יש צורה מיוחדת שבה גבר צריך לאחוז אישה, זה תלוי במרקם שלה, בצורה, בתחושה. נכון שזה לא מדע מדוייק או נוסחה סטטיסטית, אבל זה הרבה מעבר לזה. זה בעצם עיצוב של רגע, של נגיעה, של מגע ויצירה של שניה קצת שונה.
אכן זו עובדה מוזרה שדווקא בתקופה יבשה שכזו עולה למוחי המעוות נושא פיזי ומוחשי מאין כמוהו, אבל אולי דווקא עכשיו כשהדמיון שלי עובד שעות נוספות כדי ליצור רגעים וחלומות, צלולים ועכורים כאחד. דווקא עכשיו, אני מבינה שכדי ליצור רגע שנראה בעיני רבים כמושלם, לא צריך הרבה יותר ממעט התבוננות בתבונה, קורט של הבנה וטיפת מעשה.
אם כן, הרי שאישה, בחורה, נערה ואפילו ילדה קטנה (אם כי זו כבר סטיה אחרת, ומעט מטרידה לכל היותר) חושקת בתחושה הלא מוכרת של הכרה עצמית וסיפוק עצמי, לאו דווקא מיני או חושני, כלכלי, חברתי או "השד-יודע-מה" תי. אם כי מומנטרי ומנטלי לגמרי. מן הסתם, סיפוק מנטלי נובע מגורמים פיזיים בין השאר, אבל בעיקר נסיבתיים.
אבל כאן מפסיקה החפירה הבלתי פוסקת במושגים שאפילו אני כבר לא מבינה איך הם קשורים אחד לשני ומתחיל ההסבר הקצר.
מישהי (כל מישהי, גם את וגם אני) רוצה להרגיש טוב עם עצמה. אם היא מרגישה גברית ודומיננטית בדרך כלל, היא תרצה שמישהו (כל מישהו, גם אתה אבל לא אני) ייתן לה הרגשה שהיא נשית ועדינה ושברירית וייקח על עצמו את האחריות והיוזמה. ואם היא מרגישה בדרך כלל עדינה מאוד, היא תרצה שמישהו ייתן לה להשתלט על העניינים קצת יותר, במקום להרגיש מותקפת ואנוסה. ואם היא מרגישה ילדותית, היא תרצה שמישהו ייתייחס אליה כמו לגברת. ואם היא מרגישה זקנה, היא תרצה שמישהו ישחק איתה כמו עם ילדה קטנה וידאג לה.
ואם... מישהי היא משהו היא תרצה להרגיש ההפך הגמור.
כי נשים, כמו הגברים, רוצות להיות מישהי (או מישהו) אחר מפעם לפעם, כמו כל דמות אנושית, מציאותית או אחרת. זו התשוקה הגדולה מכולן לפי דעתי, כזו שנדמית לבני אדם לפעמים כיציאה מהשגרה, כשבעצם היא השגרה עצמה. שגרה של לשקר בפנים או בחוץ, בפני אנשים או לבד. היציאה מהשגרה והביזארי שמרחיק את הכל היא כנראה התחושה הזו, האמיתית, של סיפוק עצמי מעצמך, מההווייה הנוכחית של מי שאת או אתה, מה ואיפה. כשדמות אנושית מכירה את עצמה, היא הופכת להיות דמות בסיסית, של מהות וסיפוק, אבל עם כל זה, נותרת בתוך עצמה וצוללת לבדידות מהותית.
לא בדידות כזו של לשבת בבית בערב שישי כשאף אחד לא מצלצל, או בדידות של משחקי מחשב וספרים. אלא בדידות שבה הבנאדם היחידי שמצליחים לסבול הוא עצמך והשקיקה להמון, לעדר, ללהקה, לא חולפת. מעין סטירה מצלצלת כזו שיכולה לשמש חומר נהדר לתוכנית סאטירה.
כך שיש צורה מיוחדת שבה מישהו צריך לאחוז מישהי, כדי לתת לה תחושה שהיא מה שהיא רוצה להיות, בלי שתיאלץ להבין זאת, בלי שתיאלץ לחמוק מן האנושיות שבדבר אל הנודע יתר על מידה. צורה שהיא נסיבתית אך מהותית, כוללת מגע יד קל בחמוקים ובנקודות של יומיום. צורה שאי אפשר להסביר או להדריך, או שהיא שם או שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
