תותחי המין

וואו, יום א בלילה וסופסוף אין עבודה. יש תקופות שהייתי מתפלל להגיד משפט כזה, ומין הסתם עוד יומיים אני אגיד אותו בנימה יבבנית ומתייפחת, אבל כרגע ורק כרגע יש לזה צליל של נס פח השמן וריח של שעות שינה. השבוע הזה היה כה מתיש, שגם אם שדרות הייתה עולה באוויר, זה לא היה נראה לי משמעותי יותר מאיזה תכנית ריאליטי מטופשת חדשה. אז גמרנו השבוע קליפ חדש, להדרה לוין ארדי, וספר אמן מהמם שאמור להגיע לגלריה פריזאית, ובמהרה בימינו נעשה פה שופוני. לפני שבועיים חגגנו חצי שנה למדור "סטריפרז" ברייטינג, כן כן, 29 שבועות כבר שאנחנו עושים שם את העמוד האחורי. כמובן שניסינו לגרד מהם העלאה של 50 שקל לרגל המאורע המשמח, אבל הצלחנו להבין שייתכן שהשטר הנוסף הזה הוא שימוטט את מגדל הקלפים הקרוי מעריב. מצד שני, גם לא זרקו אותנו. עדיין. מי שעובד בעיתונות, בטח מכיר את התחושה הזאת, שגם אם אתה עובד עם עיתון יובלות, הגיוני לחלוטין שמחר תיזרק בגלל גחמת עורך כלשהי. כמובן שאיש לא אמר זאת בגלוי, טוב חוץ מליאב, אבל יש הרבה שרואים ברייטינג צהובון מזעזע. כדי להסיר ספק, אנחנו דלוקים עליו, חוץ מהימים שלא מאשרים לנו העלאה או שמני העורך ממש מציק. עכברי טלוויזיה זה ממש לא אנחנו, אך יש משו בקופסא הקטנה ובתעשייה שמייצרת אליה, שמייצג בוירטואוזיות את המציאות הישראלית על כל בעיותיה, כוחניותה ומטרדיה. האופן שבו קשת ממש כרסמה את רגליה עצמה, ויתרה על פרסומות מכניסות והתישה רקדנים צעירים כטירוני גולני אומללים, וכל זאת כדי לגרוע עוד ועוד אחוזים פוטנציאליים מהישרדות הערוץ עשרית. התאגיד השלם המיוצג על ידי הפה האשכנזי המסריח והמרוח ליפסטיק נוצץ של מיכל אמדורסקי, הגוערת ברקדן אתיופי. האתוס הציוני הביזארי מיוצג פה טוב ממש כמו מג"ב בפקיעין. וזהו עם כל הממבו ג'מבו הזה, שכל מה שהוא בא לומר בעצם זה: היי! יש לי זמן פנוי לכתוב אלף מילים! והנה התחושה המחלחלת: אמאלה, יש לי זמן פנוי לכתוב אלף מילים...

היתה לי יומרה לפרסם באופן מסודר את כל מדורי הרייטינג,פשוט הביטחוניסט והפעלתנים ביצעו כאן כיבוש כוחני. אני אעשה זאת מתישו, ובינתיים העמוד המוצלח מהשבוע שעבר: ספיישל עבודה ערבית.