ידידה זעירה התגנבה בחשאי אל הזמן שמעבר ל"מתי",
מתנודדת בין ידה החרוכה ורגלה החתוכה, מצאה עצמה נאחזת בטיפת אבן בודדה.
כפור הרוחות נשף בבהונותיה, ועורפה נוקשה ומתחבט בדפנות האינסוף הזה שגילתה,
כשהביטה מעלה אל קצה הצוק ולרגע קט נמתח גופה.
כשכל הנגלה בפניה הסתחרר סביבה, בעוד שמתעקשת בכוחות הסבל עליהם סמכה,
חיבלה בעצמה כדי למצוא את הדרך הלאה.
כלומר, בחיפוש אחר מוצא מאותה הנקודה, עזבה לרגע את דמעת ההר
וקפצה.
לא אל מוות או אבדון או ייאוש, אלא בחיפוש אחר היציאה מהקירות
שהחלו לסגור סביבה בזהירות.
השלולית הצרה תחתיה, טיפחה תקוות בענפי עצים שיחכו לה,
וכך, נגררת על הדופן הצר של אבני הבריח, ניגבה את החלונות האטומים בגופה
ומצאה פרצה, מדרגה מדדה.
ומשם, הדרך למטה נחרכה ונתנפצה עם כל דרדרת ומעידה,
מעידה אחר מעידה
נחתה הידידה הרכה, עם כל ארבעת כפותיה, כשחודדו ציפורניה
ונשימתה בילתה בנחמה בצמוד לשלולית עבותה
ושתתה.
______
בבלוג זה
בכל הבלוגים
