חזרתי לכאן אחרי שנה גם בגלל הסקרנות, אבל בעיקר מהחשש שהאתר כבר לא קיים.
אני לא יכולה להגיד שהופתעתי לראות את ההודעה שהאתר נסגר בעוד יומיים, אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב.
פרסמתי בבלוג הזה את הסיפורים והציורים שלי במשך עשור - זה היה המקלט שלי, המקום שבו ידעתי שתמיד אוכל לברוח ולמצוא נחמה בכתיבה ובאנשים מעניינים ויצירתיים מרחבי הארץ.
אני לא בטוחה למה אני כותבת פוסט, לאור העובדה שרוב הסיכויים שאף אחד לא יספיק לקרוא אותו לפני שהאתר יסגר,
אבל הרגשתי שיש צורך בכמה מילות פרידה.
אפילו אם זה בעיקר עבורי.
תודה לכל הקוראים שלי במהלך השנים שהייתי פעילה.
אני לא יכולה להודות לכם מספיק.
ואני?
הסיפורים עדיין רצים לי בראש בכל הזדמנות שקיימת, אפילו הישנים שכן הצלחתי לכתוב (ואפילו לסיים), ואני לא חושבת שאני אי פעם אפסיק ליצור סיפורים בראש.
אבל מבחינת כתיבה, אני מרגישה שכבר שנים זה לא אותו הדבר.
לכתוב סיפורים, זה היה המקלט שלי, הדרך שלי לפרוק רגשות (בעיקר כעסים) ובכללי להגיע למצב מסוים של איזון בחיים.
לצערי, אני לא מפיקה את אותה הנאה מלכתוב היום ולכן אני פשוט מעדיפה לשמור את הדמויות והרעיוונות כמו שהם - מחשבות שצצות כל כמה זמן, מאשר סיפור עם התחלה, סוף ועלילה מוגדרת.
ולמקרה שבפוקס איזה מישהו שקרא את הסיפורים שלי כן נתקל בפוסט הזה לקראת סגירת האתר ואי פעם תהה מה אני עושה עכשיו.
כרגע אני חיה בחו"ל ולומדת רפואה - כיוון שמעולם לא חשבתי שאני באמת אגיע אליו אי פעם במהלך חיי.
תודה ישראבלוג על חווית נעורים שאני לעולם לא אשכח,
ועל שנתתם לי במה להוציא את הסיפורים מהמגירה ואל "העולם" - בעיקר קומץ קוראים נאמנים.
להתראות ישראבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
