תותחי המין

כבר שלושה חודשים שאנחנו נטולי עבודה. בספטמבר סיימנו פתיח אנימציה לתכנית "קוד 100" על מושגים ישראליים/ציוניים של הטלביזיה החינוכית (בקרוב בטלביזיתכם) ומאז כלום, נישט, נאדא. אנחנו עומלים פה קשות על רעיונות, פיתוחים, פורמטים ופיילוטים, המון בישולים ריחניים, אבל דברים כאלה לוקחים זמן ועבודות שמביאות לחם לא מגיעות וקשה להשיג. מה לעשות שאנחנו לא מייצרים את המראה הסטנדרטי, טיפוסים מיוחדים שכמותנו. הכלכלה קשה, תמיד היתה קשה אך כבר קיוינו שתשתפר, והציפיה מתישה, מלחיצה, מפחידה.

לפני חודש בערך יצאתי, אנוכי גלנדון, לסיבוב רחרוחים בקריית התקשורת שברחוב הברזל בואכה ולנברג, והגעתי גם לסטודיו של אייל B, בבניין של טדי הפקות. סטודיו מטופח עם ספות מחופות בחיקוי עור לבן, שלדברי אנשי ט.ד.י (ופחות לדברי אייל) הוא סטודיו האנימציה הפנימי שלהם. המחשבה היתה להזניב איזו עבודה, או פיסת מידע שתוביל למשהו. את אייל אני מכיר קצת ממזמן מזמן, הבלחנו לטלביזיה בערך באותו זמן בשתי תכניות לילה מתחרות אי שם בסוף התשעים. הפגישה היתה ידידותית קצרה ובהחלט לא פרודוקטיבית, וגם הפאלאפל למטה יקר מדי ולא משהו. עם זאת, צביקה הדר ואיזו בחורה ממש התקרבו אלי, רק זכוכית חצצה ביננו. לא הרגשתי שומדבר בעייתי באותו רגע, אבל בערב ציירתי לבנות פרצוף על הדף, מין גולגולת נרעשת במנוסה. אחר כך ציירתי בצד בשביל איזבלה סקיצה קטנה של הסטודיו של אייל. רק בלילה כשהסתכלנו על הציור הזה, קלטנו את הסיטואציה. היה במפגש הזה משהו שהפחיד אותי, שאפשר אך קשה להסביר. את השם לציור הזה נתנה איזבלה: גלנדון בורח מהסטודיו של אייל B