*יכול להיות שיהיו שגיאות הקלדה (אני עייפה מכדי לעבור על הקטע שוב), עמכם הסליחה.
חלק א
מריה ישבה בדממה על המיטה הקטנה, פניה חסרות הבעה כשהביטה על ארבעת המכשפים שישבו מולה. את הימני ביותר היא הכירה - זה אלכסנדר, האדם איתו ניסתה לתקשר כדי להסגיר את רומי. הוא היה מכשף מזדקן עם בלורית לבנה ומסודרת, על פניו היו כמה צלקות קטנות, אך רובן נבעלו תחת הקמטים הכבדים.
לידו ישר מיר, מכשף שנראה בגילם של רומי ואיימוס, שיערו היה שחור וקצר ועיניו היו כהות. הוא שילב את ידיו והביט בה ברצינות. הבא בתור היה מכשף צעיר, טימוטי, שנראה בתחילת שנות העשרים לחייו. היה לו שיער בלונדיני כמעט באותו אורך כמו שיערה של מריה והוא יישר לה מבט חם ודואג.
למכשפים יש יכולות מולדות מסוימות, שלא היו צריכים ללמוד או להתאמן עליהם כדי להפעילם. לעיתים מייחסים אותך ליכולות שמכשפים מסוגלים להוריש לצאצאים שלהם. אחד התכונות המיוחדות של מריה הייתה לזכור כל פרצוף או שם של יצור אותו פגשה או שמעה עליו מיצור אחר, בתת המודע שלה וכאשר היא פוגשת את המכשף או שומעת את שמו, המוח שלה שולף אוטומטית את החלק הרלוונטי מהזיכרון ומעביר אותו אל המודע.
המכשף האחרון נראה למריה מוכר ולאחר כמה שניות הבינה שהוא היה בין המכשפים שלכדו את רומי. הוא היה מבוגר מאוד - פניו היו נפולות והוא נראה מאוד רציני - עיניו היו גדולות ובולטות באופן לא פרופורציונלי לפניו והאישונים שלו זהרו בירוק זרחני. היא לא הייתה בטוחה מה שמו, בגלל שהוא הגיע אחרי השאר ולא טרח להציג את עצמו.
"מריה," החליט אלכסנדר לדבר, לאחר שראה שהיא לא מתכוונת לשבור את השתיקה. "בזכותך, עידן של חושך הגיע לקיצו." היא שמה לב שהמכשף עם העיניים הזרחניות מגלגל את עיניו. "אנחנו לעולם לא נוכל להודות לך מספיק על שהסגרת את רומי לרשויות ושמת קץ לשלטון הטרור שלה."
מריה לא ענתה, אבל היא חזרה להביט על המכשף עם העיניים הבולטות ששילב את ידיו והניד בראשו, כאילו הוא רוצה להשתיק את אלכסנדר. היא כמעט התפתתה לחייך.
"אני בטוח שזה לא היה פשוט להסגיר את אמא שלך-"
"עברתם על הצריף אחרי שעצרתם אותה?" מריה קטעה את אלכסנדר. למרות שקולה היה חלש מאוד, הארבעה נראו מאוד קשובים לדבריה.
"כן, כמובן." אמר אלכסנדר בחיוך.
"הכלוב." היא אמרה ואלכסנדר נראה מעט מבוך, מכיוון שלא טרחה להוסיף הקשר למילה.
"ראינו את הכלוב. אנחנו לא בטוחים עדיין לגבי המשמעות-"
"הם היו כולאים אותי שם." היא אמרה והביטה עמוק לתוך עיניו. "זו הייתה המיטה שלי. היו מקרים שגם במהלך היו הם כלאו אותי שם, בעיקר כשהייתי מדממת. לפעמים הם כלאו אותי שם כשעוד מכשפים הגיעו, רק כדי להשפיל אותי."
אלכסנדר, מיר וטימוטי נראו מזועזעים. המכשף האחרון נראה מתעניין.
"התומכים שלה?" הוא אמר בנהמה, הקול שלו היה מחוספס ותקיף, למרות שנראה שהוא מנסה לדבר איתה בשלווה.
"כן." היא אמרה באותו קול מונוטוני. "ג'וש, סיסיליה, דאיו וברוס."
"תפסנו מישהו מהם?" אמר אלכסנדר בתהייה, השניים שלצידו הנידו בראשם והמשף האחרון אמר באותו קול מחוספס- "כשאני אתפוס אותם, הם יטבעו בלבה."
"אני יכול להבין למה היחסים עם ההורים שלך לא היו טובים. אבל הסיכון היה ממש גבוה," ניסה אלכסנדר לחזור לטון חיובי יותר. "ואנחנו מעריכים את האומץ שלך."
"אתה גם היית מוצא את האומץ, אם אמא שלך הייתה דוקרת אותך שוב ושוב עם המטה שלה עד שהיית מאבד הכרה, קוטעת לך איברים, צופה בשעשוע בזמן שאתה מתרוקן מדם ועוזרת לך להחלים, רק כדי שהיא תוכל להמשיך ולהרביץ לך מול התומכים שלה עבור השעשוע שלהם."
המכשף עם העיניים הבולטות פלט נחרת בוז ואמר בטון מאיים, שהפעם ראו שזו הכוונה מאחוריו- "אני הולך לקרוע לקוסמת המסריחה הזאת את עורק הכישוף בעצמי."
"תדאג להכאיב לה." אמרה מריה ובמאמץ רב הצליחה למתוח חלק קטן מלחיה עד שנוצר חצי חיוך קטנטן. נראה שזה רק הגביר לו את המוטיבציה.
"אל תדאגי, קטנה. אני אדאג לשרוף אותה טוב-טוב, עד שגם אפר לא ישאר ממנה."
אלכסנדר כחכח בגרונו וחזר לחייך כשהשיחה הפכה לחיובית שוב.
"אני חייב לשאול, איך הגעת אליי?"
"אני לא זוכרת." היא אמרה בפשטות והוא נראה נבוך.
"כמובן, עבר עלייך יום קשה. אני לא צריך להרעיף עליי שאלות כאלה כשאת עייפה-"
"עייפות היא לא רלוונטית." אמרה מריה ובוז קל הסתנן לטון הדיבור שלה. "אני מניחה שעל מנת שרומי לא תקרא את המחשבות שלי, תכננתי תוכנית ודאגתי לשרשרת אירועים שתוציא אותה לפועל, רגע לפני שמחקתי לעצמי את הזיכרון. כך רומי לא יכלה לדעת מה אני עושה. הדבר היחידי שאני זוכרת הוא שניסיתי ליצור איתך קשר ונכשלתי."
"ילדה נפלאה." הוא אמר ונראה נרגש. "הרשות העל טבעית תדאג לכל מה שתצטרכי. העזרה שלך לא תשכח." כעת הוא נראה מעט לחוץ שוב. "כמובן שבגדר הנסיבות והעובדה שארבעת האנשים שמנית עדיין חופשיים, אנחנו רוצים לדאוג שאיש לא יגרום לך יותר לנזק ולכן ארבעתינו נגן עלייך, במשמרות, עד שנצליח ללכוד אותם."
מריה לא הבעיה שום רגש. "זה לא יהיה פשוט, רומי לימדה אותם את הסוד להתחמקות מכשפי החיפוש שלכם."
"תשאירי את זה לנו." הוא אמר בחיוך וקם על רגליו. "נמשיך את השיחה בפעם הבאה, אני חייב לחזור לרשות. אני משאיר אותך בידיים של שלושת המכשפים הכי מוכשרים שלנו." הוא נופף לה, נפרד מהקולוגות שלו והשתגר מהבקתה הקטנה בה שהו.
מריה פנתה להביט על שלושת המכשפים ואז אמרה- "רומי לא נהגה להאכיל אותי לעיתים קרובות-"
"אל תדאגה, אני אביא לך מעדן אמיתי." אמר טימוטי בחיוך, קם והלך אל החדר השני.
"בת כמה את, ילדה?" אמר המכשף עם העיניים הבולטות.
"ארבע."
"את לא מדברת כמו בת ארבע."
"בת ארבע ואינטיליגנטית?" היא אמרה בהרמת גבה.
"אני דיברתי כמוה בגיל ארבע." אמר מיר והביט על המכשף בחיוך משועשע.
"אתה לא רואה שהילדה מיוחדת?"
מיר פנה להביט על מריה ואז קימט את מצחו ואמר- "היא ללא ספק מעל הממוצע, אבל לא הייתי מרחיק לכת לומר מיוחדת."
"קנאה." אמר המכשף והניד בראשו.
"אני הבת של רומי ואיימוס בלנק, אני חושבת שזה מקנה לי יחודיות מספקת." אמרה מריה ומיר הניד בראשו.
"למה, כי את בת מלוכה?"
"טכנית, איימוס היה, ולאחר שהוא הצטרף לצבא של רומי, הוא נושל." היא אמרה.
"אז מה הופך אותך לכל כך מיוחדת?"
"רומי לימדה אותי כמעט את כל הסודות שלה, ואני מניחה שהיא מספיק מיוחדת."
מיר עדיין לא נראה משוכע. "את יודעת ליצור מגן?"
מגן הופיע סביב מריה. "אני מעדיפה אתגר."
"כמה חזקה את יכולה להיות? אין לך אפילו מטה."
בתנועת יד קלה, חצי המטאטא עם רסיס אבן הכוח הופיע לצד מריה. המכשף עם העיניים הבולטות חיוך בשעשוע ואמר- "נראה לי שאתה מפחד לגלות שהיא יותר חזקה ממך."
מיר שתק לכמה שניות ואז אמר- "את יודעת להשתמש בו?"
"אני יודעת להרוג איתו." אמרה מריה ונראה שדבריה העבירו צמרמורת במיר, שסוף-סוף הראה סימנים שהוא מאבד משלוותו.
"מיוחדת." אמר המכשף המבוגר, אך מיר לא היה משוכנע.
"אז היא הרבה מעל לממוצע, אבל רצח הוא לא דבר שצריך להתגאות בו."
"לא אמרתי שזה מסב לי גאווה." היא אמרה והעלימה את המטה."אבל כמות השיקויים, הפולחנים שאני יודעת להכין והעובדה שאני יודעת ליצור חיים פשוטים והרסניים, שמים אותי בהגדרה של- מיוחדת."
"אילו חיים פשוטים?"
"בעיקר חיידקים. כשמשלבים חיידקים עם אפקט של כישוף, זה יכול להרוג גם את השד הכי גדול בעולם."
"חיידקים לא מסוגלים לשרוד בסביבת כישוף, זה מיתוס." אמר מיר בביטול.
"שמעתם על כפר השדים באזור וויילס שכל השדים בו הוכחדו כליל והסיבה לכך לא ידועה? זה זן מיוחד, רומי אהבה להשתמש בו על שדים. כל שד, לא משנה מה הגודל שלו, מת תוך פחות מחמש שניות מהחשיפה לחיידק."
"את יצרת אותם?" שאל המכשף המבוגר ונראה שהוא בכנות מתרשם.
"כן."
"אם הם עמידים לכישוף, איך הם לא התפשטו הלאה לכפרים אחרים."
"אני לא חובבנית, אני יודעת לייצר אותם עם חולשה ספציפית שבעזרתה אפשר להשמיד את כל אוכלוסיית החיידקים." היא אמרה ושמץ של התנשאות הסתנן לטון הדיבור שלה. "במקרה הזה כל מה שהייתי צריכה זה להפוך אותם לרגישים לחומרים מסוימים ששדים מפרישים לאחר מותם, אבלאני לא אשעמם אתכם עם הפרטים."
המכשף המבוגר הביט בה עם חיוך ענק על השפתיים ואז פנה להביט על מיר כמו בתרועת ניצחון. "תגיד את זה."
"היא מיוחדת." הוא אמר. "ומסתבר שאפשר להיות מיוחדים מדי." הוא לא נראה מרוצה מכל מה שמריה סיפרה עד כה.
"אני חושב שאת נהדרת. השם הוא מקנייל, ד"א, אם שכחתי להציג את עצמי." אמר המכשף עם העיניים הבוהקות וקרץ לה.
"אני מצטער שהתעכבתי, אני מקווה שזה יצא טוב." טימוטי חזר לחדר עם קערה גדולה ובה תבשיל מבעבע שהריח נהדר. מריה חייכה חצי חיוך והודתה לו כשהניח את הקערה הענקית על ברכיה.
היא התעלמה מהכפית שהוא הציע לה ומתנועה קלה של האצבעות, כמות קטנה ומרוכזת מהתבשיל, בגודל רבע מהזרת שלה, עלתה מהקערה לאוויר ומריה אכלה אותו ברגע שהוא הגיע למפלס הפנים שלה.
"זה היה מצוין, תודה." היא אמרה והגישה לו בחזרה את הקערה.
"אה, חמודה, הכנתי את כל הקערה בשבילך." הוא אמר במבוכה.
"כן, ארוחה לחודש-חודשיים הקרובים, הנחתי." היא אמרה ונראה שהיא לא מבינה מאין הבלבול שלו.
טימוטי נראה שבור לב כשאמר- "לא, כל זה לעכשיו."
"אני לא מסוגלת לאכול עוד." היא אמרה בביטול והתעקשה שהוא יקח ממנה את הקערה.
"מה האישה הזו עשתה לך?" הוא אמר ברחמים וחזר לתוך המטבח.
"את יודעת שכוח פיזי משתלב טוב עם כוח כישוף." אמר מקנייל, אך היא משכה בכתפיה.
"אני אל זקוקה לכוח פיזי."
"אז מה התוכנית, ילדה? מה את מתכננת לעשות עכשיו כשרומי יצאה לך מהשיער?"
מריה באופן אוטומטי שלחה יד אל השיער שלה, למרות שידעה שהוא לא התכוון לכך במובן המילולי. "התוכנית הייתה שיתפסו אותה, כדי שאני אפסיק לסבול."
"מקנייל, מה היא יודעת על החיים שבחוץ, אחרי שהיא גדלה אצל מפלצת כמו רומי?" אמר טימוטי, שחזר לשבת בין הקולגות שלו. "אני בספק אם היא אי פעם יצאה מחוץ ללונדון."
"יצאתי. פעמיים." היא ענתה בקול חלוש. "בפעם הראשונה, כדי לחסל כפר שדים בוויילס." מיר זע במושבו באי נוחות. "בפעם השנייה," מריה נעצרה והשפילה את מבטה. היא לא אהבה להיזכר ביום הזה.
"את לא חייבת לספר לנו, חמודה." אמר טימוטי בדאגה.
"בפעם השנייה, רומי רצתה ללמד אותי לרצוח בקרב פנים מול פנים. כל הקורבנות באותו היו ילדים-שדים, ששרדו את ההשמדה של ההורים שלהם ביום הקודם, ע"י רומי והתומכים שלה."
מיר וטימוטי נראו מזועזעים. מקנייל פשוט נראה כועס.
"כמו שאמרתי, אני אדאג שהקוסמת המגעילה הזו תסבול בהוצאה להורג." אמר מקנייל. הוא קם על רגליו, פלט- "אני צריך לזוז. אל תדאגי, ילדה, את עוד תראי אותי שוב." הוא הניד את ראשו לעברה ואז נעלם.
גם מיר קם, "אני אבוא בלילה. אל תפחידי את טימוטי יותר מדי." ולאחר ששלח לה חיוך מנומס, הוא נעלם גם כן.
"תספרי לי הכל." הוא אמר ומריה הנידה בראשה.
"אם אתה חושב שזה מזעזע, אני לא בטוחה שתוכל לשמוע את שאר הדברים שרומי עשתה לי."
בימים הבאים, מריה מצאה את עצמה בהרבה סיטואציות שהיא לא הכירה. טימוטי ניסה לגרום לה לאכול בכל מצב אפשרי, מקנייל החליף איתה חוויות קרב ומיר נהג להחמיא לה על הידע הכללי שלה. היא לא ידעה איך להגיב למחמאות שלהם ובדרך כלל הרגישה יותר בנוח לצידם כשהם היו במצב רוח יותר קרבי.
"את טועה, אין שום אפשרות לבצע כישוף כל כך מסובך בלי להתרוקן מאנרגיה באותה השנייה. זה מחייב פולחן." אמר מיר ונראה חסר סבלנות.
"אני לא טועה ואני יכולה להוכיח את זה."
"מאיפה תגייסי כמות כזו של אנרגיה?"
"זה דורש מעט מאוד אנרגיה."
"על מה את מדברת?! את משוגעת."
"ואתה מפחד שאני צודקת, אז אתה מנסה להציג אותי כמשוגעת."
"מה-?"
"חילוף." אמר טימוטי בקול מתנגד, כמה שניות אחרי שהופיע באמצע הסלון. "אתם משחקים שח מט? מה אתם, קוסמים?"
"יש לך רעיון יותר טוב?" אמר מיר.
"שח-מט." אמרה מריה באדישות.
"צריך שובר שוויון." אמר מיר, אך לאחר שטימוטי כחכח בגרונו, גלגל את עיניו ואמר- "זה לא נגמר, בלנק."
"אתה מוזמן לחזור ולהפסיד לי בכל שלב שתרצה." היא אמרה בחצי חיוך ומיר הניד בראשו, העלים את לוח השח-מט ולאחר מכן נעלם גם הוא.
"עצבנת אותו, מה?"
"כן." היא אמרה וניכר שהיא מעט גאה בעצמה על כך. "הגיע הזמן לעצבן אותך."
"כל רגע שאת לא אוכלת מעצבן אותי."
"אני לא רואה בכך צורך." היא אמרה בפשטות.
"את עור ועצמות." הוא מחא.
"ואני גם לא קוסמת." היא השיבה בבוז. "אני לא יכולה למות מרעב."
"אני מצטער, אבל מיר צודק. את משוגעת." אמר טימוטי ושילב את ידיו בחוסר שביעות רצון.
"מה שתגיד." היא אמרה ומשכה בכתפיה. "שח-מט?" הוסיפה ושאלה.
"חשבתי שאת לא קוסמת." הוא השיב בלגלוג, אך לפני שמריה הספיקה להגיב, הבעתו השתנתה למבועתת. "על מה אתה מדבר?" הוא דיבר אל עצמו בבהלה ומיד קם על רגליו. "מה זאת אומרת ברחה?!"
מריה לא הייתה צריכה שהוא יסביר לה, כדי להבין למה התכוון. זה העונש שלה על שבגדה ברומי - היא הייתה צריכה להבין שזה מה שיקרה.
רומי תמיד מנצחת.
"איפה היא עכשיו?!"
כעבור כמה שניות, חזר מיר אל הבקתה, מלווה במקנייל. מיר נראה כעוס ומקנייל נראה חדור מטרה.
"שרק תנסה להתקרב אליה." הוא אמר למיר ועיניו הירוקות בהקו כל כך, עד שמריה מעט הסתנוורה כשהביטה בו.
ואז נפלה דממה.
מיר סימן למריה להתקרב אליהם והיא לא היססה לרגע. היא קמה מהמיטה ונעמדה בין שלושתם, מנסה לבחון את האופציות שלה.
אם רומי תגיע, היא תוכל לברוח - אבל לא להתחבא ממנה. היא תמיד יודעת איך למצוא אותה.
"תתכוננו." אמר מקנייל וניכר שהוא ניסה ללחוש - אך הקול שלו היה כל כך מחוספס ותוקפני, עד שנשמע כמו נביחה.
ושוב דממה - שהייתה כה ארוכה עד שמריה הרגישה שהיא לעולם לא תיגמר. היא לא הייתה בטוחה כמה זמן הם עמדו, אבל היא הרגישה כבר חולשה בגפיים מעמידה ממושכת.
ובאנחה קלה, מקנייל אמר- "תפסו אותה." מריה הרגישה את הרגליים שלה כורעות תחת הלחץ והיא נפלה על הרצפה והחלה להתנשם בכבדות. היא הרגישה את ידו הרכה של טימוטי מלטפת את גבה, אך לא התייחסה אליו. היא הייתה עסוקה בלהרגיע את עצמה.
היא נתפסה. אך אם ברחה פעם אחת, היא תוכל לברוח שוב. מריה חייבת לברוח מכאן ולמצוא דרך כלשהי להסתתר, בין אם בעזרת שיקוי פשוט או פולחן - היא חייבת למצוא דרך.
"בואי." היא שמעה את הקול המרגיע של טימוטי והרגישה את ידיו נכרכות סביבה ובעדינות עוזרות לה לעמוד שוב על רגלייה. "הכל בסדר, תפסו אותה."
"אני מקווה שהם ישרפו אותה עוד היום." אמר מיר והניד בראשו- "עצם העובדה שהיא עוד חייה, זה חוסר אחריות."
"אני אעשה את זה, ברגע זה!"
"אין מה לאבד את האשתונות, מקנייל. זה נגמר." אמר מיר, אך נראה שהוא כמעט ומתפתה להסכים עם המכשף המזדקן. "הם ידאגו לזה."
"כדאי להם." הוא נבח ופנה להביט במריה. "את בסדר, קטנה?"
מריה הנהנה והחזירה לו מבט ריקני. היא לא באמת התייחסה לדבריו, בראשה המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ - מה אם היא תברח שוב? מה אם אחד התומכים שלה יבוא לכאן במקומה? מה אם ג'וש יבוא? - רעד עבר במריה וטימוטי החל ללטף את שיערה.
"הכל יהיה בסדר," הוא אמר באותו קול מרגיע. "את-"
פיצוץ מחריש אוזניים קטע את דבריו - והארבעה עפו על הקיר משמאלם. מריה בקושי הצליחה לפקוח את עיניה - כשראתה את רומי, סיסיליה וג'וש ניצבים מולם - רומי הביטה הישר לתוך עיניה וחייכה בזדוניות. הניבים שלה כל כך ארוכים עד שננעצו בשפה התחתונה שלה.
פיצוץ נוסף נשמע וצפצוף מחריש אוזניים שיתק את חוש השמיעה של מריה, כך שלא הצליחה לשמוע את קולה של רומי כשדיברה, אך הצליחה לקרוא את שפתיה של אימה כשאמרה- "את הולכת לשלם על זה."
מריה ניסתה לזמן את המטה שלה, אך ללא הועיל. הגוף שלה היה משותק לגמרי. הראייה שלה התחילה להטשטש, כשמקנייל, מיר וטימוטי רצו לעבר האוייבים עם מטות שלופים.
פיצוץ נוסף גרם לה לאבד את ההכרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
