חלון אחד נותר פתוח, והשני, הסגור, גרם לכך שנסתמו לי האזניים. אז נמתחתי לצד השני של קדמת הרכב, מקטרת על כך שאין לי כפתור נוסף כדי לפתוח את החלון של הכסא שליד הנהג ביתר קלות. מגבירה את עצמת המוזיקה שמתנגנת ברקע ומחייכת לי, שיר ישן ומוכר, שתמיד זמזמתי בזמן רכיבה, מאז שקים אצלי.. עד שהפסקתי לזמזם, משום מה.
אני נוסעת. האמת, שלא ממש ברור לי לאן. מעבר חד לשיר אחר, בשפה יותר קרובה, מגושמת מעט- "גשם חזק, קשה לי לראות, אפילו כשעיניי פקוחות. נוסע הלילה, לבד לצפון. כי בא לי לברוח!" בהחלט, רוצה לברוח, לצפון, לדרום, מזרח, מערב. רק לא להשאר פה שוב עכשיו. תוהה לי, על ה"לבד", הרי לא פעם התלוננתי על הבדד. אבל בעצם, כשהלבד הזה הוא לא בהתבטלות, אין לי שום תלונות.
מסתכלת מסביב לכביש, אני נוסעת בלי לשים לב אפילו, אמנם הרכב רק חצי אוטומט, אבל אני נוסעת בלי הילוכים וגלגלי השיניים בראשי, בקושי עובדים. הרוח מעיפה את שיערות ראשי הקצרות מהרגיל. (התספורת החדשה באמת הייתה נחוצה? לא בטוחה.)
כל כך נעים לתקשר, ללא מילים. אני חושבת בשתיקה, ועונה לעצמי באותה הצורה, מאוד יעיל. אבל הגרון מתייבש והרוק מצטבר, בלי מילים, אין סיבה כאילו לבלוע לעיתים.. אז אני שרה, מזייפת יותר נכון. ואנשים מסתכלים דרך החלון, או שזה רק מרגיש ככה, מתרגלים לזה כבר, בשעות היום.
נושמת ניחוחות זיבול אורגני שמסתלסלים מן השדות ברגיעה, רמזור אדום.
אני רוצה לחבק מישהו, אני חושבת. מגרדת רגל ברגל, הצלקת על הירך מתחילה לעקצץ (מישהו אמר תת מודע?). לחייך ישר בעיניים ולחרוץ את האוויר עם השיניים. אני רוצה לטייל עם קימי פה באזור, יש יער יפה, והנה שביל.. והכל..
סוסים, חיות כל כך חופשיות ופראיות, גם כשהן לכודות בין קירות או עמודים, אי אפשר לעמוד בפני רצונות נחרצים. נזכרתי בצהלה הראשונה של קים כשראיתי אותה לראשונה, ושביום שקנינו אותה, היא נשכבה בתא ונתנה לי לשבת לידה ולחבק אותה. כאילו קיבלה אותי לחיקה, בציפייה מתוקה. מי הטיפש שאמר שאין סוסים שמדברים עברית?
פשוט אין אנשים שמדברים ברור, או מבינים מה שאומרים להם. ממש קופים.
מתנגן לו שיר כל כך חמוד, שמביא חיוך ברגע שמתחיל הצילצול. המילים מספרות סיפור, כה שטחי ומעוקם, שאפילו החיוך עצמו אחרי כמה שניות נרדם. אבל כל כך קליט, צלילים מרוטים מנוצות מרחפות ומצופים בשוקולד וסוכריות צבעוניות (וקצפת בצד). אז אני נזכרת, שמחברת השירים החדשה, עודה ריקה, וזו יכולה להיות טעות מרה.
לכתוב שירה, עניין לא פשוט נורא. אבל סיפור, או תסריט, אני מנסה תמיד להחליט, מה יהיה הנושא, מה יהיו שמות הדמויות, האם זה מספיק טוב? איך להתחיל?
/להמשיך או לא להחליט?/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
