0.0

מכיוון שזה הפך כבר ממזמן להיות יותר מסיפור עבורי, החלטתי לפרסם קטעים שכתבתי לאחרונה שממשיכים את העלילה של OMEN, בשנת 2015.

אני חושבת שזה אחד מהסיפורים היחידים שאי פעם כתבתי, שאני כנראה אוכל להמשיך לכתוב כל החיים. כנראה בגלל שזה סיפור יותר יום-יומי מאשר עם עלילה מוגדרת.

בכל מקרה..

הנה.

אם יש דבר אחד שלו אומן לא ציפה שיקרה בביקור הראשון שלו ביפן מזה שנים, זה כנראה לראות את מיקומי יושבת על הרצפה של הסמטה החשוכה, מחזיקה פילטר של סיגריה ביד אחת ובקבוק סאקה ריק ביד השנייה. הוא הכניס את ידיו לכיסיו והחל להתקדם לעברה בצעדים שקטים, מקווה שכך יקנה לעצמו עוד דקה או שתיים לפני שיצטרך לפנות אליה. 

כשכבר היה במרחק של פחות ממטר ממנה, ראה שהיא התחילה להתייפח. הוא ירד על ברכיו ובקול מהוסס אמר- "מה את עושה כאן?"

היא קפצה בבהלה ולרגע הוא חשב שהיא עומדת לזרוק עליו את הבקבוק, אך כשהבינה מי פנה אליה, רק הנידה בראשה וחזרה להישען על הקיר.

"אני יכולה לשאול את אותו הדבר." היא אמרה וניסתה לסדר את השמלה הקצרצרה שלה, שהתלכלכה מהישיבה על הרצפה המטונפת.

אומן נלחם ברצון ללכת. אין שום סיבה הגיונית לעזור לה – היא מעולם לא טרחה לעזור לו בזמנים הקשים שלו, בעיקר בגלל שהיא גרמה לרובם. אך הוא לא הצליח לגרום לרגליו לעקוב אחרי אותו היגיון ולקחת אותו משם.

הוא ידע שהוא לא יכול לעזוב אותה לבד בסמטה הזו. משהו עלול לקרות לה.

אומן פלט אנחה זועמת והתיישב לידה. "את נראית כמו זונה ככה." הוא אמר ברטינה.

הוא לא ציפה לשמוע צחוק, וכשפנה להביט בה, הבין שזה צחוק מלא כאב. היא מחתה את הדמעות בידה המלוכלכת ושלפה סיגריה ארוכה ומצת מהתיק הקטן שנח לידה, חצי טבול בשלולית הגדולה שלצידה. היא הדליקה את הסיגריה ושחררה עננת עשן גדולה לפני שענתה.

"זה בדיוק מה שהיה חסר כדי שהיום הזה יהיה אסון מוחלט." היא מלמלה והמשיכה לנגב את הדמעות.

"את כזאת בכיינית." הוא אמר, נלחם שוב ברצון ללכת. "את מוכנה לקום וללכת מכאן? מישהו יכול לבוא ולקרוא לא נכון את הסיטואציה."

"אם מביך אותך לשבת לידי-"

"התכוונתי שאת יושבת לבד בסמטה חשוכה." הוא קטע אותה. "מישהו הרבה פחות נחמד ממני עלול להופיע כאן."

הפעם הצחוק שבקע ממנה היה לועג. "אתה נחמד?"

אומן נשך את שפתו.

מצידו שתיאנס, הוא לא צריך לסבול את השטויות שלה יותר. הוא צריך ללכת מכאן ולשכוח שבכלל ראה אותה. למה הוא חייב להיות כל כך חטטן? הוא לא חייב לה כלום. שתירקב.

אך הוא אזר את כל הכוח שיכל כדי לנער את המחשבות הללו מהראש ואמר- "למה את יושבת לבד במקום כזה?"

מיקומי בהתה באוויר לכמה שניות, שאפה שוב מהסיגריה ולאחר שפלטה שיעול קל השיבה- "זה סיפור ארוך."

"טוב," הוא אמר בחריקת שיניים. "בואי, אני אקח אותך הביתה."

מיקומי פלטה יבבה קלה ואחריה כחכוח גרון אימתני, כאילו ניסתה להסית את דעתו של אומן מהאומללות שלה. "אני לא יכולה ללכת הביתה."

"בסדר, בגלל זה אני אקח אותך." אמר אומן בהסתייגות. הוא לא רוצה לקחת אותה.

"בעל הבית זרק אותי מהדירה." היא אמרה והשעינה את ראשה על הקיר ונראה שהיא מתאפקת לא להלום אותו בשיא החוזק. "לא היה לי שכר דירה לשלם לו, אז הוא פינה אותי היום בצהריים."

"אז אני אקח אותך להורים שלך." הוא אמר והושיט לה את ידו, בתקווה שהיא תסכים כבר להצעה שלו והוא יוכל להיפטר ממנה בהקדם האפשרי. מיקומי התייפחה בלי לטרוח להסוות את היבבות והדמעות יותר.

"באמת לא שמעת?" היא פלטה בקול חלוש ופנתה להביט בו במבט אומלל שדקר בליבו. היא נראתה כל כך מסכנה לפתע. "על התאונה שהייתה לפני שבועיים?"

אומן קפא במקומו. לא יכול להיות שקורוקה לא עדכנה אותו לגבי זה, אם היא ידעה. הוא פתח את פיו בניסיון להגיד משהו, אך לא מצא את המילים. כשאבא שלו נפטר בשנה שעברה, מיקומי שלחה לו הודעה. הוא אמנם התעלם ממנה, אבל למרות הנתק בניהם היא טרחה לנסות והשתתף בצערו – והוא שנא את אבא שלו.

אומן היה האחד שהשעין את ראשו על הקיר כעת ועצם את עיניו.

הוא אידיוט.

ככה עברו כמה דקות של שקט. אומן ניסה למצוא את המילים הנכונות לומר, ללא הצלחה, ומיקומי ישבה ועישנה, גם את הסיגריה השנייה ברצף, בדממה.

"קורוקה ידעה?" אלו המילים היחידות שהוא הצליח להוציא מהפה, אפילו אם הן לא היו הבחירה הנכונה להמשך השיחה.

"כן, היא הגיעה ללוויה." אמרה מיקומי ואומן לא הצליח להבין מאיפה שלפה את בקבוק הסאקה הנוסף, שהיה מלא בנוזל המשכר. היא פתחה אותו ולגמה לגימה ארוכה במיוחד ולאחר מכן הציעה גם לאומן. בשתיקה, הוא הושיט את היד לקחת את הבקבוק ולאחר ששתה בערך שליש מהבקבוק, החזיר לה אותו.

"לא ידעתי." הוא אמר בקול חלוש.

"כן," היא אמרה ולגמה עוד שלוק מהבקבוק. "היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת לספר לך." אומן הביט בה במבט שואל, אז היא הוסיפה- "היא לא רצתה לקלקל לך את הביקור ביפן. לא הייתי בטוחה אם היא רצינית."

אומן הניד בראשו ואז אמר, משתדל לא לאפשר לכעס להשתלט עליו- "זה מה שהיא אמרה?"

"משהו כזה." אמרה מיקומי ומשכה בכתפיה. "בכנות, זה לא מעניין אותי בכלל."

אומן קם על רגליו והחווה את ידו לעבר מיקומי. "בואי." הוא אמר ברוך.

מיקומי הביטה בו במבט שתוי והנידה בראשה. "פשוט תעזוב אותי, אומן."

"לבד בסמטה?"

"לבד בסמטה." היא הנהנה.

אומן קימץ את ידיו לכדי אגרופים. "ומה תעשי-?"

"לך, אומן." היא אמרה בתקיפות.

"בסדר, אז ככה את רוצה שזה יהיה." הוא אמר בזעם ובלי לחשוב יותר מדי על מה שהוא עושה, הוא התכופף, אחז בה ומשך אותה בכוח לעמידה. מיקומי ניסתה להתנגד, אך הוא כרך את ידיו סביבה ומשך אותה מעלה, עד שהצליח למקם אותה על הכתף שלו.

"אומן!" קראה מיקומי בפליאה. "תוריד אותי-!" וכשראתה שהוא מתחיל ללכת לכיוון הכביש, אמרה- "רגע, הארנק שלי!"

הוא הסתובב, התכופף, לקח את הארנק וחזר לכיוון הכביש, כשמיקומי תלויה לו על הכתף.

היא נאנחה.

"בפעם האחרונה שאמרתי לך לעזוב אותי, אמרת שאתה לא מתכוון לחזור." היא אמרה ואומן פלט נחירת בוז.

"אשמתי שאת שוכבת ברחוב כמו זונה חסרת בית שמוכרת את עצמה בשביל סמים?"

"לאן אתה לוקח אותי? אני באמת חסרת בית." היא אמרה בהתעקשות והתעלמה משאר הדברים שאמר.

"יש לי אמפתיה מיוחדת לחסרי בית." הוא אמר. "היה הומלס אחד ליד הבית שלי שהיה מוכר לי סיגריות."

"אני זוכרת שסיפרת לי," היא אמרה והרימה גבה. "כשהיית בן שלוש-עשרה בערך, נכון? זה דיי מעוות."

"מעוות שאת עדיין מעשנת ואני כבר הפסקתי." הוא אמר בקול קר. "זוכרת למה הפסקתי?"

מיקומי הנהנה. "בגללי. ואז החיים שלך הסתדרו ושלי התפרקו. אם רק היית גורם לי להפסיק." היא אמרה בציניות.

"החיים שלך התפרקו, כי את טיפשה." הוא אמר בכעס. "אני הייתי במצב הרבה יותר גרוע ממך ובכל זאת עשיתי עם עצמי משהו."

"כן, איש העולם הגדול." היא אמרה בעוקצנות. "מעולם לא ראית אותך בתור הטיפוס המתנשא."

"אני לא מתנשא, את פשוט ממש, ממש עלובה."

הוא הוריד אותה בכניסה לבניין שבו גדל. מיקומי הביטה בבניין, באומן ושוב בבניין, ופלטה "נוסטלגיה." בלחישה בזמן ששילבה את ידיה. "אני מעריכה את העזרה, אבל-"

"אבל מה?" הוא אמר ושילב גם הוא את ידיו, רק בצורה מאיימת.

"אני לא יכולה," היא אמרה והצביעה על הבניין. "זה מוזר מדי."

"יש לך אופציה אחרת?" הוא אמר ורכן לעברה.

"אני אסתדר." היא אמרה. "אני יכולה ללכת לדודים שלי, הם רק במרחק של שתי רכבות."

אומן שתק לרגע. הוא הרגיש חצוי. כשרק פגש אותה, חיכה לרגע שהיא תלך, אבל עכשיו.. לא. אסור לו להיכנע שוב לרגשות האלו. זו בדיוק הדרך שהיא תמיד שיחקה בו.

הוא חייב לתת לה ללכת.

"בסדר." הוא הנהן. "אל תשבי יותר בסמטאות בזמן שאתה שותה." הוא הוסיף ואז פתח את דלת הבניין ונכנס פנימה. הוא הציץ החוצה וראה אותה מתחילה ללכת משם. הוא עדיין הרגיש שזה לא בסדר.

מיקומי רעדה מקור. להסתובב עם שמלה קצרצרה באמצע הלילה הקר היה רעיון רע. היא חייבת להפסיק לשתות אלכוהול בתקווה שזה יחמם אותה. או לשתות, נקודה.

"חכי," היא שמעה את אומן וכשסובבה את ראשה ראתה אותו רץ אחריה בעודו פושט את המעיל שלו. הוא הניח אותו עליה ואז אמר בהתנשפות קלה- "אני לא יכול לתת לך ללכת לבד לרכבת."

מיקומי חייכה קלות. "עכשיו אתה בוחר להיות ג'נטלמן?"

"איזה מן גבר נותן לאישה ללכת לבד בלילה?" הוא אמר והשתדל לא להביט בה. "יכולתי פשוט להשאיר אותך בסמטה וזהו."

"עם הסאקה שלי." היא אמרה ונשכה את שפתה.

"תפסיקי להתלונן." הוא אמר ודחף אותה קלות, כדי שתתחיל ללכת. "אני רוצה לחזור מהר, אני עייף."

"אם אתה עייף, אתה לא חייב ללוות אותי." היא אמרה וחבקה בשתי ידיה במעיל החמים שלו.

"אני כן חייב," הוא אמר והכניס את ידיו לכיסים. "למה היית דווקא בסמטה ליד הבית שלי?"

"לא יודעת." היא משכה בכתפיה. "היא קרובה לחנות המשקאות? ואני שכרתי דירה כמה בלוקים ממך."

"לא יכולת לממן דירה בשכונה הזו?" הוא אמר והרים גבה. "את ממש מרוששת."

"כן," היא אמרה במבוכה קלה. "האמת שפגשתי את אמא שלך הרבה מאז שעברתי לשכונה הזו. היא אפילו הזמינה אותי כמה פעמים לארוחה."

"ולא באת אפילו פעם אחת, אחרת הייתי שומע על זה." הוא אמר, מופתע שאמא שלו לא טרחה לעדכן אותו במצב. היא תמיד הייתה מספרת לו הכל על מיקומי. כשחושבים על זה, היא גם לא סיפרה לו על ההורים שלה.

"העדפנו להשאיר את זה בנינו." היא אמרה. "אני יכולה להבין למה אתה שונא אותי," אומן התאפק לא להסכים איתה. "אני פשוט מתוסבכת."

אומן פלט נחרת בוז.

"יש לך משהו להגיד?" היא אמרה וצמצמה את עיניה.

"כן. את לא מתוסבכת, את מפונקת." הוא אמר בפשטות.

"מפונקת?" היא אמרה וניכר שנפגעה מאוד מהאמירה הזו. "אין לך מושג מה עברתי-"

"מיקומי, אני יודע מה זה להיות מתוסבך." הוא אמר בבוז. "להזכירך, כשהתחלנו לצאת, אבא שלי היה בכלא, אמא שלי הייתה חולת סרטן ולא היה לי כסף לאוכל." הוא ניסה לנער את המחשבה על אבא שלו. "לך היה הכל. היית ילדה קטנה ומבריקה שפשוט התחילה לשנוא את עצמה. לא היו לך חיים קשים, למרות המאמצים שלך."

"שכחת את העובדה שאיבדתי הכל." היא אמרה והדמעות חזרו לעיניה. "את ההורים שלי, את הדירה שלי, את העבודה שלי, את הכל!" היא הביטה עליו באותו מבט אומלל כמו בסמטה ואומן התפתה לא לעטוף אותה בזרועותיו. "גם את בנג'מין." היא הוסיפה בקול חלוש. הרצון לחבק אותה התנפץ מיד.

"האחרון הגיע לך." הוא אמר וחזר ללכת, לא ממש היה אכפת לו אם היא תצטרף או לא. כמובן שהיא הצטרפה, הוא ליווה אותה לרכבת.

"לפני שנתיים." היא אמרה במרירות ואומן נעצר בשנית.

"ועדיין לא התגברת עליו?" הוא אמר בארסיות.

"לא יצאתי עם אף אחד מאז." היא אמרה. "ניסיתי ליצור איתך קשר, אבל קורוקה-"

"כן, ביקשתי ממנה שתעזור לי לחסום אותך מהחיים שלי." הוא אמר. "היא לא עשתה שום דבר מרוע."

"אפילו דיברתי עם לן-!"

"רק לאחרונה חזרתי להיות בקשר עם לן, אז זה לא היה רלוונטי."

מיקומי נחרה בבוז. "הבנתי. המשכת הלאה."

"מה?" אמר אומן בזעם. "את לא הולכת לשחק את הקורבן גם במצב הזה, נכון?" הוא אחז בכתפיה ויישר אליה מבט גדוש טינה. "את עזבת אותי בלי לחשוב -  פעמיים -  בשביל בנג'מין שלך. את נפרדת ממני בהודעה במייל!"

מיקומי השפילה את מבטה ונאנחה.

"אני יודעת." היא אמרה והנידה בראשה. "אני מצטערת, זה היה נוראי מצידי. אין לי זכות להתלונן-"

"נכון, אין לך!" הוא אמר והרגיש שהזעם משתלט עליו. הוא הביט במיקומי ורעד עבר בגופו. הוא שנא אותה כל כך הרבה זמן על מה שהיא עשתה לו, אחרי כל מה שהוא עשה בשבילה, אבל הרצון לחבק אותה בער בו במקביל לזעם. היא הייתה כל כך יפה, גם כשהיא מלוכלכת ועלובה.

ועם זאת לא הגיע לה שהוא יסלח לה. הוא כבר סלח לה בעבר, אבל.. "זו הייתה הפעם השנייה שעשית את זה." הוא אמר בקול מעט יותר רגוע, למרות שעדיין רעד מכעס. "את זוכרת את הפעם הראשונה כשהיינו בחטיבת ביניים ביחד, את זוכרת שהיינו בתיכון יחד?"

"אנחנו לא התאמנו יותר." היא אמרה וחזרה להביט בו באומללות. "ואתה שנאת את הדיאטה שלי."

"אני לא אוהב לראות אנשים שיש להם כסף לאוכל, מרעיבים את עצמם." הוא אמר.

"אני לא הרעבתי את עצמי-!"

"היית עור ועצמות!" הוא אמר. "את עדיין עור ועצמות!"

"עכשיו באמת אין לי כסף לאוכל." היא אמרה בעוקצנות.

"את ידעת שהיו לך הפרעות אכילה." הוא המשיך. "והשתמש בסיגריות ובסמים – כן, אני יודע על הסמים! – כדי להיות אפילו רזה יותר."

העיניים של מיקומי חזרו לדמוע. "אתה זוכר מה אמרת לי אחרי שהיינו יחד שלוש שנים?" היא הדגישה את שתי המילים האחרונות. "שאמרת שאתה לא רוצה לשכב איתי, כי הרזון שלי מגעיל אותך?"

"לא אמרתי את זה ככה," הוא אמר במבוכה. "היית עור ועצמות! זה לא מושך במיוחד."

"ואחר כך אתה לא מבין למה עזבתי אותך."

"ובפעם השנייה?" הוא אמר בתקיפות ומיקומי משכה בכתפיה.

"בפעם השנייה אני הייתי אשמה." היא הודתה בלית ברירה. "אתה היית החבר המושלם. אבל כשאמרת לי שאתה עוזב את יפן-"

אומן הרגיש פלאש-בק לארבעת החודשים הראשונים ששהה בחו"ל.

"אני לא נכנס לויכוח הזה שוב," הוא אמר ברצינות והפנה אליה את הגב. "בואי, אם את רוצה שאי פעם באמת נגיע לרכבת." והוא חזר ללכת.

"אם היית נשאר-"

"אז לא היית בוגדת בי עם האידיוט שלך?" הוא אמר בבוז, מגביר את קצב ההליכה. הוא חזר לייחל לרגע שבה לא יצטרך לראות אותה שוב.

"הוא ידע לנצל את החולשות שלי," היא תירצה. "לא תכננתי את זה-"

אומן גלגל את עיניו. "תאמיני לי שפגשתי מספיק נשים מושכות, אבל לא קפצתי עם אף אחת מהן למיטה."

"זה לא היה ככה-"

"את שוב מתרצת את זה." הוא אמר וההליכה שלו הייתה כל כך מהירה, עד שמיקומי כבר בקושי הצליחה להדביק את הפער.

"אומן, חכה רגע." היא אמרה ותפסה את היד שלו בחוזקה, מאלצת אותו לעצור במקומו. "אתה צודק שוב. אני מצטערת. אני הדפוקה מבנינו! זה לא הגיע לך."

"לא, זה לא." הוא אמר בקור.

מיקומי ניסתה לחייך, אבל הצער שהיא שידרה האפיל על ההבעה המאולצת.

"אני מצטערת." היא אמרה. "אני שמחה שלפחות המשכת הלאה ומצאת מישהי שתוכל להתנהג אלייך כמו שצריך. ג'יין, קוראים לה, נכון? קורוקה סיפרה לי בכל הזדמנות שהיא ראתה אותי."

"אני וג'יין נפרדו לפני כמה חודשים." אמר אומן ומיהר להתמקד בכל דבר אחר, רק כדי לא לחשוב עכשיו גם על ג'יין. הוא בהה בדוכן העיתונים הסגור שלצידם.

"מצטערת לשמוע." היא אמרה, אך אומן עדיין ניסה לסלק את הנושא מהראש. הוא פנה להביט על העמוד שליד דוכן העיתונים, עליו הייתה תלויה מודעת האבל של ההורים של מיקומי.

אומן נאנח. זה לא הזמן לדון על מערכות היחסים שלהם.

"שכחי מזה," הוא אמר רגוע יותר. "זה לא חשוב עכשיו." מיקומי ניסתה להסתיר את החיוך שלה, ללא הצלחה, כי אומן הבחין בו מיד. "את באמת מחייכת?"

"זה בגלל האלכוהול." היא התחמקה.

"נכון, האלכוהול. מאיפה השגת את הסאקה, אם את מרוששת? זה היה סוג יקר."

"יש דברים שעדיף לא לדעת." היא אמרה וכשהוא שלח לה מבט שואל, ענתה. "אתה לא היחיד שיש לו אנשים שמשיגים לו דברים."

"את לא רוצה לדעת מה הייתי צריך לעשות לפעמים כדי שההומלס המטומטם ייתן לי את הסיגריות." הוא אמר ורעד עבר בו. מיקומי הנהנה בהבנה.

"אני כבר יודעת." היא משכה בכתפיה כשהוא שלח לה מבט מוטרד. "ודרך אגב, אני נקייה מסמים כבר שנתיים."

"מהרגע שהעפת את האידיוט מהחיים שלך." הוא אמר. "איזה צירוף מקרים."

"האמת שהוא העיף אותי מהחיים שלו." היא אמרה והבושה ניכרה בקולה. "הוא מצא מישהי אחרת."

אומן לא ניסה להסתיר את החיוך שלו. "לא תחושה כל כך נעימה, נכון?"

"לא." היא אמרה. "זה היה משפיל. הוא פשוט קם יום אחד ועזב, בלי התראה מוקדמת."

אומן כבר לא הצליח לדכא את הרצון לקרבה פיזית ולכן כרך רק יד אחת סביב כתפיה והמשיך ללכת כאילו דבר לא השתנה.

כעבור דקה של דממה, הם מצאו את עצמם מול הכניסה לתחנת הרכבת.

אומן שנא את עצמו על כך שרצה שהיא תישאר. למזלו, היא ידעה יותר טוב מלהיכנע לרגש הנוסטלגי. היא חיבקה אותו, הושיטה לו בחזרה את המעיל ונפנפה לו לשלום, בדרכה אל הכניסה.

אומן כחכח בגרונו ועם ידיים בכיסים צפה בה נכנסת לתוך המבנה הסגור. אין הרבה סיכויים שדרכיהם יפגשו שוב, בעיקר אם היא עוברת לגור עם הדודים שלה.

הוא משך באפו והסתובב, מנסה להזכיר לעצמו למה העזיבה שלה היא לטובתו, אך כל הסיבות הישנות נשמעו קלושות לעומת השיחה שניהלו היום. הוא התגעגע אליה כל כך, הרבה יותר ממה שהיה מוכן להודות.

הוא התיישב על ספסל מחוץ לתחנה והביט על המבנה בדממה. הוא יחכה עד שהרכבת תעבור ואז יחזור הביתה. הוא במילא לא יצליח להירדם, עד שיראה במו עיניו את הרכבת עוזבת. הוא ניסה להיזכר מה בכלל תכנן לעשות לפני שהוא פגש את מיקומי.

"אה, נכון." מלמל לעצמו ושלף את הסלולרי. הוא ראה עשר שיחות שלא נענו מקורוקה, שתי שיחות שלא נענו ממיקה ועוד שיחה אחת מלן. זה גם משהו שהוא צריך להתרגל אליו. הוא צלצל אל קורוקה, אך לא ענה כששמע אותה קוראת בקול - "אומן, איפה היית?!" כי מבטו היה מקובע על מיקומי, שיצאה מתחנת הרכבת לכיוונו ושלחה לעברו חיוך עייף. "אומן? אנחנו מנסים לתפוס אותך כבר כמעט שעה!" קורוקה צעקה דרך הטלפון, אך הוא פשוט סגר את השיחה וקם על רגליו, פורס את ידיו כדי לחבק את מיקומי, כמו שרצה לעשות כבר כל כך הרבה זמן.

"הרכבת הבאה יוצאת רק בעוד שעתיים." היא אמרה בדכדוך וכשנשכה את שפתה, אומן הרגיש שהוא לא מסוגל לשלוט בעצמו יותר -  הוא הסתער עליה בנשיקה. התשוקה שהתעוררה בין השתיים הייתה בלי מרוסנת ולכן אף אחד מהם לא הופתע כשהם מצאו את עצמם בסמטה הסמוכה.

זה לא היה ארוך, בעיקר בגלל שהתנאים לא אפשרו את זה, אבל שניהם נותרו מסופקים בסוף.

אומן התנשף בכבדות, מכיוון שהיה צריך להחזיק אותה בידיו לאורך כל האקט ולהסתמך על התמיכה הקלה של הקיר, אך למרות שידיו כאבו הוא היה מאושר. הוא הרגיש שצורך שהוא הרגיש שחסר לו שנים, סוף-סוף התגשם. הוא התגעגע לכל דבר בה. לריח, למגע, לתנועות.

"אני חושבת שמישהו מתקשר אלייך." אמרה מיקומי שישרה את השמלה שלה וכשאומן פנה להביט בה בשאלה, הצביעה על הסלולרי שלו, כשהמסך שלו חזר להבהב. הוא הרים את המכשיר ונזכר שהוא זנח את חבריו. הוא גם ידע שהם לא יבינו אותו, אבל אין שום טעם לתת להם להמשיך לחכות.

הוא ענה לקורוקה וסיפר לה בקצרה שהוא לא יוכל להיפגש איתם, בגלל שהוא עם מיקומי.

"אני מצטערת, חזרנו בזמן ארבע שנים אחורה?" היא שאלה בכעס. "שכחת מה היא עשתה לך?!"

"אני אדבר איתך על זה מחר." הוא אמר וגלגל את עיניו, בזמן שמיקומי צחקה בלעג.

"אומן!" קראה קורוקה בזעם. "תפסיק לחשוב עם אומן הקטן-"

"אומן הקטן?"

"-ותבין עם מי יש לך עסק! אתה לא יכול לתת לה לשחק בך ככה!"

היא צעקה חזק מספיק כדי שמיקומי תשמע גם היא. היא זעפה את פניה ואומן חייך בהתנצלות.

"קורוקה, נדבר מחר."

"אתה כל כך עקשן-!"

"ביי."

"תפסיק להיות שפו-"

והוא ניתק לפני שהיא סיימה את המשפט.

"מה דעתך פשוט לחזור אליי הביתה?" אמר אומן והחזיר את הסלולרי לכיס. "נישן כמו בני אדם ומחר תוכלי לנסוע לדודים שלך."

מיקומי חייכה. "אחרי שליווית אותי עד לכאן?"

הוא זרק עליה את המעיל שלו ואמר- "קדימה, יש לנו עוד הליכה ואני עייף."

...

מוזר.

זו הייתה המילה היחידה שהצליחה לתאר את החזרה של אומן ליפן.

הוא ישב בפאב שקרוב לבית שלו, אותו פאב שתמיד תהה מתי סוף-סוף יהיה בוגר מספיק כדי להיכנס אליו; עם לן, חבר הילדות שבעבר היה כמו אח בשבילו, אך מאז תקופת התיכון הקשר בניהם פשוט הלך ונחלש עד שלבסוף נקטע עם העזיבה של אומן לאוסטרליה; עם מיקה, הידידה שאותה החליפה קורוקה, אחרי שגם הקשר שלהם החל להתפרק בתיכון; וכמובן קורוקה, שהחברות איתה הייתה היחידה ששרדה את העזיבה שלו.

אבל לא רק המפגש הנוסטלגי או האלכוהול החופשי גרמו לסיטואציה להיות כל כך משונה, גם הסיפורים השתנו - לן סיים את התואר שלו באוניברסיטה מפוארת בארה"ב וכעת עבד בחברה של אבא שלו, קורוקה עברה לנגויה והתחילה ללמד בבית הספר היסודי שבו למד, מיקה התארסה למישהו שלמד שכבה מעליהם – זו הייתה דינמיקה של אנשים מבוגרים שכבר עברו דבר או שניים בחיים ולא של תלמידי חטיבת ביניים טיפשים וחסרי דאגות.

למרות שאחרי שיחה קצרה בה אומן סיפר (בעיקר ללן ומיקה, כי קורוקה הייתה מעודכנת בכל שעבר עליו מאז שעזב את יפן.) על החוויות שלו מהלימודים באוסטרליה ובתוכנית הבינלאומית המיוחדת בה השתתף בשנה האחרונה שלו בתיכון, הוא הרגיש כאילו חזרו כמה שנים אחורה כשקורוקה החלה לנזוף בו על חידוש הקשר עם מיקומי.

"לא למדת כלום?" היא אמרה וניכר עליה שנמאס לה לנער אותו כל פעם מחדש. "זו מיקומי! היא תגרום לך להתאהב בה מחדש ואז תקפוץ למיטה של בנג'מין ברגע שהוא ישרוק לה!"

אומן גלגל את עיניו ושתה את הבירה שלו בלי בדממה.

"להתאהב?" ענה לן במקומו. "הם עשו את זה בסמטה, זה לא נשמע לי רציני."

הפעם היה תורה של קורוקה לגלגל עיניים. "אתה לא היית שם בכל הפעמים שהיא שברה לו את הלב!"

זו הייתה מכה מתחת לחגורה עבור לן. הוא ואומן חזרו לקשר אמנם רק לפני חודשיים, אך נראה שהוא מתאמץ לפצות ככל שיכל על תקופת הנתק. אומן אמנם העריך את המחווה, אך היה מעריך אותה עוד יותר אם לן לא היה לוקח את זה לכיוון קיצוני ומתקשר אליו כל יום.

"ואת לא גבר." אמר לן בבוז, אחרי דקה של התאוששות. "מיקומי מושכת, אומן הוא גבר, סוף הדיון."

המבט של אומן נדד בין שניהם – הם לא הצליחו להבין ששניהם צודקים באיזשהו מקום.

"תעשה לי טובה," אמרה קורוקה במחאה. "אתה לא יודע מה עובר עליו."

"גם את לא, אישה!" אמר לן והלם את השולחן בכוח.

"זה הולך טוב." אמרה מיקה והרימה את בקבוק הבירה שלה לפני שלן הלם בשולחן בשנית.

"מאוד." אמר אומן בציניות ולגם מהבקבוק שלו. "אני תמיד נהנה כשמדברים על העניינים הפרטיים שלי בפומבי."

 "היא לא מבינה אותנו, אחי." אמר לן בהתנשאות ושתה מהבקבוק שלו. "אנחנו ראינו דברים שהם לעולם לא יראו בעיר החסודה הזו."

"יש בית בושת ליד הבניין שלי." אמרה קורוקה.

"הן לא פגשו את הבנות הזנותיות שאנחנו פגשנו." הוא קרץ לאומן, שהחזיר לו מבט מרחם עם שמץ בלבול.

"יש גם בנות זנותיות ביפן-" החלה מיקה לומר, אך לן הלם שוב על השולחן.

"לא מספיק!" הוא קרא.

"מישהו שתה יותר מדי." אמרה מיקה, אך לן התעלם ממנה.

"אני למדתי מהמאסטר." הוא אמר ועיניו החלו לנצנץ. "הגיבור של כולנו. הגבר שבגברים! ברני סטינסון."

"מי?" אמרו מיקה וקורוקה יחד.

"אתה יודע שהוא דמות פיקטיבית." אמר אומן בבוז. "ושהשחקן שלו הומו במציאות-"

"עכשיו רק צריך להשיג לך חליפה."

"זה לא יקרה." אמר אומן והתנדנד בין הרצון להשתיק את לן לבין הרצון לצחוק על כמה שהוא נשמע פתטי.

"טד-"

"כן, תפסיק או שאני אחנוק אותך בדיוק כמו שהיינו ילדים." אמר אומן, שהגיע למסקנה שזה הרבה יותר מעצבן ממצחיק.

לן צחק בקול. "אתה יודע שאני הייתי החזק מבין שנינו."

"אפשר לבדוק את התיאוריה הזו מקרוב." אמר אומן באיום. "בוא החוצה ונראה מה תגיד אחרי שאני אקבור אותך בזבל."

"די כבר," אמרה קורוקה בחוסר סבלנות. "למי אכפת מי מכם יותר חזק?"

"האתגר התקבל!" קרא לן.

"זה ממש פתטי," אמר אומן בבוז. "אתה חייב להפסיק."

"מפחד?" אמר לן שהרים את ידיו והחל לצחקק בקול.

זה באמת גרם לאומן להרגשה נוסטלגית.

"אני עדיין אכסח אותך. רק תפסיק לדבר כמו ברני, זה פתטי." הוא תיקן.

"קדימה," לן קם ונופף בבקבוק שלו. "אלא אם כן אתה מפחד."

"נו, באמת." אמר אומן, שקם מיד אחריו. "בוא נסיים עם זה."

"אומן, תפסיקו להתנהג כמו ילדים." אמרה קורוקה, היא ומיקה עדיין ישבו במקומן וסירבו לקום בשביל דבר כל כך טיפשי.

"אתן תהיו השופטות, בואו." אמר לן, אך הן רק הנידו בראשן בתשובה.

"הן לא צריכות לבוא-" החל לומר אומן, אך לן קטע אותו.

"אני אכסח אותך כאן." והתנפל על אומן.

זה לא הפתיע אף אחד מהם, כשלאחר כמה דקות הם מצאו את עצמם עומדים ברחוב הקריר, אחרי שסילקו אותם מהפאב. אומן היה פצוע קלות, אך זה לא הפריע לו, בעיקר בגלל שעינו הימנית של לן הייתה נפוחה והשפה שלו דיממה.

"יש לך מזל שהפרידו בנינו." אמר אומן ושלח חיוך ניצחון ללן. לן שלח לו חיוך בחזרה.

"מה אתם מחייכים?" אמרה קורוקה בזעם, בעודה רועדת ללא שליטה. "איפה נשב עכשיו?"

"הם מחייכים כי הם טיפשים." אמרה מיקה, שנשמעה יותר משועשעת מכועסת. "זה מעלה זכרונות."

"כן." אמר אומן וטפח על שכמו של לן. "שכחתי כבר כמה אתה חלש."

"ואני שכחתי שאתה פסיכופט." ענה לן בשעשוע. "איך בחור עם עין אחת הצליח להביס אותי?"

"אמרת את זה בעצמך, פסיכופט." אמר אומן בגאווה, משום מה.

"שניכם פסיכופטיים." אמרה קורוקה. "ותאמינו לי, אני בעצמי לא בדיוק בקו השפיות."

הם החליפו מבטים ונראה שכל אחד מהם מנסה לחשוב על מקום אחר שאפשר ללכת אליו. לא היו חסרות אלטרנטיבות אחרות, אבל ללכת לשבת בפאב אחר לא התאים יותר לאווירה.

"אני יודע!" קרא לן והקפיץ את השלושה. "בואו נלך למועדון חשפנות!"

מיקה וקורוקה נאנחו ואומן הניד בראשו.

"שכח מזה." הוא אמר.

"למה? זה מושלם!" התעקש לן. "ככה אתה תוכל לשכוח ממיקומי ואני-"

"מה אני וקורוקה נעשה שם?" קטעה אותו מיקה.

"תוכלו לחפש עבודה?"

"לא מצחיק." אמרה מיקה ברוגז, באותו הזמן שקורוקה פלטה- "שאמא שלך תעבוד שם."

"הם לא היו מקבלים אותה, היא זקנה." אמר לן ונראה שחשב שזו הייתה תגובה מנצחת, כי הרים את ידיו בניצחון ושחרר צעקה חזקה.

"כן, ללא ספק שתה יותר מדי." אמרה מיקה והנידה בראשה.

"יש לי רעיון אחר." אמר אומן.

"כמה זמן לא ישבנו כאן." אמרה מיקה בפליאה, כשעצרו בגן השעשועים הקרוב. "מאז כיתה ח' בערך."

גן השעשועים הזה היה מקום הבילוי הקבוע שלהם, כשהבתים שלהם היו מחוץ לתחום. הם היו משחקים שם קלפים, אומן וטומה היו מעשנים ומעצבנים את מיקה ולן, והיו כל כך הרבה מקרים בהם חברים שלו הגיעו לשם כדי לתמוך בו כשהוא השתכר.

"כאן היינו נפגשים כשהוא היה רעב ולא היה לו אוכל בבית." אמר לן בחוסר טקט. אומן פתח קלות את פיו בהפתעה, הוא לגמרי הדחיק גם את הזיכרונות האלו. כשאאי (אחותו) הייתה יוצאת לאכול בבתים של חברות שלה ומשאירה אחריה את אומן הרעב לבד בבית, הוא היה מתקשר אליהם ודורש מהם להביא לו אוכל. "הוא תמיד היה דורש את זה, כי הוא פחד לבקש." המשיך לן. "כל כך טראגי. הוא היה ילדון כל כך חלש ופגיע."

"אתה רוצה פנס גם בעין השנייה?" אמר אומן, אך נשמע כועס יותר ממה שבאמת הרגיש. לן צדק. הוא כבר כמעט שכח את תחושת הרעב שליוותה אותו כל הזמן באותה תקופה, את השנאה העצמית שהציפה אותו בכל פעם שהוא היה צריך לבקש נדבות כדי שלא יגווע ברעב.

"לן, תלמד מדי לשתוק." אמרה קורוקה ונעמדה לצד אומן, חובקת בו ביד אחת.

"זה בסדר," אמר אומן ברוגע, אך בחר להביט ברצפה מאשר באחד מחבריו. "זה היה לפני הרבה זמן. הרווחתי מספיק כסף כשעבדתי בחו"ל, זה מאחורי."

לן נראה מבולבל. כנראה שהדברים של אומן היו כנים מדי בשבילו – בעיקר כשהוא לא מספיק פיכח כדי להתמודד עם שיחה עמוקה.

"די כבר לבקש נדבות!" קרא לן ודחף אותו קלות. "הבנו, אתה עני! בוא נעשה משהו כיף!"

אומן חייך והניד בראשו. "כמו מה?"

"מועדון חשפנות!"

"כן, צריך להשתיק אותו." אמרה קורוקה בחוסר סבלנות.

"פשוט תתעלמי ממנו." אמרה מיקה. "זה מה שאנחנו היינו עושים."

"או שנלך למועדון חשפנות או שאתן תתחילו לרקוד בשבילי!" הוא אמר בזמן שהתיישב על אחד הספסלים וטפח על ברכיו.

קורוקה ומיקה לא הספיקו לפתוח את פיהן כדי למחות, בגלל שאומן כבר היה בחצי הדרך ללן כשאמר- "אני אטפל בזה."

"קצת קינקי, אבל אני מוכן גם לריקוד ממך." אמר לן וזה הדבר האחרון שאמר, לפני שאומן הכה אותו חזק מספיק כדי לעלף אותו.

"אומן!" קראה מיקה בזעזוע. קורוקה נראתה לא שלווה, אך לא אמרה כלום.

"מה?" הוא שאל בהיתממות. "רציתן שקט, לא?"

"אתם פשוט שני ילדים." אמרה מיקה בכעס ורצה אל לן. "אני מקווה בשבילך שהנזק לא חמור מדי."

אומן גלגל את עיניו.

"דרמטית, כרגיל." הוא אמר והביט על קורוקה בתקווה שיזכה לקצת תמיכה.

"זה היה קצת מוגזם," אמרה קורוקה, "אבל ללא ספק הגיע לו."

"תודה!" קרא אומן ופנה לחבק אותה. "וזו הסיבה שאת החברה הכי טובה שלי."

"אם אני באמת החברה הכי טובה שלך," היא אמרה, בזמן שכרכה את ידיה סביבו. "אז למה אתה לא מקשיב לי בנושא של מיקומי?"

מצב הרוח הטוב של אומן נעלם כלא היה. "אולי נפסיק לדבר על זה?" הוא אמר במרירות.

"אני לא רוצה לראות אותך נפגע-"

"קורוקה, די." הוא אמר ושחרר את החיבוק. "את נגד, הבנתי. אפשר לעבור הלאה?"

"צ'ארם יודעת על זה?" היא המשיכה ואומן שחרר נהמת זעם.

צ'ארם הייתה הידידה הקרובה ביותר שלו מהתוכנית הבינלאומית. הטעות הגדולה ביותר בחייו הייתה לחבר בין השתיים, בגלל שהן פיתחו הרגל מעצבן להתערב בכל דבר שעשה.

"לא אכפת לי מה צ'ארם חושבת על זה." הוא אמר בחוסר סבלנות. "אני מעריך את הדאגה, אבל את מתחילה להגזים."

"בטח שאתה לא מצליח להבין אותי. אתה לא היית צריך לנחם את עצמך כשהיא בגדה בך ונפרדה ממך במייל-!"

"דמט, קורוקה!" אמר אומן בכעס וזו השתתקה.

הם החליפו מבטים זועמים ובמשך כמה דקות שררה דממה רועמת. הראשון שפצה את פיו היה לן, כשהתעורר ומצא את עצמו שוכב על הספסל עם ראשו על רגליה של מיקה.

"לא יצא לי להיות עם בחורה גדולה, אבל אני מוכן להתנסות בהכל." הוא אמר וניסה להישמע מפתה.

מיקה גלגלה את עיניה והעיפה אותה ממנה. "למה טרחתי?"

"אמרתי לך." אמר אומן, אך מיקה המשיכה להניד בראשה.

"אני שמחה ששניכם חזרתם לרגע לכיתה ז', אבל אפשר עכשיו לחזור למציאות בה כולנו אנשים בוגרים?"

...

אומן ישב על הספה בסלון והביט בכעס בטלוויזיה, בלי באמת לצפות בתוכנית ששודרה. אמא שלו נעמדה מול הטלוויזיה בידיים שלובות ועל פניה הבעה נחושה.

"אתה הבן שלי. אני אמא שלך." היא אמרה והצביעה עליו בהאשמה. "אני צריכה לדאוג לך, לא להפך."

"למה את עקשנית?" הוא אמר במרירות וזרק את השלט על השולחן. "אני מרוויח טוב בעבודה שמצאתי. תני לי לעזור לך."

"אני לא צריכה נדבות מהבן שלי-!"

"זה לא נדבות." הוא התעקש. "זה טבעו של עולם! הילדים גדלים ועוזרים להורים שלהם, למה זה כל כך מכעיס אותך?"

"כי אני לא מסכנה! אני מסתדרת מעולה לבדי!"

"את גרה באחת השכונות הכי מוזנחות בעיר." אמר אומן וקם על רגליו. "אני יכול להשיג לך מקום הרבה יותר טוב. את לא תוכלי להמשיך לעבוד לנצח."

"אני החזקתי את הבית הזה גם כשהייתי חולת סרטן!" היא אמרה ופניה האדימו.

"אמא, זה מטופש." אמר אומן והתקדם לכיוונה. "אאי ובעלה חיים בקצה השני של העיר, את לא רוצה להיות קרובה לנכדים העתידיים שלך?"

"בשביל זה יש אוטובוסים."

"או שפשוט תגורי בדירה שהשגתי לך ותהיי במרחק של שתי דקות הליכה מהם!"

"לא." היא סירבה בתוקף.

"בעלך מת, הילדים שלך עברו דירה. אין לך מה לחפש כאן יותר."

"אני קרובה לעבודה שלי."

"את לא תצטרכי לעבוד יותר, זה מה שאני מנסה להגיד לך." הוא אמר וקימץ את ידיו לאגרופים. "את גם ככה מבוגרת מספיק."

"אני לא צריכה לחיות על חשבון הבן שלי." היא אמרה והנידה בראשה. "אתה אמור לחסוך, למצוא בית טוב, להתחתן ולתמוך באישה ובילדים שלך."

"אני רק בן עשרים וארבע." הוא אמר באנחה. "תני לי לדאוג לך, אישה!"

"לא!"

"את- את מתנהגת כמו ילדה!" הוא אמר ורעד מזעם. "איזו אמא דוחה את העזרה של הבן שלה?"

"תחסוך את הכסף שלך!"

"אני מרוויח מספיק."

"אל תהיי שאנן!"

"אני לא-!" הוא נעצר ונשם נשימה עמוקה. הוא הרגיש שהוא רוצה לנער את אמא שלו, עד שהיא תצליח לחשוב בהיגיון. "יודעת מה? תבואי לגור איתי."

"אומן!" היא אמרה באיום.

"אמא." הוא ענה באותו טון מאיים. "את לא מוכנה שאני אשכיר לך דירה, אז בואי פשוט תגורי איתי."

"השתגעת? אני לא רוצה להיכנס באמצע החיים שלך ושל חברה שלך!"

"בפעם האלף, קורוקה לא חברה שלי." הוא אמר בקוצר רוח, נמאס לו לנהל את הדיון הזה בכל פעם מחדש. "היא גרה אצלי, כי היא מורה מרוששת."

"אתה רואה? כולם מקרי צדקה עבורך!"

"היא משלמת שכר דירה." הוא אמר במחאה, למרות שהסכום שהוא דרש ממנה היה נמוך בהרבה ממה שהוא שילם, אך אמא שלו לא הייתה צריכה לדעת מזה.

"אומן, לא זה לא!"

"בסדר, זקנה!" הוא קרא בזעם והסתובב לכיוון הדלת. "תעשי מה שאת רוצה!"

"לאן אתה הולך?" היא אמרה. "אמרת שתישאר לארוחת ערב."

"לא נשאר בחור הזה עוד דקה אפילו." הוא תפס את המעיל שלו והסתובב להביט באמא שלו כשעמד בסמוך לדלת. "את רוצה לראות אותי? בואי לדירה שלי." ובלי לחכות לתגובה שלה, הוא יצא החוצה.

...

קורוקה ואומן שכבו במיטה בדממה, כאשר רק ההתנשמויות הקלות שלהן הפרו את הדממה. המחשבות של אומן לא הפסיקו להטריד אותו, לא משנה מה עשה. העובדה שאמא שלו מסרבת לעזוב את הדירה העלובה בה גדל, העובדה שמיקומי חזרה לעיר והוא לא בטוח אם הוא מסוגל להיכנס שוב לקשר הזה, וכמובן- העובדה שלן מתקשר אליו כל יום!

"לא היית מרוכז הפעם." אמרה קורוקה לבסוף והסתובבה להביט בשותף שלה לדירה. "חשבתי שתאהב את התלבושת שהבאתי."

"היה לי יום ארוך." הוא אמר, עדיין שקוע במחשבות.

אומן בן 20+

זה משהו שלא חשבתי שיקרה

בכל מקרה, מקווה שאהבתם.

ביי!