געגועים הביאו אותי לרפרוף עין בתמונות
בהייה הביאה אותי לתשומת לב לפרטים קטנים
ששכחתי שאני אוהבת...
כמו
העיניים החתוליות והבהירות שלה שמנצנצות כשהיא מחייכת,
רק כשזה חיוך אמיתי.
כמו
החיוך הרחב והמתפוצץ שלו כשהוא מאושר,
שתמיד מתלווה אליו מבט חודר עצמות.
לפעמים אני תוהה אם הוא רואה דרכי.
כמו
החיוך העדין שלו, שאפשר לראות כמעט ורק בעיניים,
כשהוא מנסה שלא להרגיש משהו,
כל דבר.
כמו
החיוך העדין שלה כשהיופי שלה קורן,
למרות הניסיון להצטנע.
כמו
העיניים הבלתי-ניתנות-לתיאור שלו,
שמתלווה אליהן מבט מעודד שכזה,
שמחבק אפילו מרחוק.
כמו
הצניעות והאהבה שזולגת מהמבט החם שלה,
שגורם לה להיראות מאושרת גם כשהיא עצובה.
כמו
העיניים האלו שלה,
שמסתירות כל כך הרבה.
אבל לא כמו,
אלא באמת.
והגעגועים שבי נזרקים לצד,
כשהזמן מאיץ בי לא לחשוב
ולשכוח.
להתחיל מחדש.
אבל מה, אם לשם שינוי..
אני לא רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
