תותחי המין

לפעמים מבלבלים בין הצורך לעשות משהו לבין הצורך להיות שייך למשהו. קל לבלבל למשל בין לעשות קומיקס לבין הצורך להשתייך לעולם הקומיקס או סצינת הקומיקס, איך שתקראו לזה. בתקופה שהקמנו את האיי 4, ואחר כך כשעשינו עוד ועוד חוברות איתן הגענו לאירועי מכירה, נהיינו נורא מתוסכלים מההתעסקות בקומיקס. נורא מתסכל שמשהו שאתה עושה, לא מתגמל אותך בשום צורה. המכירות שלנו היו מחורבנות, לא היה לנו כוח לאירועים ולקהל, וגם לקטע החברתי. ברגע שהבנו שמה שמעניין אותנו זה היצירה נטו, העניינים התחילו להסתדר. בהתחלה הפצנו את התכנים שלנו רק ברשת, במייל, באתר שלנו, בבלוג, עד שהצלחנו למצוא את הדרך לדפי העיתון. וזה בעצם מה שאנחנו צריכים: אפשרות ליצור סטריפים עם האמירה שלנו ללא הפסקה, עם פרנסה צנועה, לקהל קוראים גדול, קהל שלא צריך ליצור אותו יש מאין. זאת רק תחילת הדרך, אך אנו מרגישים טוב במקום שבו אנחנו.

בתחום האמנות, יש בעיה דומה. זה דבר אחד לצייר, דבר שני להציג את ציוריך. כמעט כל שנה יוצא לנו להציג תערוכה, שהאימפקט שלה מזכיר עץ שנופל ביער כשאף אחד לא שומע, אז מי ירים את העץ אהה? כשחושבים, מדובר על עקרון זהה. אנחנו אוהבים לצייר ושונאים לחפש את הקהל, שלא לדבר על הקושי להתפרנס מציור. שלא לדבר על כך שעולם האמנות הוא אחד המקומות הדוחים והאוטיסטיים ביותר שיש, החל מהגלריה המעופשת ביותר ועד גדול המוזיאונים. אז אחרי הגרנד טור שעשינו בשלוש השנים האחרונות בבמות סלונה והשסק התל אביבי, והזירה הירושלמית, החלטנו להפסיק לחפש חללי תצוגה ולהציג רק פה, בחלל שזמין מתחת לאצבעות שלנו.

ולקינוח סדרת עבודות משותפות חדשות, כמובטח על פורמייקה שעברה עיפוש ויישון עמוק אצלנו בחצר 

בקרוב יבואו עוד

 אה, וגם המלצה חמה על סרט הסמבה האיכותי: רומולו - הגבר מברזיל