בין תקווה להתחלות חדשות וסיומת לישנות, עולים הגיגים, תהיות. על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות, אם הדרכים בהם בחרנו היו מעט שונות.
דרכים רצופות לבנים צהובות, שבילי עפר והבורות הנלווים אליהם, דרכי אספלט ישרות כסרגל ועליות קשות (כאלה שכשעולים אותן עם אופניים מתייאשים, יורדים מהאופניים וגוררים אותם יחד עם עצמכם, בציפייה מתמשכת לירידות שבאות אחרי הפסגה).
בחירות הן עניין של מה בכך (לא, זו לא טעות הקלדה), לא הרבה מעבר. בוחרים ימינה או שמאלה. מעל או מתחת, הדרך לא משנה, אלא לאן היא לוקחת.
מסיבות סיום, חגיגות של סוף, של מה שהיה. מעין הצגה שיוצרת ביחד, אם יש לכם קשר ליחד, אחרת אתם קצת בצד. אך המיקום הזה בצד הוא אסטרטגי. אפשר לבחון את אלו שחלקו איתכם את השנים האחרונות, את הקירות, הכיסאות והשולחנות, אפילו את המורות. לראות מה כל אחד חושב, בדיוק באותו הרגע, אפילו שלא מכירים, ואפילו שמחשבות אי אפשר לשמוע.
לכמה דקות, קופצים במקום, מסתובבים ולא עוצרים. לכמה שניות, אומרים כמה מילים ורעשים. מכמה ימים, נוצרים קטעים. ולכמה רגעים- זה מביא חיוכים. אבל רק אחרי שמבליגים, את המבטים הכעוסים, את העייפות והתסכולים מאנשים שהם ילדים קטנים.
ואז, עומדים בצד ומביטים בהתאחדות של אלו שלא באמת הכירו, של אלו שלא באמת הקשיבו, או ידעו או אהבו.
הידיעה שאף על פי כן ולמרות זאת, הגיעו הסוף וההתחלה לזמן של עכשיו, מזמרת מפי חבורת יצורים. שלא כולם חברים והם לא באמת חבורה, וכל אחד בנפרד הוא לא-מי-יודע-מה. אבל מי יודע מה זה מי-יודע-מה?
מה שבטוח, אנחנו ממשיכים הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
