כל כך רציתי להתגייס
כבר לא.
הגוף שלי והנפש שלי אומרים לי לברוח, אבל אני לא רוצה לברוח. פחדנים בורחים.
אני לא יודעת למה, אבל אני לא מצליחה להפסיק להיות מדוכאת, מפוחדת, חרדה. לא מצליחה להפסיק לדאוג כל הזמן.
מנסה לשנות מצב רוח, לצאת להנות, לצחוק.. אפילו קים לא מצליחה לשמח אותי באמת.. גם כשחייכתי כשהרגשתי את בייבי קימי זז אצלה בבטן, לא הצלחתי להיות רגועה ושמחה באמת.
כל הזמן רצות לי מליון דאגות ופחדים בראש. הדמעות שוטפות ללא הפסקה, ללא סיבה.
אני פשוט לא מצליחה לצאת מהמצב הזה שנתקעתי בו. ורק המחשבה, שביום ראשון.. אפילו שיש עוד ימים עד אז, אני צריכה לחזור לבסיס. ורק הדרך לשם. ורק המחשבה על להיות שם (אפילו שאני לא צריכה לעשות שם כמעט כלום, או אולי גם בגלל) גורמת לבטן שלי להתהפך עוד יותר מהרגיל ולראש לכאוב ולידיים לרעוד ולדמעות ליפול וליפול וליפול.
ואני כבר לא יודעת למה. ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה ולא רוצה.
אני רק יודעת שאני צריכה לצאת מהמצב הזה שאני תקועה בו, אבל לא יודעת איך.
אז אין לי את מי לשאול. כי או שלא רוצים לשמוע, או שלא יודעים מה להגיד.
או שאני לא רוצה שידאגו לי.
או שאני לא רוצה להשמע בכיינית.
או שפשוט אני לא יודעת בכלל מה להגיד.
ואני מרגישה שאני משתגעת, אבל חושבת לעצמי כל פעם, שאולי אני סתם מגזימה וזה נחשב נורמלי.
ואני מרגישה שאני לא עומדת בכאבים האלו יותר, אבל חושבת שאולי כולם צודקים, וזה באמת בראש שלי.
ואני מפחדת מהבדיקה הזו.
פחות מהתהליך עצמו.
פחות מאם יגלו משהו חמור.
בעיקר מפחדת שלא ימצאו כלום. כי אז, אני באמת ארגיש אבודה.
אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד יותר. עם כל הדברים שרצים לי בראש בלי הפסקה. לא עכשיו,
כשהם שם נלחמים, ואני פה מיותרת ולא יכולה לעזור.
כשהיא בהריון, ואני בקושי שם בשביל לטפל בה.
כשהיא בצד השני של העולם, ואני כל פעם מדאיגה אותה.
כשהיא פה נלחמת ביחד איתי, ואני יודעת שהיא נורא דואגת ולחוצה.
כשהם גרים שם. או שם. ובסכנה. ואני לא יכולה להגן, או לגונן, או לחבק בתקווה.
אבל לא לשרת בצבא, זו לא אפשרות.
לא אחרי שאני מטיפה לאחרים מוסר.. שזה חשוב.
לא אחרי שאמרתי שאני אהנה מהטירונות, ושאני רוצה להיות קרבית, ושאני יכולה. ושאני לא אוותר.
נכון. אני מוותרת. אני מוותרת על החלומות שלי. על מה שחשבתי שאני צריכה להיות או לעשות. על מה שרציתי שיראו.
מוותרת על גאווה.
כי הכאב אינו זמני.
מוותרת. כי אני לא מצליחה יותר לנשוך שפה ולשמור בפנים.
אין לי כוחות.
אין לי רצונות.
אני מרגישה כמו משקולת כבדה כלואה בקומה הראשונה של החיים.
לא מסוגלת להרים אפילו את הרגל כדי לטפס במדרגות.
אבל תקועה בין החמרה לשיפור.
אם יחמיר. או יקרה משהו מובהק. אם יגלו.
זה יהיה יותר ברור. לי ולצבא.
מי ומו ומה.
אם ישתפר. או יעבור. ולא ידעו מה זה.
אז כאילו זה בראש. ואני אהיה עוד כלואה.
ולא אדע מי ומו ומה זה היה.
אז לנסות לטפל, או להשאר.
אולי בגלל זה אני לא מצליחה להירגע. כי אם אני ארגע. ואחייך. אולי פתאום ארגיש טוב..
ואז מה?
אני אשאר תקועה.
אם רק היו מאמינים לי מההתחלה.
לא הייתי צריכה להגזים קצת לכדי הצגה.
ואם אני אגיד למישהו, שבבסיס זה הרבה הגזמה..
זה לא יהיה ממש נכון.
ולא יבינו נכון.
ושוב חוסר הבנה.
אני לא יודעת למה זה.
גם כשאצלי בראש דברים ברורים...
זה לא מה שאחרים שומעים.
וכשאצלי בראש יש בלאגן...
אז אני כבר לא רואה את כולם.
אני רוצה להגיד את זה למישהו. שרק יבוא ויחבק ויעזור בשקט.
שירשה לי להרפות לרגע.
אני רוצה להפסיק, רק לרגע
לדאוג לעצמי ולהחליט ולנסות להתגבר ולהלחם.
רק לרגע להרפות ולהרגע.
ושמישהו יתפוס אותי קורסת וידאג בשבילי. רק לשניה.
כדי שאוכל לנשום רק טיפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
