תותחי המין

בסשן הקודם, סכמנו ביננו לבין עצמנו שהבעיה באיורים זה: דלות חומר ומיחזור בטקסטים, חוסר קשה במאיירות בעלות אמירה, והגרוע מכל: הפיכה ממאייר טוב למנייריסט משעמם, מה שקרה למאיירים דגולים כפולונסקי, פיבן, ואף ידידנו אנגלמאיר, ובדרג הזוטר יותר: ירמי פינקוס, אסף חנוכה,אלית אבני, רות גוילי, הלית שפר ועוד רבים, שסיגלו לעצמם סגנון אחד שהתגלה כמועדף על העורכים ועדיין ממצים אותו עד זרה. סיכום הולם לדיון הקודם נתנה תגובתה של רותו (כן כן, את כן ידידתנו) שסיפרה איך הפרישה מאיור שיפרה ולו במעט את איכות חייה. נגיד את זה ברורות: איור שאינו ביקורתי, הוא מבחינתנו איור שאין לו זכות קיום.

אז למה אנחנו עדיין מאיירים. למעט העובדה שזה מקרב אותנו עוד קצת לקו העוני מצדו התחתון, יש באיור הפתעה שאינה גלומה בקומיקס. את טורי הקומיקס שלנו אנחנו מייצרים על בסיס שבועי קבוע, למעט הפעמים שגלוברמן מחליט לראיין איזה שר אוצר ולשנות את מבנה העמוד הפותח של עסקים. איורים לעומת זאת מגיעים באופן מפתיע, ואין לנחש כיצד יצאו. אז אתמול עשינו יום שיטוט תל אביבי ופתאום הציץ לעברנו מאחת המכולות גליון "הארץ".

זה נורא כיף לראות את הדימוי שלך קופץ לו מכותרות עיתונים. במיוחד כשזה הפעלתנים

האיור הזה נעשה שלשום כמעט בהיסח הדעת, לאחר שבוע עבודה מפרך בו הורדנו לדפוס שמונה סטריפים בארבעה מדורים. הוא שורבט ביד גלנדונית אחרי ארוחת צהריים, ונצבע במברשת איזבליאנית.

הכתבה עוסקת בעצומות רשת, בעיקר על רקע מחאת 98 בלוגרים בראשות שוקי גלילי נגד סגירת המרפאה ההתנדבותית לפליטי דארפור (למה לתמוך בפליטים לא חוקיים שואל מר שר יעקב בן יזרי). כתב אותה עפרי אילני, יקיר המשפחה, שכתבתו עלינו בקפטן לפני כשנה פתחה לנו חלון הזדמנות לטור קומיקס בהארץ, ומשם ליצירת הטורים במעריב. השרבוט הראשוני היה יותר קיצוני

רונית העורכת ביקשה להלביש ולהוריד את הקערה. סך הכל היא צדקה, כי הסקיצה עוסקת בביזוי והשפלה בעוד שהאקט המשמעותי יותר הוא הרכיבה על גב הפליט והאופורטוניזם הנהנתני שכל כך אופייני למפגיני אינטרנט, שהישגם המשמעותי ביותר הוא דירוג גבוה בגוגל. לכן האיור מייצר ביקורת כפולה: גם על ביזוי הפליטים וגם על נהנתנות וסיכלות המפגינים.