טיפשי...לא הכל לטובה...ממש לא...אדם שנפטר ולא יחזור יותר משאיר חלל שאף אחד לא יצליח למלא...אבל מה שכן החיים ממשיכים...אולי לא לטובה...אבל בהחלט ממשיכים...הכל עובר...אי אפשר לעצור את מסלול החיים גם אם אני אנסה...אם אני עומדת מול משבר משמעותי בחיים שלי אני יכולה לבחור לעצור,לבכות,להסתגר,לברוח,לצרוח לעולם שרע לי...אבל מה? אני נשארתי בדיוק באותו המקום...נתקעתי.. אז אולי כמה אנשים שמעו את הצעקה שלי..ויודעים שרע לי...זה באמת שלא עוזר לי...אנשים יכולים לספק תמיכה והקשבה...אבל אם נפלתי אני צריכה לקום לבד...אם מושיטים יד לעברי ואני לא אוחזת בה ואני בוחרת להישאר למטה שם אני אהיה...לאנשים יש יכולת מוגבלת...הם יכולים לנסות לעזור,אבל כל עוד אין בי את הכח להתאושש ולהמשיך זה פשוט לא יקרה..למרות כל הכוונות הטובות שיש לחלק מהאנשים...אם אני בוחרת לברוח מהחיים אני לא יכולה לצפות שכל העולם יעצור למעני...אני לא יכולה להאמין שבזמן שאני עומדת העולם יעמוד איתי...החיים לא מחכים לאף אחד ובטח לא לי...אז צריך להמשיך...לא להישאר במקום...יש דברים שפשוט אין שליטה עליהם..לא משנה כמה ננסה לשנות,להילחם,לדבר,לצרוח ולבכות...אם אין לי שליטה על זה אז אין הרבה מה לעשות...אני לא אומרת להרים ידים... פשוט להרפות...להמשיך הלאה לדבר הבא...ואולי זה משהו שאני מבינה רק היום...שאני כבר נערה בוגרת לקראת גיוס... הכל עובר...גם הדברים הטובים...אין דבר שנשאר לנצח...צריך לדעת להסתכל קדימה כמה שזה נראה קשה...ואני יודעת שזה נורא קשה... כשאדם נמצא בזמן משבר הוא לא רואה את הסוף שלו...הוא כל כך עמוק בתוך הכאב שלא משנה מה יאמרו לו זה לא יעזור...לא משנה כמה פעמיים יגידו לו שהכל עובר הוא לא יקשיב...אני יודעת את זה מנסיון...ואני בטוחה שגם רובכם מבינים אותי...אנשים תמיד יעזבו..תמיד יהיו פרידות..תמיד יהיו דמעות...תמיד יהיה כאב...אז אפשר ליפול ולהישבר או שאפשר ליפול ולעמוד שוב ולחכות למכה הבאה...כי אתם הרי יודעים שהמכה הבאה תגיע..אלה החיים...בכל פעם שמשבר ניצב מולי אבא שלי היה אומר לי שיש דברים גרועים יותר...שאני רק בעוד כמה שנים אצליח להבין עד כמה החיים באמת קשים...זה לא מנחם אותי...באמת שלא... אבל אני יודעת שאני אצליח להתמודד עם הכל...אני אדם חזק...הרבה יותר ממה שחשבתי...כשאני בוחרת לתת לזמן לעשות את שלו ולהעביר את הכאב אני בעצם בוחרת לחיות...כי הרי הרבה יותר קל לבוח מהכל..יותר קל להסתגר ולא להתמודד..לשקוע בתוך הכאב עמוק יותר ויותר....באמת שזה הפיתרון הפשוט...אבל כשאדם בוחר שהוא רוצה להמשיך הוא יודע שהוא יצטרך לעבוד קשה ולהילחם על החיים שלו...אם  מישהו רוצה לשנות משהו הוא יהיה חייב לקום ולעשות זאת...אף אחד לא יעשה את זה במקומו...הדברים לא ישתנו מעצמם אם אני לא אשנה אותם כמו שאני רוצה שהם יהיו...אז לבחור בחיים ולא לברוח...ליפול,לעמוד בחזרה ולחכות למכה הבאה...לדעת שהכל עובר והחיים ממשיכים גם אם אנחנו לא רוצים בכך...לנסות להסתכל קדימה למרות שיותר קל לוותר..ולחיות...פשוט לחיות... 

ולסיום...שיר שתמיד מעודד אותי ומעלה לי את המצב רוח גם ברגעים מאוד עצובים...שימו לב למילים...: (קישור לקליפ של השיר הזה..)

When you're close to tears remember"
Someday it will all be over
One day we're gonna get so high

And at the end of the day remember the days
When we were close to the end
And wonder how we made it through the night

Don't you think it's time you started
Doing what we always wanted
One day we're gonna get so high
Cause even the impossible
Is easy when we got each other
"One day we're gonna get so high
 בקרוב אני אמשיך את הסיפור שהתחלתי לכתוב בפוסטים הקודמים...באמת תודה על כל התגובות...=]

שלכם תמיד...