0.0

אוקיי, אז יש כאן הסבר קטן לפני.

יש לי סיפור שיצרתי בערך בגיל 13, שקוראים לו מריה לילי לני בלנק. במשך שנים פיתחתי את הסיפור, בעיקר בראש שלי, ואף פעם לא הבאתי את עצמי לכתוב אותו בצורה מסודרת.

יצא לי בעבר כבר לנסות כמה פעמים, אבל זה לא צלח.

אני לא כתבתי את זה במטרה באמת לסיים לכתוב את הסיפור, אלא המתלאתי השראה ואין לי word על המחשב כרגע, אז החלטתי לכתוב כאן בבלוג. שקלתי אם לשים את זה כטיוטה, אבל אז החלטתי שגם כקטע, זה סיפור שאולי יכול לעניין מישהו, אז החלטתי פשוט לפרסם אותו.

נקודה - יכול להיות שיהיו שגיאות הקלדה, אני עייפה מדי מכדי לקרוא את הקטע מחדש. (אתם לא יודעים את זה, אבל כתוב שהפוסט הזה מכמה דקות לארבע ועכשיו כבר שש וארבעים. זה אומר שאני יושבת על הקטע הזה בלי הפסקה כבר שעתיים וחצי ואני צריכה מנוחה.) תודה ועמכם הסליחה.

אלו היו הזמנים החשוכים ביותר שהעולם ידע והאפלה לא ידעה שובע - היא התפשטה והפכה לכל, ורבים האמינו שנבואת אחרית הימים מתגשמת לנגד עיניהם. מיליוני הגופות שמילאו את הרחובות והפיצו צנחה שהספיקה כדי לגזול את טיפת החיים שנותרה, העננים השחורים והעבים שכיסו כל סנטימטר בשמיים והמיתו חשכה מבעיתה, שרק ברקים יכלו להפיג - רגע לפני שהשמידו חיים נוספים ואז התפוגגו אל האוויר, והדממה הרועמת שהדהדה בכל רחוב וסמטה. המעטים ששרדו, התחבאו כמו עכברים, אך התנאים בהם שהו לא הספיקו כדי להבטיח לכם עתיד, גם זמנם ספור.

מוות. הרס. זו המסורת שרומי בלנק השאירה.

כשכל העולם כנוע, היה מקום אחד בו עדיין התחוללה מלחמה.

המכשפים והשדים החזקים ביותר בעולם התאגדו יחד כדי לשים סוף לשלטון הטרור של רומי ולאחר מאבק שנראה כמעט אין-סופי, הגיע המפלה הגדולה של רומי. כמעט כל התומכים שלה מתו או נכלאו ורק מעטים הצליחו לברו - ורומי בניהם.

במשך שנים נעשו חיפושים אחריה, אך עד היום איש לא מצא אותה.

עבר כמעט עשור ופצעי המלחמה החלו להחלים - אך ההרס העצום שהיא הותירה אחריה, עדיין מהווה מכשול יום-יומי. אבל החיים המשיכו, וכן הרשות על טבעית קמה מחדש, כשהאיום הגדול האחרון שנותר הוא לשכוח מרומי. לעולם לא יגיע עידן חדש באמת, עד שרומי לא תלכד ותוצא להורג.

"אני יכולה לעזור לכם ללכוד את רומי. אבל אסור לכם לפשל. אם היא תגלה מה עשיתי, היא תהרוג אותי."

אלכסנדר הביט בילדה הקטנה במבט נדהם. הוא לא ידע היכן היא נמצאת או לאן היא תוביל אותו, אבל בימים שכאלה, הוא יאמין לכל אדם שיהיה מוכן לתת לו קצה חוט.

"איפה היא נמצאת?"

"אני עוד לא יכולה לומר לכם. אני הולכת לשכוח את השיחה הזו, אבל אני עוד אצור איתך קשר. כשאני אעשה את זה, תדאג להופיע עם כל המכשפים שתוכל לגייס. יהיה לכם פחות מכמה שניות להגיב."

והשתקפות הילדה נעלמה כאילו לא הייתה.

אלכסנדר עשה כל שביכולתו, אבל לא הצליח לאתר את המקום ממנו הילדה יצרה איתו קשר. זה היה כאילו היא נעלמה מעל פני האדמה. בהתחלה הוא חשב שאולי הזה אותה, אך כשנתן לקולוגות שלו לבחון את הזיכרון שלו, לא היה ספק שההשתפות שלה עלתה מכדור הבדולח שלו.

הם נכנסו לכוננות הגבוהה ביותר וכל יום שעבר, אלכסנדר התכונן לתת את הסימן ולהופיע היכן שהיא לא תאמר להם להופיע.

"אתה יודע מי הילדה?" אמר העוזר שלו, כשעברו יחדיו שוב ושוב הזכרונות שלו שכללו את השיחה עם הילדה.

"אתה לא רואה את הדימיון?" הוא אמר ובהה בפניה החיוורות של הילדה. "זו חייבת להיות הבת שלה."

"אם זו הבת שלה, אתה בטוח שאנחנו יכולים לבטוח בה? זו יכולה להיות מלכודת."

"אין לנו ברירה אחרת, זה קצה החוט היחידי שיש לנו מזה שנים."

"מריה, מה את עושה?" הילדה קמה על רגליה ויישרה מבט שונא אל אמה. היא הייתה נמוכה ורזה כל כך- עד שנראתה כמו שלד. העור שלה היה בצבע לבן והעיניים שלה היו בצבע תכלת חיוור. היא נראתה שברירית, כאילו כל משב רוח עלול להפיל אותה.

"אני מניחה שעבדתי על כישוף שהשתבש, כי אני לא זוכרת דבר מהיום הזה." היא אמרה וקימטה את מצחה. "גבירתי." היא הוסיפה במרירות.

שפתיה האדומות של רומי נמתחו לחצי חיוך. העור שלה היה במעט פחות חיוור ממריה, והיא אמנם הייתה רזה, אך מבנה הגוף שלה היה פרופורציונלי ולא מעוות מרזון.

"תקשרת עם מישהו?"

"אני בכנות לא יכולה לומר לך אם כן או לא." אמרה מריה בקול מונוטוני ואדיש, "אבל לאור העובדה שאת לא מאפשרת לי גישה לכדורי בדולח או מראות, אני מניחה שהסיכוי קלוש."

"את יודעת מה יקרה אם אני אחטט בראש הקטן והמכוער שלך ואמצע שתקשרת עם מישהו?" העיניים האדומות שלה בהקו והיא פערה אותם, בזמן שהחיוך שלה גדל והיא חשפה את שיניה - כששני הניבים שלה החלו לגדול ולהתחדד.

"את תהפכי את חיי הגיהינום שלי ליותר נוראיים?" אמרה מריה באותו קול אדיש.

בתנועה מהירה רומי תפסה נתח גדול מהשיער השחור והחלק של מריה, שהגיע עד כתפיה, ומשכה אותו במהירות כה גדולה, עד שמריה נגררה אחריו ומצאה את עצמה כמעט תלויה באוויר בזמן שרומי צורחת לה באוזן- "אל תעיזי להתחצף אליי, תירוץ עלוב לחיים שכמותך!" מריה עצמה את עיניה בכוח וחרקה בשיניה, מנסה להחזיק את עצמה מלהוציא צליל כלשהו. היא ידעה שגם אם זו אנקת כאב - כל תגובה מצידה תגרור מתקפה חריפה יותר מצד רומי. גופה של מריה רעד והיא הרגישה שכל רגע השיער עלול להיתלש מהקרקפת שלה.

אך לפני שזה קרה, רומי זרקה אותה לרצפה, צחקה בלעג ומלמלה- "תראי אותך. גועל נפש."

מריה עדיין רעדה קלות, אך היא מיהרה לקום על רגליה וחזרה להביט על רומי, מנסה לא להדגיש יותר מדי את השנאה האדירה שחשה כלפיה.

"עכשיו, אני אשאל אותך בפעם האחרונה. תקשרת עם מישהו?"

"לא, גבירתי."

בסדר, את מכריחה אותי לעשות את זה." אמרה רומי, היא הניפה את כף ידה במחווה שגרמה למטה גדול להופיע. הוא היה באורך שני מטר, ובקצה העליון היה משובץ עליו סלע בצבע אדום בוהק. היא הכתה פעמיים ברצפה בעזרת המטה ואז עברה לתפוס אותו בשתי ידיה והניפה אותו בחוזקה, כך שפגע בפניה של מריה והעיף אותה על הקרקע. "זה היה בשביל הכיף." היא אמרה. "את מוכנה?"

מריה אף פעם לא הייתה מוכנה לקטע הזה.

רומי נעמדה בסמוך למריה, שהייתה שרועה גבה, הרימה שוב את המטה, הנעצה את הקצה התחתון והמשונן הישר לתוך הבטן של מריה. מריה צרחה בכאב, בזמן שדם ניגר מאזור הבטן שלה וכעת גם מהפה והאף שלה.

"תקשרת עם מישהו?"

"איבדתי את הזיכרון שלי." אמרה מריה בקול חלוש, בזמן שגפיה רעדו ללא שליטה והרגישה שהדם שממלא את הגרון שלה מאיים לחנוק אותה.

"עוד סיבוב." ובזריזות, רומי שלפה את המטה ונעצה אותו שוב באותה נקודה, פוערת חור גדול יותר בבטנה של מריה.

הצרחה של מריה הייתה עמומה, הדם החל לחנוק אותה.

"תקשרת עם מישהו?"

מריה הנידה בראשה בהיסטריה, למרות שידעה שלא משנה איך תגיב כרגע, היא לא תוכל למנוע דקירה נוספת.

"אני נהנית מזה ואת?" אמרה רומי, שלפה את המטה והפעם העצה אותו באזור הריאות.

הגוף של מריה קיפץ בערך סנטימטר מעל הרצפה וכשהוא נגע בה שוב, היא איבדה את הכרתה.

רומי המתינה בדממה, עד שמפלס הדם ירד והגוף של מריה החל להתאושש מספיק כדי שהיא תחזור להכרה.מריה מצמצה בעיניה, וכשראתה את החיוך שהתפשט מחדש על פניה של רומי, אמרה בקול מיואש- "אני לא זוכרת."

רומי הרימה את המטה מספר סנטימטרים באוויר ונעצה אותו כל כך חזק בבית החזה של מריה, עד שהוא הגיח מהקצה השני.

כשמריה פקחה את עיניה, היא הייתה סגורה בתוך כלוב. הכלוב היה מאוד קטן, כך שרגליה וידיה הדקות עברו דרך הסורגים והצוואר שלה היה מקופל הצידה, כדי שראשה להיות במסגרת גבולות הכלוב. מכיוון שהכלוב היה תלוי באוויר והפצעים שלה עדיין לא הגלידו לחלוטין, היא דיממה על הרצפה שמתחתיה, כשצליל טיפות הדם שנחתו על הרצפה, השתלב עם צליל הגשם מבחוץ.

מריה סרקה את חלל החדר בעיניים עייפות. היא הייתה לבד. הצריף הקטן בו הם חיו היה עלוב מראה, אך בקצה השני, הייתה מיטה קטנה, ששימשה את רומי ואיימוס, והיו עוד כמה מזרונים נוספים מקופלים, שבהם השתמשו מדי פעם, התומכים הבודדים שנשארו לרומי. היא העבירה את מבטה אל הספרים, החומרים והקדרות שמילאו את רוב חלל הצריף ואז עיניה נחו על מטאטא חצי שבור, שאליו היה מחובר רסיס אחד קטן ואדמדם. זה היה המטה שלה.

היא עיוותה את גופה ןניסתה לקחת את צווארה כמה שיותר אחורה, כדי שתוכל להשעין את הלחי השנייה על הסורגים. היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר מאז שרומי תקפה אותה, אך ידעה שלא יעבור הרבה זמן עד המתקפה הבאה.

לפעמים היא הייתה רוצה שהגוף שלי יהיה כמו של בני האדם הרגילים והחלשים שחיו בעולם הזה. אמנם המחשבה על כמה שהם חלשים וחסרי אונים כמעט גרמה לה להקיא, היא ידעה שאם הגוף שלה היה כל כך חלש, היא מזמן הייתה מתה. גוף של מכשפים נוטה להחלים במצבים קלים עד בינוניים ובמצבים קשים נדרשת גם עזרה חיצונית - אבל הדרך היחידה שלהם למות היה להרוס עורק מסוים שנקרא - עורק הכישוף. זה מה שמפריד בניהם לבין בני האדם ובכללי משאר יצורי הכישוף.

רומי התעללה בה בכל דרך אפשרית, אך מעולם לא חתכה את עורק הכישוף. יש בזה היגיון מסוים. אם מריה תמות, לא יהיה לרומי במי להתעלל יותר.

מריה סגרה את עיניה ותהתה אם יש בכלל טעם בלנסות לישון. לפני שהספיקה להגיע להחלטה, גבר גבוהה השתגר לתוך הצריף.

"מריה, תראי כמה לכלוך." אמר איימוס והחווה את ידו על הדם שלה שטפטף על הרצפה. "רק בגלל שאת פצועה, לא אומר שאת יכולה להשאיר אחרייך כזה לכלוך."

"לא הייתי בהכרה." היא אמרה בבוז, אך איימוס הניד בראשו. "את עכשיו בהכרה, נכון? קדימה, צאי מהכלוב ותנקי את הדם שלך."

"אני לא יכולה לצאת מהכלוב. זה כל הרעיון, שכחת?"

"רומי צודקת, את באמת כל הזמן מתרצת."

מריה עצמה את עיניה והחליטה להתעלם ממנו.

"אני מדבר אלייך."

"אני לא יכולה לצאת מהכלוב. אתה ורומי דאגתם לכך שהכישוף שלי לא יעבוד עליו."

"זו פעם אחרונה שאני מוכן לשמוע את התירוץ הזה." אמר איימוס ולאחר מכן הניף את ידו לאוויר ושער הכלוב, שהיה צמוד עד לפני רגע ללחייה, נפתח בחריקה.

"עכשיו אין לך תירוץ." הוא אמר, הפנה אליה את גבו והלך אל האזור בו נחו הספרים.

מריה חייכה בבוז ובקושי רב הצליחה להכניס את ידיה חזרה אל גבולות הכלוב ולהוציא אותם החוצה דרך הפתח. היא משכה בחוזקה את הגוף שלה והרגליים נמשכו אחריה - חזרה אל תוך הכלוב. היא תכננה לצאת כך שתוכל לקפוץ אל הרצפה ולנחות על רגליה, אך כף רגלה הסתבכה בין דפנות הסורגים והיא מצאה את עצמה תלויה הפוך מהכלוב, כשהלחץ על הרגל מאיים לשבור אותה.

"לעזאזל." סיננה מריה בזעם וניסתה לטפס חזרה אל הכלוב, כדי לשחרר את הרגל - אך בתנועת שבירה הרגל השתחררה לפני הזמן ומריה נפלה אל שלולית הדם של עצמה, כשהקרסול שלה נניצב בצורה לא טבעית בקצה הרגל שלה. היא צרחה לתוך שלולית הדם ואז קמה והחלה לצלוע לעבר המטה שלה.

"מריה!" אמר איימוס בכעס ומיהר לעברה במהירות. "את עושה עקבות!"

"הצריף הזה מטונף גם בלי הדם שלי." היא אמרה בחריקת שיניים והמשיכה לצלוע לעבר המטה.

"בסדר, אני אנקה!" הוא אמר בכעס ובתנועה מהירה, זימן את המטה שלו. מריה התעלמה ממנו ותפסה את המטה שלה, הצביעה על הקרסול שלה וראתה איך בזהירות, העצם מתיישרת וחוזרת לצורתה המקורית. לאחר מכן היא הצביעה על בית החזה שלה ומילמלה כמה מילים, שעזרו לדם להקריש מהר יותר. היא שחררה אנחת הקלה והסתובבה אל איימוס, שכבר הספיק להעלים את כל הדם ולחזור לספר שלו.

מריה הנידה בראשה והלכה אל פנית הצריף מתחת לכלוב שלה. היא הצטנפה בפינה בעודה מחזיקה את המטה וניסתה להרוויח כמה דקות של מנוחה, לפני שרומי תחזור.

הזמן עבר מהר יותר משהיא ציפתה וכשרומי הופיעה, הדבר הראשון שהיא אמרה היה- "איימוס, השתמשת בכדור הבדולח אתמול בלילה?"

"כן, למה?"

"עם מי תקשרת?"

"סיסיליה. למה?"

היא החוותה חיוך לועג למריה ואז אמרה- "חשבתי שהפרחחית השתמשה בו, אבל בדקתי את המחשבות שלה היא נקייה."

"בגלל זה היא דיממה ככה?" אמר איימוס.

"כן. רציתי לוודא שהיא לא משקרת."

"היא לא מסוגלת לשקר, את יכולה לקרוא לה את המחשבות."

"היא חייבת ללמוד לא לשקר, גם בלי שאני קוראת לה את המחשבות." היא אמרה והחלה להתקדם אל מריה. "יצורה, קומי. יש לך יום ארוך."

מריה קמה על רגליה מיד ויישרה לאמה מבט אדיש. "כן, גברתי?"

"אני צריכה שתרקחי לי כמה שיקויים. איימוס, הבאת את המרכיבים?"

"כמובן." הוא אמר ולא הרים את עיניו מהספר. "אני גם משנן את הפולחן, אז אם לא אכפת לכן.."

"תמשיך." אמרה רומי ואז פנתה למריה. "איפה הדם שלך?"

מריה קפאה לרגע, אך כשראה שזה מעצבן את רומי, היא מיהרה לומר- "איימוס ניקה אותו."

"את נתת לו לנקות את הדם?!" היא אמרה בזעם, תפסה את פניה בחוזקה עם שתי ידיה והרימה אותה באוויר, נועצת בה מבט מטורף. "היית צריכה להשתמש בדם הזה לשיקויים! בגלל זה ניקזתי אותו ממך!"

"מה?" אמר איימוס והניח את הספר בצד. "וככה נתת לי לבזבז אותו?" הוא נזף במריה. "זה היה דם איכותי."

"אל תגזים, כמה איכותי הוא כבר יכול להיות." אמרה רומי והביטה על מריה בהבעה נגעלת.

"היא באה ממני וממך, אז אני מצפה שהדם שלה איכותי כמו שלנו." אמר איימוס וניכר עליו שהוא נעלב.

רומי שילבה את ידיה והביטה על מריה בשנאה גלויה. "תודיע לשאר שהתוכנית נדחית למחר. אני אוציא ממנה דם כל הלילה, אם אני אצטרך."

"כן, רומי." אמר איימוס והשתגר משם, משאיר את שתיהן לבד.

"את הולכת לשם על זה." היא אמרה בזעם, שלפה את המטה ונעצה אותו שוב בגופה של מריה.

מריה ישבה על שרפרף קטן וערבבה בדממה את התבשיל בתוך הקדרה הגדולה, בעזרת מטה המטאטא שלה. לא הייתה הבעה מיוחדת על פניה והיה דבר אחד שהעסיק את ראשה - לרקוח את השיקוי כראוי. היא תפסה צנצנת קטנה נוספת שהייתה מלאה בדם שלה ושפכה לתוך התבשיל ואז חזרה לערבב.

"קדימה." אמר איימוס שישב לידה בחוסר סבלנות וקרא שוב את אותו הספר, עם הפולחן אותו היה צריך לשנן. "את מתלוננת שרומי מכאיבה לך, אבל את מקבלת את מה שמגיע לך." הוא אמר והניד בראשו. "היא תגיע עוד כמה דקות ואם השיקוי לא יהיה מוכן, היא תתעצבן."

"אני כבר מסיימת." אמרה מריה באדישות.

"ותלבשי את הגלימה שלך. ג'וש בא גם כן ואני לא רוצה שהוא ירייר עלייך שוב." הוא אמר בסתמיות, אך מריה קפאה במקום, עיניה נעוצות באוויר ומחשבותיה נודדות לזכרונות נוראיים. ג'וש הוא האדם האחרון שצריך לראות אותה ללא גלימה.

מריה עזבה את המטאטא ורצה אל אזור הכלוב שלה, כדי לעטות את הגלימה.

"לא אמרתי לך לעזוב את הקדרה!" אמרה איימוס בכעס ורץ לבחוש את התבשיל במקומה. "זה נפיץ!" הוא אמר בזעם. "ומה זה הבקבוק הזה, למה הוא לא בתוך התבשיל?!" הוא אמר כמעט בפאניקה, פתח אותו והחל לשפוך אותו לתוך התרכובת.

מריה הסתובבה אליו ובקושי הספיקה להוציא את המילים- "לא, חכה-!" לפני שעננת עשן גדולה עלתה מהקדרה וכיסתה לחלוטין את איימוס. היא הביטה לרגע על העננה בבהלה, לא מבינה מה קרה, אך רגע אחר אחרי זה היא הבינה את העובדה המדהימה שהיא חופשיה ולבד.

היא רצה אל הארגז שנח מתחת לספרים הכבדים, ואחרי שהפילה אותם ערמה אחרי ערמה, פתחה את התיבה ושלפה כדור בדולח. זה הרגע שלה לנסות וליצור קשר עם אלכסנדר. אבל מה היא תגיד לו? היא מעולם לא חשבה כל כך רחוק על התוכנית! היא לא ידעה אפילו אם הוא יאמין לה או לא, אבל היא החליטה לנצל את ההזדמנות, שכנראה לא תחזור על עצמה.

"אלכסנדר." היא אמרה כשראתה חדר לא מוכר מבעד לכדור הבדולח והתפללה שהיא הגיעה למקום הנכון. "אני יכולה לעזור לך ללכוד את רומי-" אך לפני שהספיקה לומר מילה נוספת, כדור הבדולח השחיר והקשר נותק. "מה- מה לעזאזל-?"

היא קמה על רגליה וראתה את העננה שהתפזרה סביב איימוס. הוא כבר לא עמד ליד הקדרה, אלא שכב על הרצפה, כששני צינורות פעורים לרווחה בקעו לו מבית החזה. ממבט ראשון הם נראו כמו מעיים, אך האזור האנטומי נראה לא הגיוני. רק אחרי שנייה של דממה, מריה הבינה שזה עורק כישוף קרוע.

"איימוס?" היא אמרה בבהלה והחלה לרעוד ללא שליטה. הוא מת. הוא חייב להיות. "רומי." מריה מלמלה והחלה להתנשף בכבדות, מסתכלת סביבה ולא בטוחה מה היא צריכה לעשות. רומי תגיע בכל רגע ואם היא תראה את איימוס ללא רוח חיים..

מריה רצה אל כדור הבדולח וניערה אותו בכוח. שום דבר לא קרה. היא צרחה בכל כוחה- "אנחנו בלונדון! בבקשה, אני לא בטוחה איפה, אבל אתם חייבים לאתר אותי! היא תהרוג אותי!"

אבל לא הייתה תגובה. מריה זרקה את כדור הבדולח חזרה לתוך התיבה ורצה אל איימוס, ובידיים רועדות ניסתה לדחוף את שרידי עורק הכישוף בחזרה לגוף שלו, בניסיון נואש להסתיר את המוות שלו. אבל גם אם היא תרצה, היא לא תוכל לגרום לו להיראות ישן - האנרגיה שלו לא מורגשת יותר.

לא הייתה לה ברירה. היא תפסה את המטה שלה ופרצה בריצה לעבר הדלת - אבל היא לא הצליחה לפתוח אותה. היא ניסתה ידיה, היא ניסתה עם כישוף, אבל הדלת לא נפתחה. כמובן שלא, הם מעולם לא השתמשו בה. אפשר לצאת מכאן רב בכישוף ומריה לא יודעת להשתגר.

היא ניסתה בפעם האחרונה לגשת לכדור הבדולח וניסתה להשתמש בו, אך איש לא הופיע בצד השני.

"אלכסנדר!" היא קראה וניערה את כדור הבדולח בכוח. "אני בלונדון, איפשהו בלונ-"

"אני אהרוג אותך!" היא שמעה צווחה ובתוך כמה שניות המטה של רומי ננעץ לה בגב והיא יכלה לראות אותו פורץ לה מתוך הבטן. מריה צרחה מכאב וציפתה שרומי תתלוש את עורק הכישוף שלה בכל רגע, אך זה לא קרה. מריה בקושי הצליחה לסובב את הראש לראות לאן רומי נעלמה, כשראתה עשרות מכשפים זרים בתוך הצריף הקטנטן ואת רומי כלואה במצב בו היא לא יכולה לדבר או לזוז.

דם התפרץ מתוך פיה והראייה שלה התחילה להטשטש, אך היא הצליחה לשמוע את קריאות האושר של המכשפים שהצליחו ללכוד את רומי ורגע לפני ששקעה באפלה, שמעה מישהו אומר לה- "תודה, מריה."