0.0

כן, אני מתכוונת למשחק.

יש מעריצים של המשחק בישראבלוג?

אז פתחתי חשבון טוייטר חדש (NoaLeeA), כי את הסיסמא לישן שכחתי ממזמן.. (פתחתי שם חשבון כשבארץ אף אחד עוד לא שמע על האתר.)

לא על שמי הפרטי, השתמשתי בalias נועה לי, ככה שאני מרגישה חופשית לשייך אותו לבלוג הזה.

והסיבה לכך היא שלא רציתי עוד רשת חברתית שבה אני אצטרך להוסיף רשימה ארוכה של אנשים שלא באמת אכפת לי מהם ולשמוע על חייהם, כמו שמוסכמות החברתיות כפו עליי בפייסבוק.

To make long story short - נכנסתי לאתר.

לא מכירה אף אחד.

לא עוקבת כמעט אחרי דברים.

האמת שהסיבה שפתחתי בכלל את החשבון הזה, הייתה לעקוב  אחרי תאריך השחרור של הפרק הבא של המשחק Life is Strange.

נחמד לדעת שאני לא היחידה בארץ שמשחקת בזה, אבל אני מניחה שאין לזה הד גדול מדי בארץ.

(אני לא יודעת, אני באמת לא מעודכנת בשום דבר ב"תרבות" הישראלית כרגע ואין תרבות גיימרים בארץ כמו בארה"ב, אז..)

אז למה אני סתם מקשקשת?

אני לא יודעת למה החרדה החברתית שלי קצת התבטאה גם בשימוש בטוויטר עצמו, אבל זה דרש ממני הרבה אנרגיה ומאמצים להגיב אפילו פעם אחת שם. ואז כשראיתי שאין שום דרך לתקן שגיאות הקלדה, הבטתי בתסכול על המסך וחשבתי- "אולי אני מבוגרת מדי בשביל טוויטר?"

24 זה לא מבוגר, אבל אני מרגישה שזה כן מתחיל להיות מאוחר להיכנס לכל אתרי ה-social media רק עכשיו. (עוד סיבה למה אני לא באינסטגרם. אפילו שמספיק מבוגרים נכנסים לשם.)

אני לא יודעת, כנראה שזה רק תירוץ.

אני חושבת שהחרדה החברתית שלי מאוד התגברה לאחרונה ואולי זו הסיבה שאני מרגישה ככה.

דברים שבעבר נראו לי כל כך פשוטים, הרבה יותר מסובכים עכשיו.

כנראה שאני מבלה יותר מדי זמן לבד מול המחשב וזה שוחק את הכישורים החברתיים שלי.

בכל מקרה, כמו שאמרתי..

יש מעריצים של Life is Strange בישראבלוג?

נחמד שאני שואלת באתר חצי מת.

זה לא קורה הרבה, אבל אני מרגישה גאה בעצמי. אני לא יודעת אם תנאי הקבלה היו קלים או קשים וגם לא אכפת לי..

בעבר, כשלמדתי ביולוגיה באוניברסיטה, נהניתי מהלימודים אבל לא הייתי גאה בעצמי על זה שאני לומדת את המקצוע הזה.

בגלל שאני כותבת מגיל צעיר וכתיבת סיפורים זה חלק עצום מהחיים שלי, הייתי ממש לחוצה כששלחתי את הסיפור שכתבתי.

אני לא רגילה שבוחנים את הכתיבה שלי. שזה קריטריון למשהו פרקטי בחיים שלי.

זה תמיד היה בצד, כמו תחביב.

והיום קיבלתי הודעת קבלה.

הסיפור ששלחתי:

פרידה

"איפה הוא?"

"במרפסת, כרגיל."

קימצתי את פי ושילבתי את ידיי כתגובה אוטומטית לתשובה הזו. "הוא עדיין שם, מה?" אמרתי ושמץ של רחמים ניכר בטון שלי.

"כרגיל." היא חזרה על דבריה ומשכה בכתפיה. "את רוצה לאכול משהו?"

"לא, תודה." אמרתי, מציצה לעבר הדלת שמובילה אל המרפסת. "אני אלך לבדוק מה שלומו."

"איך שאת רוצה." היא אמרה והפנתה אלי את גבה, יוצאת מהחדר בצעדים כבדים ואיטיים – ראו שהגיל מתחיל לגבות ממנה מחיר יקר. גם אחרי שיצאה מהחדר, עוד ניתן היה לשמוע את הרעשים שעשה מקל ההליכה שלה כנגד רצפת העץ.

לא יצאתי אליו מיד. השענתי את ידי על דלת הזכוכית והבטתי לכמה שניות על הדמות השפופה שישבה על כיסא עץ פשוט כשמבטה מקובע לעבר השקיעה, שהוסתרה כמעט לחלוטין על ידי הבניינים באופק. עם כל ביקור שלי, הוא נראה עייף יותר. מדהים לראות מה נהייה מהאיש המרשים, שכל כך הערצתי בתור ילדה. שיערו היה לבן, אך לא דליל ובעבר לא היה מפסיק להתרברב - "אף גבר במשפחה שלנו לא הקריח!" וכן גם היום, שנים רבות אחרי, לא נראתה אפילו נסיגה קלה בקו השיער שכל כך אהב. אך פניו היו נפולות ומקומטות, שונות לחלוטין מהפנים שהיו מסוגלות להאיר כל חדר שאליו נכנסו. אולי אם היה טורח לחייך, אך התבייש לחשוף את השיניים התותבות, שאף פעם לא החליפו בצורה מדויקת את השיניים היפות והחזקות שהיו לו בעבר – "אפילו לאריה אין ניבים כאלו!" הוא נהג לומר.

לקחתי נשימה עמוקה והסטתי את הדלת על המסילה, מתקדמת אל אבי המבוגר ומתיישבת מעבר לשולחן על הכיסא הנוסף. לא דיברתי מיד, רציתי לראות אם הוא יגיב קודם. משכתי את ידיי מעל לראשי ומתחתי את הגב, מביטה לעבר אותה נקודה שעליה היה מקובע.

"אני זוכרת שכשהיינו ילדים, לא היה שום דבר שיסתיר לנו את השקיעה." אמרתי לבסוף.  "אבל היום במדינה בונים את הכל לגובה." הוא לא זע ממקומו, התנועה היחידה הייתה של בית החזה שלו, שעלה וירד עם נשימותיו. "אמא חושבת שיהיה לכם יותר טוב בבניין חדש, ככל שתהיו בקומה גבוהה יותר, כך פחות יסתירו לכם את הנוף."

שום תגובה.

כמעט ופתחתי את פי בניסיון נוסף להחיות דו-שיח שכנראה לעולם לא יתפתח ולכן קפצתי בהפתעה כשהרגשתי את הרטט של הטלפון הסלולרי בכיס שלי. מיהרתי לשלוף אותו ואפילו לא עצרתי לבדוק מי מתקשר – ישר עניתי, כנראה מהצורך לנהל שיחה נורמלית.

"הלו?" אמרתי.

"מדברת שני מהקליניקה של ד"ר שוורץ, לגבי הבדיקות של מר שאול קריין. גברת קריין לא הייתה זמינה וזה המספר השני שהם השאירו ליצירת קשר."

"כן, אני הבת שלו." אמרתי באנחה, בזמן שנעמדתי על רגליי.

"ד"ר שוורץ מעוניין לקבוע למר קריין תור לשבוע הקרוב." אמרה שני ומהטון שלה לא ניתן לקבוע בוודאות אם המצב באמת חמור או שזה הליך שגרתי.

"הבדיקות בסדר?" בזמן שאמרתי את המילים הללו, הרגשתי שזו שאלה טיפשית. כמובן שהן לא בסדר, אחרת לא היו מתקשרים לקבוע לו תור.

"זה הליך שגרתי בקליניקה הזו." אמרה שני ולרגע כבר הצלחתי להירגע, עד שהוסיפה- "אבל עדיף שהוא יגיע כמה שיותר מהר אלינו."

"חכי רגע." אמרתי ונכנסתי חזרה לדירה, עוברת דרך הסלון אל המטבח, שם אמי ישבה ואכלה ארוחת צהריים. "אמא, זה מהקליניקה של ד"ר שוורץ."

לא היה ניתן לקבוע אם פניה הביעו רגש כלשהו, היא לא הייתה ייחודית בשום אופן. "מה הם רוצים?"

"לקבוע תור לאבא."

"בסדר, אז תקבעי לו תור."

קימטתי את מצחי. "מתי אתם יכולים?"

כנראה ששני הניחה ששאלתי אותה, כי שמעתי שהיא ענתה כמעט מיד- "יום חמישי בשעות הבוקר, יהיה לכם נוח?" – העברתי את השאלה לאמא שלי, שרק משכה בכתפייה ואמרה בחוסר עניין- "טוב."

"כן." אמרתי ושלחתי לאמי מבט מבולבל. למה היא מגיבה בכזו אדישות למצב? היא לא הביטה בי בחזרה, אלא חזרה לאכול בשקט.

"בשעה 11:30?" שני אמרה מעבר לקו.

"כן, מעולה." אמרתי. שני חזרה על הפרטים של הפגישה ואז נפרדה לשלום בנימוס וניתקה את השיחה. מיד לאחר שהחזרתי את הטלפון לכיס המכנס, פניתי לאמא שלי בטון מעט יותר תקיף משהתכוונתי – "רוצה להראות פחות אכפתיות?"

"מה את רוצה?" היא אמרה, עדיין לא מביטה בי. "זו בסך הכל פגישה, לא עושים לו צנתור."

לא עניתי לה. יצאתי בחזרה אל המרפסת והתיישבתי מול אבי, בזמן שניסתי בכל כוחי לרסן את הכעס שהחל להתעורר בי.

"יש לך תור לד"ר שוורץ בחמישי." אמרתי ולא הופתעתי כשלא זכיתי לתגובה. "רבת עם אמא?" שאלתי כשהרגל שלי החלה לרקד מתחת לשולחן.

הוא הניד את ראשו באיטיות ואז פלט אנקת כאב קלה, נשען על השולחן ונתמך בו על מנת לקום. מיהרתי לעזור לו, אך הוא הדף אותי בעדינות, עקף אותי ונכנס חזרה לדירה.

היה תורי להניד את הראש, בעודי מתיישבת בכיסא ממנו כרגע קם.

"גם אני שמחה שבאתי לבקר." אמרתי במרירות והבטתי אל השמש שכבר כמעט שקעה לחלוטין מעבר לאופק.

**

"מזל טוב, לנכדה החמודה ביותר שלי!" אמר האיש הגבוה והמרשים, שיישר את מבטו אל המצלמה בטלפון החדש שלו. "שתמשיכי להיות מקסימה וחייכנית ושאף פעם לא תתבגרי. תראי אותי, אני רק נראה בן 65." הוא אמר והנמיך את קולו ונראה כאילו הוא משתף בסוד כמוס ביותר. "אני בעצם בן חמש." הוא הצמיד את אצבעו לשפתיו והביט סביב, "אבל זה סוד – אל תספרי לאף אחד!"

הבת שלי ישבה וצחקה כשראתה את הסרטון הזה בפעם הראשונה. היא לא הפסיקה לחזור על דבריו- "אמא, אל תספרי לאף אחד!" היא הצמידה את אצבעה לשפתיה – "זה סוד!"

כעת כשישבתי לבד בסלון ביתי הריק וצפיתי בסרטון הזה, הרגשתי כאילו עברו עידנים מאז שראיתי אותו לראשונה. מדהים לראות כמה החיים לא צפויים. מעולם לא הכרתי אדם תוסס וחברותי יותר מאבא שלי, לפחות עד לפני שנתיים.

התמתחתי ופיהקתי בקול גדול, לפני שנפלתי לשכיבה על הספה ועצמתי את עיני בעייפות. זה יהיה גם הגורל שלי? אין לי אפילו חצי משמחת החיים שהייתה לו, ואני צעירה ממנו בכמעט שלושה עשורים. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק, הבת שלי תצטרך להתמודד עם אותן הבעיות שאני צריכה לסבול עכשיו עם ההורים שלי. שאני אשב במרפסת יום אחרי יום, אביט בשקיעה ואשקע בעבר, בזמן שהיא מנסה ליצור איתי זיכרונות באותו רגע.

"בשביל זה יש את אבא שלה." מלמלתי לעצמי במרירות וכיסיתי את עיני עם אותה הזרוע שהחזיקה גם את הטלפון. למרות שעיני עדיין היו עצומות ולא ראיתי דבר מעבר לעלטה מוחלטת, לחצתי עם האגודל על מסך הטלפון והסרטון החל להתנגן מחדש.

"מזל טוב, לנכדה החמודה ביותר שלי!" שמעתי ברקע. "שתמשיכי להיות מקסימה וחייכנית ושאף פעם לא תתבגרי. תראי אותי, אני רק נראה בן 65. אני בעצם בן חמש, אבל זה סוד – אל תספרי לאף אחד! את יודעת שאף אחד לא אוהב אותך כמו סבא שאולי וזה לא ישתנה לעולם, נסיכה קטנה שלי."

הוא לא ראה את הנכדה שלו כבר כמה חודשים.

אבא שלה, חושב שהיא קטנה מדי בשביל לראות אותו במצב הזה. מצד שני, אבא שלה אף פעם לא אהב את ההורים שלי. הוא תמיד התעקש שהיא תבלה כמה שיותר זמן עם ההורים שלו. כמובן שזה לא עבד לו, כי יש לי ילדה חכמה שידעה להעריך את הצד שלי במשפחה. בהתחלה היא לא הפסיקה לשאול על "סבא שאולי." – "עבר כבר כמעט שבוע!" היא אמרה ושילבה את ידיה בכעס. "אני אוהבת אותו יותר מכם!" היא צעקה עליי ועל בעלי לשעבר והסתגרה בחדרה, בזמן שבעלי לשעבר שלח לי מבט מאשים.

"את הרגלת אותה אליו." הוא האשים אותי.

"הוא סבא שלה." עניתי לו, מזועזעת מעצם העובדה שהוא מסוגל להיות כל כך קר.

אבל לא היה אכפת לו. הוא איים עליי עם עורכי דין גדולים ומפורסמים, שלא הייתה לי דרך להתחרות בהם, ולבסוף לא נשארה לי ברירה אלא לקבל את התנאים שלו. פעם בחודש הבת שלי הורשתה לראות את אבא שלי. זה עוד בתקופה שכולנו היינו אופטימיים לגביו. כשמצבו הידרדר, הביקורים הלכו ונהיו פחות ופחות שכיחים.

לחצתי שוב על המסך, כשהסרטון נגמר.

"מזל טוב, לנכדה החמודה ביותר שלי! שתמשיכי להיות מקסימה וחייכנית ושאף פעם לא תתבגרי."

לחצתי שוב על המסך והסרטון הפסיק.

התיישרתי בחזרה לישיבה והבטתי על חלל הסלון בדממה. עבר כל כך הרבה זמן. זכותה לראות אותו.

**

"בבקשה, הוא צריך לראות אותה." אמרתי בחוסר אונים וכבר התחלתי לאבד תקווה. מהצד השני של הקו, בעלי לשעבר ענה בקור הרגיל שלו.

"לא, היא צעירה מדי."

"אוריאל, לא נשאר לו הרבה זמן." אמרתי והרגשתי שבכל רגע אני עלולה להישבר. "הבדיקות שלו לא טובות, הרופאים לא נתנו לו מעבר לכמה חודשים."

הייתה שתיקה קצרה. אפילו הוא לא יכול להיות כל כך אכזרי כשזה מגיע לימיו האחרונים של איש זקן ושברירי. לבסוף אוריאל שבר את השתיקה במרירות- "אנחנו נבוא ביום שישי לחצי שעה. אם הוא לא יתנהג כמו שצריך, זו תהייה הפעם האחרונה שהוא יראה אותה."

"הוא יהיה בסדר." אמרתי ודמעות החלו לזלוג מעיניי במורד הלחיים. "אתה לא תתחרט."

"להתראות." הוא אמר ולא חיכה לתשובה לפני שניתק.

הלב שלי דפק בחוזקה, בזמן שהיבבות התפרצו מגרוני. בסופו של דבר, ידענו שהמצב שלו גרוע, פשוט השתדלנו לא לחשוב על זה יותר מדי. לא הייתה שום הפתעה כשאמא שלי התקשרה וסיפרה לי על תוצאות הבדיקות, להפך, כמה חודשים הרגישו כמו חסד. ניסיתי להיות חזקה עד עכשיו בשביל אמא שלי, אבל כשאני לבד בדירה אין שום סיבה שאני אחנוק את הרגשות האלה. הוא אבא שלי. לא משנה כמה מתכוננים לזה נפשית, עצם המחשבה שאני אאבד אותו לנצח נראית בלתי אפשרית.

הוא גידל אותי. הוא תמיד היה שם עבורי ובעוד כמה חודשים הוא יהפוך להיות חלק מהאדמה.

**

ואז הגיע יום שישי.

"אנחנו משתתפים בצערך."  שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים, אבל לא היה לו שום ערך בעיניי. אז מה? אז הם משתתפים בצערי. זה לא יכול לשנות את מה שנקבע ולהחזיר את המתים לחיים. זה מהר מדי, אני לא מסוגלת לעכל את זה.

כל כך הרבה אנשים טפחו על שכמי וחיבקו אותי. שמעתי אנשים בוכים, שמעתי אנשים שמעלים זיכרונות טובים כדי לחלוק כבוד אחרון, שמעתי אנשים ממלמלים שזה מוקדם מדי.

"הכל מלמעלה." שמעתי מישהי אומרת לאמא שלי, שפרצה שוב בבכי. "את אישה טובה. אתם כולכם אנשים טובים. אני כל כך מצטערת."

מעולם לא ראיתי את אמא שלי בוכה כל כך הרבה. היא הייתה מרוסקת לרסיסים, כמעט כמוני. אנשים התרוצצו סביבה והביאו לה מים ללא הפסקה, מהחשש שהיא תתייבש. הם לא הבינו שהם פשוט מספקים לה נוזלים לדמעות. היבבות שלה הפכו לצרחות והיא קברה את עצמה בזרועותיה של דודה שלי.

"זה לא יכול להיות!" היא קראה ומיד לאחר מכן החלה להשתעל בחוזקה. העיניים שלה היו כל כך נפוחות, נראה כאילו הכו אותה.

ולראות אותה מתפרקת כך, רק הגביר את תחושת הייאוש שלי.

הרגשתי חנוקה. אם אשאר כאן, גם אני אאבד שליטה.

יצאתי אל המרפסת ומשב רוח קריר גרם לשערותיי לסמור. התיישבתי על כיסא העץ והבטתי על השקיעה שבקושי נראתה בין הבניינים הגבוהים באופק. לקחתי נשימה עמוקה, מחיתי את הדמעות שהחלו לזלוג מבעד עיניי כשעוד הייתי בתוך הדירה ואז פניתי להביט מעבר לשולחן, אל כיסא העץ השני.

אבי ישב שם ולא אמר מילה.

"הנכדה שלך נפטרה היום." אמרתי בקול רועד והדמעות החלו למלא את עיניי מחדש. "היא הייתה אמורה לבקר אותך היום. בגלל המצב שלך, לא רציתי שתלך בלי שהיא תוכל להיפרד ממך. אתה כל כך אהבת אותה."

לא הייתה שום דרך להשאיר את הדמעות עצורות והן זלגו אחת אחרי השנייה, ללא הפסקה. פלטתי יבבה קלה, משכתי באפי וחזרתי להביט בו.

הוא לא הראה שום רגש, לא מחה שום דמעה.

"הנכדה שלך." אמרתי שוב. "אתה זוכר אותה?"

הוא הניד בראשו, נתמך בשולחן כדי לקום על רגליו, הסתובב על צירו ונכנס חזרה אל הדירה בדממה. כשפתח את דלת הזכוכית, קולות הבכי הגיעו שוב לאוזניי, לפחות עד שסגר אותה שוב.

התחלתי להתייפח בקול. קברתי את פניי בתוך ידיי, בזמן שקרן האור האחרונה גם כן נעלמה מעבר לאופק ולא השאירה זכר לשקיעת השמש.

פרק 5, חלק ב'

אליס הרגישה שהיא עומדת להיחנק. זה מסביר הכל! והיא זוכרת שמר טומפסון סיפר לה שיש לו משפחה בשבדיה. היא נשענה על מעקה המרפסת וניסתה לא לאבד שליטה. היא חייבת להירגע. היא חייבת לספר לקייל.

"אם את חכמה, תעלי את זה במשפט." אמר סטפן ונשען גם כן על המעקה.

אליס הביטה בו באומללות, דמעות בודדות הצליחו להיחלץ מעיניה ולגלוש במורד לחייה.

"למה אתה עוזר לי?"

"את יוצאת עם הבן שלי." הוא אמר ופלט עוד עננת עשן מהסיגר. "וגם מצאת חן בעיני, את בעלת אופי חזק." אליס הנהנה. אבל האם זו באמת הסיבה שהוא עוזר לה או שהיא שוב כמו פתטית נופלת למניפולציות של אנשים אינטליגנטים יותר."נראה שאכפת לו ממך." הוא המשיך. "אני מקווה שאת מרגישה כך גם כלפיו."

"כן, כמובן." היא אמרה והרגישה לא נעים לשקר לו, אחרי שעזר לה.

"אני שמח לשמוע." הוא אמר והנהן. "אני מצפה שתישארי לצידו בכל מחיר. כדאי לך שאהיה בצד שלך." הקול שלו חזר להעביר בה צמרמורת. זה היה איום?

"כן, מר בראטן." היא אמרה ברעד.

"בבקשה, אל תתני לי לעכב אותך יותר." הוא החווה את ידו אל דלת המרפסת. אליס קדה בפניו ונכנסה במהירות בחזרה לפנטהאוז, מבועתת מהמחשבה להמשיך את השיחה איתו אפילו עוד רגע אחד.

"אליס, טוב שחזרת." אמר פאטריק ומשך אותה הצידה, לפני שהספיקה לחזור אל השולחן. הוא לקח אותה למסדרון צדדי, הצמיד אותה לקיר והנמיך את קולו ללחישה- "כמה הוא שילם לך?" הבל פיו הסריח מאלכוהול.

"הוא לא שילם לי." אמרה אליס וניסתה להשתחרר ממנו, אך לשווא.

"כמה שהוא לא שילם לך, אני אשלם כפול." הוא אמר והצמיד אל המצח שלו לשלה.

"הוא לא שילם לי." אמרה אליס ודחפה אותו בכל כוחה. מיותר לציין שזה לא שינה דבר והיא נשארה לכודה תחת אחיזתו.

"אז למה את כאן, הוא מאיים עלייך?" הוא אמר ואליס הרגישה שחוסר האונים שלה מתמזג עם הפחד ממר בראטן והפך לרגש מכוער ומייאש. "בחייך, אני יודע שאתם לא זוג. כל טיפש יכול לראות את זה."

"אתה שיכור." אמרה אליס וניסתה שוב להדוף אותו, בתקווה שבשלב מסוים הוא יאבד שיווי משקל.

"את יודעת שאת לא לרמתו. למה את מסתובבת איתו?"

"תעזוב אותי."

"פאטריק, היא אורחת." אמר בור, שהופיע במסדרון. "חוץ מזה, גוסטב מתחיל לחשוד. אם היא לא הודתה עד עכשיו, היא גם לא תודה."

פאטריק תפס בידו את שתי לחייה ומחץ אותן בכוח.

"יכול להיות שהיא איתו בגלל הכסף?" הוא אמר בהרהור והמשיך להזיז את פניה מצד לצד. "אבל הוא חי בעוני, מסרב לקבל כסף מאבא. לא יכול להיות שהיא ידעה כמה הוא שווה."

"מצטער, אח." אמר בור וטפח על שכמו בעידוד. "אני חושש שהיא באמת יוצאת איתו."

"מרתק." הוא אמר ושחרר את אחיזתו בפניה, אך עדיין הצמיד אותה לקיר. "את באמת נהנית לבלות איתו? אבל הוא מסומם חסר תועלת."

"אילו מן אחים אתם?" היא אמרה בזעם. "במקום לתמוך באחיכם הקטן-"

"אנחנו רק רוצים לדאוג שהוא לא יפגע." אמר פאטריק. "אבל גם אם את מתכוונת לפגוע בו, אנחנו נשנה את דעתך. בדיוק כמו שגרמנו לאטאלי להתאהב בך מחדש." הוא חייך אל בור.

"אני לא מאמינה שזה עניינכם." היא אמרה בתקיפות.

"תקשיבי, ברבי." אמר פאטריק ושוב הצמיד את מצחו לשלה. "אני אשבור כל עצם בגוף שלך, אם תעיזי לפגוע בו. את מבינה אותי?"

"והוא ישבור כל עצם בגוף שלך, אם הוא יראה אותך מאיים עליי."

פאטריק החל לצחוק בקול. "המסומם הקטן הזה לא יכול לעשות לי כלום."

"קדימה, תן לה ללכת." אמר בור, אך פאטריק התעלם ממנו.

"אבל היא כל כך יפה." הוא אמר ושחרר נהמה בהמתית. "איך כלומניק כמוהו השיג אותה?"

"בחייך, תן לה ללכת." אמר בור ובכוח רב הצליח לקרוע את פאטריק ממנה.  פאטריק משך בכתפיו והמשיך ללכת במסדרון, נעלם באחת הפניות. אליס חשבה שהיא משוחררת, אך כעת בור חסם את דרכה, למרות שלא נראה שהוא מנסה לאיים עליה.

"הוא לא התכוון לפגוע בך, הוא פשוט בודד." אמר בור. "והנה עצה לגבי חיי משפחה טובים. אל תתגאי בזה שאת עדה. אנחנו לא מעריכים את זה כאן."

אליס הנהנה. "אפשר לחזור אל גוסטב?"

"אל תדאגי, אני לא מתכוון לרייר עלייך. אני אוהב את האישה שלי." אמר בור בגאווה.

"וזה הדדי?" אליס התחרטה מיד על המילים הללו. היא מנסה שיהרגו אותה בכוח?

"ברור שזה הדדי." הוא אמר בשלווה ונראה שההערה של אליס כלל לא הפריעה לו. "לקח קצת זמן, אבל היא שינתה את דעתה. היא זו שהציעה לי נישואים. אנחנו זוג מאוד מתקדם."

"אני בטוחה." אמרה אליס.

"את נמצאת בצד הטוב של כולם בינתיים, אל תקלקלי את זה." הוא אמר והבעתו החמה לא תאמה למילים המאיימות. "ד"א, אם תחליטי ללכת עם פאטריק, הסוד שלך לא יגיע לגוסטב. אנחנו לא מלשנים, אפילו בתוך המשפחה." ולאחר שקרץ אליה, הלך בעקבות פאטריק.

אליס שחררה אנחה גדולה ומיהרה לחזור אל שולחן האוכל. גוסטב הלך לקראתה - "אני מקווה שהם לא הפחידו אותך יותר מדי." וחייך במבוכה.

"הם הפחידו אותי עד עמקי נשמתי." היא לחשה לו באוזן והעמידה פנים שהיא מחבקת אותו, כדי שלא יראו שהיא רועדת. "אתה יודע כמה פעמים איימו עליי בעשר הדקות האחרונות?"

"אל תיקחי אותם ברצינות, הם סתם מגוננים עליי. הם לא יעשו לך כלום."

אליס פלטה נחרת בוז. אין פלא שהוא לא מגיע לדייט שני. גם אם הוא היה הבחור המושך ביותר בעולם, רק המחשבה על משפחתו מסוגלת להבריח כל אחת.

אחרי כמה דקות, כולם חזרו לשולחן. הפעם, אליס הרגישה שעדיף לה לאמץ גישה דומה לאטאלי המבוהלת, מאשר לנהל שיחה עם בני המשפחה. לצערה, פאטריק לא הסכים לשחרר אותה.

"גוסטב, בוא נעשה עסק. אתה תיתן לי את אליס ותוכל לקבל את אשתי לשעבר." הוא אמר והביט הישר לעיניה של אליס, ששלחה לו מבט נגעל.

"אני מצטער על זה," סבנסון לחש לה ואז פנה לאחיו- "אם תהית למה לא הבאתי אף אחת לפגוש את המשפחה, עכשיו את יודע למה."

"אל תשקר, לא הייתה לך חברה מעולם." אמרה לייג בלעג. "היחידות ששכבו איתך היו המסוממות שלא היה להן מספיק כסף כדי לשלם לך."

"אין לך תינוק להניק או משהו כזה?" אמר סבנסון בקוצר רוח.

"שנון." היא ענתה בהתנשאות. "והוא ישן, לידיעתך."

"לייג," אמר פאטריק. "בעלך אמר לי למסור לך שהוא מתעכב. הוא לא יוכל לבוא לאסוף אותך הביתה."

"טוב, אז אני אשן כאן." היא אמרה ומשכה בכתפיה.

"מה זאת אומרת?" אמר סבנסון במחאה. "את אמרת שהוא יחזיר גם אותי ואת אליס הביתה."

"אז תשנו גם אתם כאן." היא אמרה בחוסר עניין. "אשמתי שהוא לא יודע לעשות את העבודה שלו כמו שצריך?"

"בסדר, אני אנהג." הוא אמר בזעם.

"כמה שתית?" התערב סטפן בשיחה.

סבנסון נאנח. "ארבע-חמש כוסות."

"אתה לא נוהג לשום מקום." הוא אמר ובכך חתם את השיחה.

"אנחנו יכולים להזמין מונית." אמרה אליס.

"זה דווקא יהיה נחמד אם תשנו כאן." אמר פאטריק והביט על אליס, למרות שכיוון את דבריו לגוסטב. "תחשוב כמה זמן עבר מאז שכל האחים ישנו יחד באותו הבית."

"לפחות עשר שנים." אמר בור והנהן בשביעות רצון. "אטאלי, גם אנחנו נישן כאן היום."

"אז זה הוחלט. אתם ישנים כאן." אמר סטפן ואיש לא פצה את פיו כדי למחות. אליס הביטה בסבנסון בחוסר אונים והוא החזיר לה באותו מבט. "אני מצטער." הוא אמר ללא קול וליטף את כתפה.

אליס חזרה להביט בפאטריק. היא לא סומכת עליו.

"סלחו לי בבקשה." היא אמרה וקמה מהשולחן לכיוון המרפסת. היא שלפה את הסלולרי ברגע שיצאה וחייגה במהירות המספר של קייל.

"אני מקווה שזה חשוב. אנחנו בערב מחוץ לסט הצילומים ו-"

"קייל,"

"אני פשוט בדיוק הולך עם מעריצה שלי-"

"מישהו מנסה לשחרר את מר טומפסון."

"מתוקה, את תצטרכי לנסוע במונית." הוא אמר מעבר לקו ואז חזר לאליס- "תשפכי, הכל!"

אחרי שהבהירה שהיא לא התכוונה לבריחה מהכלא, סיפרה לו על השיחה שלה עם מר בראטן.

"תני לי לנחש, הוא לא מתכוון להעיד בעדנו."

"זה הדבר הראשון שיש לך להגיד?!" היא צרחה חרישית. "ד"ר גרסהופר היא האחיינית של מר טומפסון!"

"כן, אני חייב להגיד את זה לאבא שלי." הוא אמר. "יש עוד משהו חשוב? אני רוצה לספר לו עכשיו, שיתחיל כבר לאסוף עליה מידע."

"מר בראטן אמר שאנחנו צריכים להוכיח לאנשים שמגנים עליו, שמשתלם להם יותר שהוא ייענש מאשר שיצא זכאי. אין לי מושג מה זה אומר."

"אליס, את בטוחה שאת בסדר? מר בראטן הזה נשמע קצת מסוכן."

"הוא הדאגה האחרונה שלי עכשיו. מאלצים אותנו לבלות כאן את הלילה ואח של סבנסון מראה יותר מדי עניין בי."

"איך את מכניסה את עצמך למצבים האלה?!" הוא צעק ונראה שהוא עומד לפצוח בנאום שלם, אך לאחר שתיקה של כמה שניות, אמר בבוז. "אוי לא. התלבשת כמו זונה, נכון?"

"סבנסון הכריח אותי!"

"לעזאזל איתך." היא שמעה אותו ממלמל עוד כמה דברים בכעס, אך העדיפה להתעלם מהתיאורים המביכים שלו. "תגידי לו שיש לך איידס."

"אני לא הולכת להגיד משהו כזה!" היא אמרה במבוכה.

"צודקת, עדיף שהוא יחשוב שאת מושלמת ויבצע בך את זממו."

"זה לא הדבר האחרון שרציתי להגיד לך." היא אמרה וכעת החלישה את קולה עד לכדי לחישה. "דילן נעלם."

"לא יכולת לפתוח עם זה?!"

"אני לא יודעת איך זה קרה, אבל הוא פשוט לא מופיע מאז אותו יום שכמעט.. אתה יודע."

"לפחות משהו טוב יצא מהטמטום שלך. אני רק מקווה – שנייה – מה? אני בא. אליס, אני חייב לזוז. תתקשרי אם קורה משהו, אני אשאיר את הטלפון על צלצול עבורך."

"בסדר. ביי." היא אמרה וניתקה את השיחה. היא לקחה נשימה עמוקה וחזרה על צעדיה לתוך הפנטהאוז.

הפעם סבנסון היה הראשון לברך אותה פנימה ומשך אותה לפינה הרחוקה של החדר, כדי לדבר ביחידות. "אני ממש מצטער, לא חשבתי שהוא יחליט לעשות משהו כזה. אני אפצה אותך, אני מבטיח! כל התרופות שאת צריכה, על חשבוני."

"פאטריק הוא האחד שבאמת מדאיג אותי. למרות ששאר המשפחה שלך נוראית כמעט באותה הרמה." היא אמרה והנידה בראשה. "אין פלא שאתה לא רוצה שום קשר אליהם."

סבנסון השפיל את מבטו. "אני יודע, זו אשמתי. לא סיפרתי לך שהם מנהלים את העסקים השחורים. פחדתי שזה יבהיל אותך ותחליטי לא להגיע. אבל אני מבטיח לך -  הם יפגעו בך על גופתי המתה."

אליס הביטה על האנשים סביב השולחן ואז חזרה להביט בסבנסון.

"כשאנחנו חוזרים הביתה, אתה מנקה אותו!" היא צעקה חרישית וצמצמה את עיניה.

"עשינו עסק." הוא אמר וחיבק אותה בחוזקה. "בשביל ההצגה. ככל שתהיה יותר אמינה כבת זוג, כך הם יתעסקו איתך פחות."

השניים חזרו אל שולחן האוכל, בדיוק כשהעוזרת החלה להוציא את הקינוחים.

"לא סיפרתם לנו כמה זמן אתם יוצאים." אמר פאטריק, שחזר להביט על אליס עם חיוך מלא זימה.

"הייתם עסוקים בניסיונות להוכיח שאנחנו לא זוג, אז לא שאלתם." אמר סבנסון בהתחמקות.

"בסדר, עכשיו הוא שואל." אמר בור.

"התחלנו לצאת בשבועות האחרונים." הוא אמר. "כשהיא חזרה מארה"ב."

"שבועות?" אמר פאטריק והרים גבה. "זה לא קצת מוקדם להכיר אותה למשפחה, אחרי זמן כה מועט?"

"זה בסדר." אמר סטפן ופאטריק נראה לא מרוצה מכך שהוא השתיק אותו.

אחרי הארוחה, סטפן ביקש מהבנים ללכת אחריו והשאיר את אליס, אטאלי ולייג לשבת סביב השולחן. לשמחתה של אליס, התינוק של לייג התעורר בזמן כדי למנוע ממנה לפתוח שיחה ואילץ גם אותה לעזוב את השולחן.

אטאלי לא הביטה בה, היא בהתה בצלחת הריקה שלה במבט חלול ונראתה על סף עילפון. השיער החום והארוך שלה היה עשיר בשערות לבנות ופנייה הדקיקות היו חיוורות, עיניה נראו חסרות רוח חיים. יחד עם זאת, היא הייתה מאוד מטופחת – הייאוש ששידרה פשוט האפיל על האיפור העדין והיפהפה.

הסקרנות של אליס גברה ולבסוף היא קמה ממקומה והתיישבה ליד אטאלי, מנסה לחשוב על נושאי שיחה אפשריים במצב כזה.

"היי," היא אמרה בסוף ולא הופתעה כשזכתה רק להנהון קל ולא יותר מצד אטאלי. "לא יצא לנו לדבר עדיין. אטאלי, נכון?" אותו הנהון חזר על עצמו. היא לא טרחה אפילו להפנות אליה מבט. אליס כחכחה בגרונה. "כמה זמן את נשואה לבור?" היא שאלה במבוכה ולא זכתה לתגובה. "את יודעת מה הקטע של פאטריק?" היא שאלה בישירות, עדיין לא זוכה לתגובה. "וואו, אוקיי. הבנתי." היא מלמלה בסוף וקמה מהשולחן. זה היה בזבוז זמן.

"אליס," היא שמעה קול חלוש. היא חזרה להביט באטאלי ולא הייתה בטוחה מדוע כל כך הופתעה לשמוע את הקול שלה. לא משנה כמה המראה שלה שידר אומללות, עד שהקול העדין והשברירי שלה לא נשמע, היא לא הפנימה כמה האישה שמולה במצוקה. אליס התקרבה אליה, אחרי שהיא סימנה לה לחזור לשבת לצידה. "תברחי כל עוד את יכולה." היא לחשה לה באוזן ואז ברעד הסיטה את מבטה בחזרה לצלחת.

"מה הם עשו לך?" היא לחשה בזעזוע, אך אטאלי חזרה לשתוק.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אליס שלפה את הסלולרי שלה וחייגה אל אמא שלה, בזמן שבריצה קלה התקדמה לעבר המעלית ולחצה על הכפתור שמזמין אותה. רגליה ריקדו בעצבנות, בזמן שחיכתה גם למעלית וגם שאמא שלה תענה.

"הלו?" היא כל כך שמחה לשמוע את הקול שלה.

"בואי לקחת אותי." אמרה אליס חרישית, הבהלה התגנבה לקולה. היא הסבירה לה בדיוק היכן היא נמצאת.

"מה את עושה שם?" אמרה אמא שלה. "את בצרות?"

"מה פתאום." אמרה אליס ולחצה עוד כמה פעמים על הכפתור שמזמן את המעלית.

"אז למה את נשמעת היסטרית?"

"אני לא היסטרית, פשוט תבואי." היא אמרה בקוצר רוח וכעת לחצה ללא הפסקה על כפתור המעלית.

"אני רוצה שתסבירי לי בדיוק איפה את."

אליס פלטה אנחת הקלה כשדלתות המעלית נפתחו. היא קפצה פנימה והחלה לומר לאמא שלה- "הכל בסדר, פשוט תבואי. אני אחכה-" אך קפאה כשראתה את פאטריק חוסם את דלתות המעלית מלהיסגר. היא הייתה משותקת וחסרת מילים.

"לאן את הולכת?" הוא אמר וחייך חיוך אפלולי.