אני נזרקת מצד לצד, ומהססת לתפוס את אחת הגדות, רק ממשיכה להיחבט עם הראש בקיר, כאילו שאני נהנת מזה.
ואף אחד לא תופס אותי, ואני יודעת שאני זו שצריכה לשלוח יד ולתפוס בחבל הזה שתלוי, אבל אני כבר לא רואה סיבה. כי אני אטפס ואטפס, וכשאגיע למעלה, אשב לרגע לנוח ואראה ששוב נותרתי לבד, אנסה לעמוד ואמעד, אפול למטה וחזרנו להתחלה.
אז מה זה שווה?
מיואשת ותשושה, מדממת מהחתכים בראש, אפילו מסוחררת קצת. מותחת זרועה, מזנקת ותופסת בחבל רעוע שתלוי לצדי, כאילו חיכה לי, שאחליט לקחת את עצמי בידיים. כאילו ידע שאני אתעשט באיזשהו שלב, אבל בעצם, הוא כמוני, תלוי. אחזתי בחוזקה בחבל הכלוא, מטפסת למעלה, צעד אחד. בידיים רותחות, מחליקה את הצעד, ועוד צעד למטה.
מביטה לקרקעית, לא רואה אותה, תוהה אם אולי בעצם הקרקעית נמצאת בדיוק מטר תחתי. אולי לעזוב את החבל ולקפוץ מטר בודד למטה, עדיף. אך שניה לפני, חוזרת אל עצמי, מסתכלת למעלה ורואה שהחבל קצר.
מושכת ונחרכת, יד אחר יד, רגליים דוחפות יחד, טיפת זיעה מדגדגת את האף,ואני מצחקקת. בתוך כל הכאוס הזה, מצחקקת, עד שמבינה שהזיעה היא הדמעה, הזועקת מתוך עפעפיים כאובות ושורפות. כמעט ורדומה, כאשר מכל כיוון דממה, ורק התאים העגומים בעור שלי, עושים את כל העבודה.
מנסה לזעוק לעזרה, ואין למי. מנסה לבעוט בתקרה, וכוח אין לי.
סופסוף, הגעתי לקצה, מעיפה מבט עם סנטר מתוח ורואה מעבר לדופן הדקה, מביטה בגומחה נוספת, בור אשפתות. ממשיכה. לוגמת מעט מהטיפות הזורמות כנהר על לחיי, מאזניי, העורף הגב. תוהה האם לרווייה נאמר.
מדדה בכוחות אבודים על קצות הדופן שסביב באר התמהון הגדולה, ממלמלת כמה מילים שנראות מול עיני כמעט כמו אגדה. צעד וצעד, רעידות שריר וסחרור קל, כמו על חבל דק בקרקס רוסי, או סיני או זר בכלל.
בוהן מתנגשת בעקב, אני מזנקת על ארבע, מנסה להתייצב. מנסה להביט לאופק הרחוק, במחשבה שאולי יצוץ איזה גמד, או ענק, או ג'ירפה או פיה או קוף. הכל פרט לאדם, מנסה להתחנן ולהתחנחן בלחש לרוחות שמשחקות בי כבנדנדה, מעלה ומטה, מצד לצד ומנפילה לנפילה.
____
דמיונית,
נשפכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
