It's Oh So Quiet

תלוייה בקצה שרשרת של אנשים,

אם אחד מהם יחליט לעזוב את השני, או את הקיר

או אותי.

אני אפול ואהיה לפיתה, כפי שנאמר.

אז אני מחזיקה חזק בקרסוליים

וקצות אצבעות,

כשאף אחד לא אוחז בי

אז בעצם אף אחד לא יכול לעזוב,

רק אני.

ואם אפול,

האדם בעל כפות הרגליים יכול לבוא יחד איתי,

אם רק ארצה.

(כדי לא ליפול לבד)

אבל אולי, רק אם אני אעזוב,

לשאר יהיה יותר קל לטפס למעלה

כשאני אצלול.

נראה לי לפעמים שאם אני אכתוב קטע שכזה,

זה ייחשב כרחמים עצמיים או בכי או התלוננות.

אבל זו רק כתיבה,

אפילו אם היא השתקפות של ההרגשות הכי קטנות שלי,

זו רק כתיבה.

אז מצדי תקפצו מעל הראש של עצמכם כשאתם עושים סלטה באוויר

ונוחתים על העצמות הכואבות של הישבן ושמו תחת,

אני כותבת.