אני רואה את היד הזו אוחזת במותן, אצבעות מחוספסות וגסות נוגעות קלות בסנטר הזה, מפנות אותו יחד עם ניגוב דמעה בודדה. והזרועות האלו שתופסות את עצמן במקום, בפחד, בקור החם. והעיניים שרוטטות באלכסונים, מעלה ימינה, שמאלה למטה. ישר נעצמות. ההיסוס הזה שלא להיתפס במבט שמושך כשהאזניים נדחפות עם אותן המילים המבולבלות. נרמסת עם כל הברה ונמשכת למעלה עם כל נגיעה, חיבוק ואחיזה, כאילו בניסיון להעיר, להקים. בזמן שהאוויר מזרים אל המוח חומר הרדמה משתק.
הנחיריים מתרחבים ומתכווצים, מלחץ ומנסיון לגנוב את השארית הבשמתית הזו של ניחוח, היישר ללב. אך בשבירה של שניה, כאילו בנאמר "אקשן", מתחילה ללכת, לרוץ על אוויר, יד נזרקת בניסיון לעצור. אך היסוסים כבר לא תופסים פה, ממשיכה, ממשיכה. מבט לאחור נתן דחיפה נוספת בעליה, כשאדם- ראש, רגליים, שיער וזרועות עומד באמצע הדרך, שמוט ומביט, נעוץ בשתיקה. תוהה וממשיכה.
ממשיכה לתלות צוואר ענוג בתקווה, בניצוץ של מטאור נופל, אך נשלכת לתומה מתהום אל תהום, בקפיצות ענק ובדילוגים. מדופן אחת אל פנים ומעלה אל דופן שניה, מקפצת בחיים של מותרות ושתיקה. תלויה באוויר, כששיערה בענפי עצים מתים ורגלה בקוצים, ומבט מסוחרר ושבוי עוטה את הפנים האלו.
ובנתיים, הרחק, עומד ולוטה בערפל של מיתרים ותוים מרחפים, אין בכך מן שבירה של שתיקה, יש בכך מן פריסה של בלבול על גבי צלילים ועיניים רוטטות. יד פורטת, אצבעות נלחצות ואוחזות בצוואר המתכתי בחוזק שלא ידעה כמוהו. חונק את הגיטרה לאינסוף של שיערותיו, כשרגל מתופפת על השריטות שבריצפה כמו השעון שעל הארון, טיק-טק.
השעון שעליו הגיטרה מנצנצת והחרב עומדת, תקועה חזק באדמת הצוק, כמוהה. הנמר על השעון עט לאכול אותה, תלויה, צלויה, מהופנטת. השעון שיושב ומטקטק את השניות שמתחלקות על רצפת העץ עליה שרועה בחשיכה תשושה.
מכחול ביד אחת וטיפות זיעה קרה בשניה, צבעים בכל מקום, חלום בכל פינה. ובאור הדמום של נר סגול קטן, מושכת משיכות ומורחת עצובות על הבד שכבר אינו לבן.
מביטה בתוצאות מעשיה, בוהה בכתם שמן שצבעו כדבש העיניים, השיער והמתיקות. ובאצבעה הרועדת, יוצרת דמעה לבנה-שקופה שאוכלת את הצבע עד הפרור האחרון, כשהדבש נוזל סמיך ומטפטף טיפין טיפין על העץ החרוך. מעכלת את השרף בו נגעה, תקועה במקומה ומחייכת חיוך אבוד, כשעוד ציפורן נשברה.
מתקדם בצעדים קטנים מהרגיל, פורש ידיים ארוכות ועוטף את הכל מסביב. בעת שהשפתיים ההן מתקררות יבשות, מחכות למילים שיבקעו מהן, אדישות או עבשות. שוב הזרועות שואטות להחזיק אחת את השניה, כאילו לברוח מהשטן, כשהאחיזה נרפית והנעילה מתרופפת.
בסרט הזה אין מילים, בסרט הזה, הם רק מסתכלים. כמו בסרטים אדומים וורודים, כחולים או מנוקדים. ואת הדובדבנים בסרט השחור-לבן הזה שלה, אפשר כמעט שלטעום ולהחמיץ פנים במרירות, לשבור את החרצן ולירוק שתי חתיכות על הרצפה, כששארית הגבעול עוד מחכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
